כבר 17 שנה שרנ"ג ש' הוא מה שנקרא בשפת הליין בחיל האוויר "הפנצ'יף". מצד אחד, נדרש ממנו להיות מפקד של אנשי הליין ולדאוג שהמסוקים יהיו מוכנים לטיסה מבצעית ומצד שני, להיות מוקפץ למשימות רבות בתור מכונאי מוטס בכיר בטייסת. שני עולמות שצריך לחזק בו זמנית.

אשתו, דנה, היא אחות בבי"ח סורוקה ובמשך השנים בהן השתתף במלחמת לבנון השנייה, ההשתלטות על ה"מרמרה", צוק איתן ומבצעים מיוחדים רבים, נפגשו השניים על מנחת המסוקים פעמים רבות בעת פינוי פצועים.

"אני מתרגל למציאות חדשה שנכפתה עלינו כשגם אשתי עובדת חיונית כאחות", הוא מספר בתחילת השיחה איך נראים הדברים אצלו בזמן האחרון, "עושים ג'גלינג בין שלושה ילדים בבית לבין הבסיס. מבצעים ומלחמות זה משהו שהורגלנו אליו בעבר, רק שבפעמים הקודמות אני יותר נלחמתי ועכשיו היא, כשאני יותר בצד התומך. מלחמה מסוג אחר".

מסוק חיל האוויר (צילום: שי לוי)
מסוק חיל האוויר | צילום: שי לוי

ש', כיום בן 44 גדל בעכו ולא מצא עצמו במסגרות עד שאביו הגיע עם הצעה ששינתה את מסלול חייו. "גדלתי לשני הורים שעבדו קשה כשאני ובית הספר לא היינו חברים טובים. אמא שלי הרגישה שאני הולך למקומות פחות טובים ואבא שלי אמר שהוא מעדיף שאהיה במקום אחר ולא ברחובות".

ש' שאהב את חיל האוויר שמע לאביו והלך ללמוד בבית הספר הטכני של החיל. הוא היה אז בן 14 ומאז הכל היסטוריה. על מדים הוא מאז 1992 כשוחר בטכני של חיל האוויר ושנתיים אחר כך התגייס.

"אני אוהב להגיד שהתגייסתי במאה הקודמת", נזכר בן ה-44 שדרגתו כיום היא רנ"ג. "ב-16 שנים האחרונות אני פנצ'יף בטייסת ינשוף 123 שזה אומר שכמפקד יש תחתי מספר אנשי קבע, חיילים ומספר מסוקים שהגף שלי אחראי על הטיפול השוטף שלהם בשגרה וחירום. שיהיו שמישים ומוכנים לטיסות אימונים ומבצעים".

משנת 1997 הוא במקביל גם מכונאי מוטס ויש לכך משמעות דרמטית. "בכל רגע נתון בהישמע הגונג אני רץ למסוק ואומר לצוות שלי תמשיכו במה שאתם עושים". זו יכולה להיות טיסת אימון אבל גם הקפצה לאירוע אמת, כמו שקרה לא מעט בקריירה שלו, משנות צה"ל בלבנון ועד משט המרמרה.

הפנצ'יף בפעולה (צילום: דובר צה''ל)
"נשאתי עיניים למכונאי המטוסים ואמרתי, זה מה שאני רוצה להיות" | צילום: דובר צה''ל

"ב-1994 אני מגיע לטייסת 118 הגדולה ופוגש את מסוק היסעור שעד היום יש לו פינה חמה אצלי בלב", הוא אומר כמו שמקובל אצלם, אנשים שמחוברים רגשית לכלי הטיס עליהם עובדים. "העיניים שלי היו נשואות למכונאים המוטסים שכל פעם יצאו למבצעים עלומים אחרי שהכינו את המסוקים. אמרתי, זה מה שאני רוצה להיות".

כשהיה באמצע קורס מכונאי מוטס אירע האסון הכבד בתולדות צה"ל, אסון המסוקים. "איבדנו שם המון חברים. ההורים היו אז בארה"ב וקיבלתי טלפונים מודאגים, הציעו שאשקול שוב את הבחירה שלי אבל מהר מאוד הם הבינו שזה החלום והשאיפה, שום דבר לא יזיז אותי".

אחרי שסיים את הקורס וקיבל את הכנפיים של המכונאי מוטס הרגיש גאווה גדולה, אבל מהר מאוד כבר כיוון יותר גבוה. "כבר אז חשבתי מתי ארד מהמסוק ואגיד לחבר'ה תקשיבו עשיתי חילוץ מטורף או משהו אחר. לצערנו לא הייתי צריך לחכות הרבה".

"מעולם לא יצא לי לבקר פצוע שחילצתי"

רק כמה שבועות אחרי שסיים את הקורס הגיע האירוע הראשון אליו הוזנק, אחד מהאירועים הטרגיים שהתרחשו במהלך שהיית צה"ל בדרום לבנון. זה קרה באוגוסט 1997, אז כוח מחטיבת גולני מזהה חולית מחבלים, פותח לעברה באש והורג חלק מהם.

בקרב שהתנהל בין לוחמי גולני לחוליה ששרדה, צה"ל מנהל אש כבדה לסיוע ממסוקי קוברה ותותחים. שריפה פורצת במקום ולוכדת את הכוח של גולני. מסוקים עליהם צוותי 669 מגיעים לפנות את הנפגעים, רנ"ג ש' נמצא על אחד מהם.

ביום הקשה ההוא חמישה מהלוחמים של גולני איבדו את חייהם בשריפה, חמישה נוספים חולצו על ידי מסוקים לבית החולים בישראל. הוא היה אז בן 21 שראה מראות קשים.

"הוזנקנו לחלץ את החבר'ה של גולני שנשרפו בסלוקי, הזנקה לא פשוטה. אני לא יודע להסביר, אבל מפתחים לזה חסינות. אישית מעולם לא יצא לי ללכת לבקר פצוע שחילצתי, כי אני לא חושב שנכון לעשות לזה חיבור רגשי".

מסוק ינשוף (צילום: שי לוי)
לא היה צריך לחכות הרבה למבצע הראשון. מסוק ינשוף | צילום: שי לוי

לדבריו, בשנים האחרונות חיל האוויר הבין שצריך לעשות את הדברים אחרת ויש התערבות של אנשי מקצוע. "נותנים לאנשים לפרוק וזה עושה טוב. אז זה היה בעיקר לפרוק בינינו. יושבים על בירה בבית של אחד מהחבר'ה ושם זה נגמר".

בשנת 2002 כאשר חמישה מסוקי UH-60 בלאק הוק, "ינשוף" חדשים הגיעו לישראל מארה"ב טייסת 123 נפתחת מחדש אחרי הדממה של שש שנים, כטייסת הינשופים השנייה. הוא היה חלק מצוות ההקמה של הטייסת והחליף את היסעור בינשוף שהפך להיות סוס העבודה של חיל האוויר.

"הוחלט שמקימים טייסת וחיפשו אנשים ממערך המסוקים שיעשו את זה", הוא מספר איך הגיע לשם. "עברתי לצוות ההקמה יחד עם בחור שאנחנו יחד עוד מכיתה ט' בבית הספר הטכני דרך קורס מכונאים מוטסים ועד היום מחוברים לאותו מקום".

מהמרמרה לסופרמרקט

את רגע נחיתת המסוקים הוא מתאר כמו לידת בן. "אני זוכר את מטוס הגלאקסי המטורף שמגיע מארה"ב שפותח את הלוע שלו ואתה מרגיש כמו בלידה כשיוצאים חמישה מסוקים חדשים מהניילון. אנחנו מרכיבים אותם ואז טסים לחצרים שהיה בסיס האם שלנו. התחושה הייתה מדהימה. שאתה עושה משהו ראשון, מעצב את הטייסת ואיך היא תראה בעתיד, מה יהיו הנהלים שלה ואיזה זו תחושה אדירה".

השנה 2006 ומלחמת הלבנון החזירה לשם את צה"ל. "אחרי החטיפה הוזנקנו לאסוף יחידות מיוחדות וטסנו צפונה. משם הדברים התגלגלו למלחמה. פרסנו לצפון עם המסוקים והתחלנו לצאת למשימות פינוי פצועים, הטסת כוחות ואספקה".

שוב נגלו לנגד עיניו מראות לא פשוטים. "כשיוצא לי לפנות חייל פצוע או חלילה הרוג, בעיקר בשנים האחרונות כאיש משפחה, אני חושב על זה שיש משפחה בארץ שאולי היא באמצע הדבר הכי כיפי ודפיקה בדלת הולכת לשנות להם את החיים. אבל זה המקצוע שבחרתי ואני אוהב. לפעמים אתה מטיס נשיא או ראש ממשלה ומחליף איתם מילה, ולפעמים מטיס פצועים".

אחד מהמבצעים בהם השתתף היה בשנת 2010, המשט המפורסם לעזה ובפרט המרמרה. "כשסיימנו את הכל היה לפנות בוקר ונחתנו בבסיס. בגלל שהיינו ערים כל הלילה הלכנו הביתה. עשיתי קניות ואני שומע את כולם לידי מדברים על המרמרה, שומע דברים שחלק נכונים וחלק לא. אתה רוצה להגיד הלו, הייתי שם ואתה לא יכול. חייב לשתוק".

מדובר בשירות לא פשוט ששואב את הבן אדם ולפעמים גם את בני משפחתו. "אשתי הכירה אותי בקורס מכונאים מוטסים ומכירה את השטויות שלי", אמר בחיוך. "יודעת שאם אני נקרא למשימה זה יכול להיות גם על חשבונה, זאת המציאות כשהיא יודעת מה יש לה בבית וחיים עם זה בסדר גמור".

"כשיוצא לי לפנות חייל פצוע או חלילה הרוג, בעיקר בשנים האחרונות כאיש משפחה, אני חושב על זה שיש משפחה בארץ שאולי היא באמצע הדבר הכי כיפי ודפיקה בדלת הולכת לשנות להם את החיים".

רנ"ג ש'

על המבצעים בהם השתתף, חלקם אסורים בפרסום הוא אומר: "אתה הולך ועושה משהו שלפעמים רואים רק בסרטים ואומר וואו, אני מצלם את הסרט הזה. אבל התחושה הכי מדהימה היא כשנוחתים. באוויר אתה ממוקד במשימה ואז אחרי שאתה נוחת יש נפילת מתח ואתה מבין שעשית משהו שאסור לדבר עליו, אבל תרם לביטחון מדינת ישראל בקטע שאי אפשר להסביר".

הזיכרון מהשיחה עם אביו בו החליטו שייצא משכונת ילדותו הולך איתו תמיד. "כל הזמן זה עולה. לפעמים אני מדבר עם חיילים שלי, מספר להם על העבר ואומר להם אם אבא שלי לא היה מתעקש שאלך לטכני, כנראה שהייתי במקום אחר. לא יודע אם טוב או רע אבל יש לזה המון השפעה והדבר הזה נתן לי קריירה, כשבחודש הבא אציין 26 שנות שירות".

בסיום השיחה המרתקת ולפני שנפרדים, אני שואל אותו עד מתי והוא עונה: "עד שיגמר הסוס אבל לא נראה לי שזה יקרה בקרוב. אני אוהב את העבודה שלי יותר מדי".