זהו. הסתיים לו עוד יום מתיש, עקוב מדם, חסר רחמים. או שמא הוא רק החל? השמש שקעה לה, הירח החל מאיר את האדמה החרוכה וגופנו הדואב מכוסה בחול ואבק. אנחנו במצב של אפיסת כוחות. ברקע רעש חרישי של תפילה הבוקע מהמסגד, ומן העבר השני צלילי המרגמות והכדורים ששורקים באוויר ומאיימים לפלח את גופנו החשוף. והפחד, מתפרץ במלוא עוצמתו המשתקת. אך אנחנו חייבים להמשיך במסע המתיש, חדורי אמונה להתקדם אל עבר המטרה, להיות לחלוצים, לראות את התמונות במו עינינו ולהביא את הקולות מתוך התופת המזוויעה, מתוך המהפכה שתתגלה בקרוב במלוא תפארתה.
נכון, זו בהחלט היתה יכולה להיות סצנה מופלאה מתוך מותחן מלחמה דרמטי - הטובים מתפארים בניצחונם ובחירוף הנפש, והרעים מובסים ללא לאות. אך בסביבתנו הקרובה והאלימה, לעיתים ייתכן שבמדובר בכורח המציאות. מציאות שנכפתה עלינו על ידי רודנים, עריצים, ממשלות דמוקרטיות ואפילו פשוטי העם. אנו חיים כיום בתחושה של כוננות מתמדת לקראת המלחמה הבאה, ההפיכה הקרבה, רעידת האדמה שמאיימת לפעור תחתנו בור עמוק, עמוק מדי. אך כולנו רוצים להיות שם, לראות, לחוות, להרגיש חלק, להיות עדים לאותו רגע היסטורי שלאחריו העולם יהיה מקום אחר לחלוטין.
אל המקום שאין ממנו דרך חזרה
יצר הסקרנות האנושי העז מאפיל לעיתים על כל הגיון בריא אחר, ומעטים האנשים אשר לוקחים על עצמם את המשימה הקשה מכל ויוצאים בראש מורם הישר אל חזית האש, אל המקום שלעיתים אין ממנו דרך חזרה, אל עבר פיסת המידע האמיתית, הטמונה עמוק בין אויבינו המרים ביותר ונמצאת בין גבולות הגיזרה, כאן במזרח התיכון או אי שם מעבר לים.
את האיש שלי למשימות המיוחדות פגשתי באווירה הרבה יותר רגועה, פסטורלית ונעימה. על כוס מיץ תפוזים סחוט וחליטת תה. בין הבריזה הקרירה אשר באה מן הים לציוץ הציפורים המרנין. מהפך של 180 מעלות מהזירה הלוחמנית שעיצבה את אישיותו המרשימה והקשוחה של כתבנו בשטחי האויב. אנחנו רואים ומרגישים אותו כבר משנות השישים של המאה הקודמת, משתאים בכל פעם מחדש מאומץ הלב, הרוגע, שיקול הדעת והחוכמה. נע ונד ברחבי העולם, במדינות אויב, בין הטנקים ומעבר לאפוד המגן, בין ארמונותיו המופגזים של סדאם חוסיין בבגדד לבין ההריסות של מעוז החיזבאללה ברובע הדאחייה שבביירות. מחודד מטרה כתמיד, רון בן ישי הוא לא עוד דמות סטנדרטית בעולם התקשורת. הוא קורץ מזן אחר, זן שהולך ונכחד, ובחלקנו נפלה ההזדמנות, בין נפילת שלטון מובארק במצרים לערעור שלטונו של קדאפי בלוב, לשוחח עם בן ישי מבעד לרוחות המלחמה ומתחת לקליפה הביטחונית הקשה על החיים המסעירים בקו האש, הסלידה מהאולפן הממוזג, הפחד מהמוות, הנכדים שממיסים את לבו וחווית האופרה שהקסימה אותו.
מר ביטחון
בן ישי (68) יצא לאוויר העולם חמוש בארסנל מרשים של תעוזה ועוצמה. הוא נולד בירושלים והרזומה הצבאי שלו החל כבר בגיל צעיר מאוד כתלמיד בפנימייה צבאית. הוא שירת בצה"ל בחטיבות הצנחנים וגולני, ובתפקידו האחרון היה מפקד פלוגה. במהלך שירות המילואים עבר קורס קציני חיל רגלים והתקדם עד דרגת סגן אלוף. לא רבים יודעים, אך את קריירת העיתונות שלו הוא החל דווקא בתור כתב כלכלי. "התחלתי לעסוק כעיתונאי כאשר למדתי באוניברסיטה בירושלים", נזכר בן ישי. "אני אוהב לספר סיפור. אני במהותי Story Teller. אני אוהב שאנשים קוראים את הסיפור שלי, ובשביל סיפור טוב אני מוכן לסכן הרבה. בקול ישראל פתחו קורס לשדרים וכתבי שדה, ואני הלכתי לקורס הזה. באמצע הקורס שלפו אותי ושלחו אותי לעבוד ביומן החדשות".
האם היה בילדותך או בשלב מאוחר יותר רגע מכונן בו ידעת לאן מועדות פניך?
"לא. אני יותר נשאבתי לתחום הביטחוני צבאי, אולי מתוך נטיית ליבי. אני בוגר הפנימייה הצבאית. הייתי מ"פ בגולני. כשהייתי בקול ישראל ככתב כלכלי בדיוק פרצה מלחמת ששת הימים, שבה כיהנתי כקצין במילואים. כשחזרתי מהמלחמה, באו אליי והציעו לי להיות כתב צבאי זמני, כי הכתב הנוכחי היה די מבוגר ודי נמאס לו, ואני מאוד שמחתי. מה גם שעברתי קורס צניחה ועשיתי את הצניחה המוקלטת הראשונה בהיסטוריה הישראלית. כל זה הוליך אותם לתחום הצבאי. אחר כך פרצה מלחמת ההתשה ואני לקחתי את מכשיר ההקלטה ויצאתי לשטח, לתעלה".
בין שלל התפקידים המגוונים של בן ישי בתקשורת (דוגמת כתב הטלוויזיה הישראלית באירופה – ג"פ) תמיד היה נדמה שהיה בו הרצון העז לחזור לתחום הביטחוני-צבאי, לשדה הקרב, לכור מחצבתו, למקום בו מתרחשים האירועים המשמעותיים, החזקים ביותר, שנותנים את הסיפוק לנשמה ואת התשוקה האדירה. "אני אוהב מאוד את התחום, הוא מעניין אותי", מצהיר בן ישי. "יש בסיקור מלחמות אלמנט מיוחד, שבודק את גבולות המעטפת שלך, של הביצועים במצבים פיזיים קשים ובעיקר גורם לך להכיר מקרוב את בני האדם, את המין האנושי במצבים קיצוניים שבהם אנשים מתגלים ללא המסכה שהם עוטים על עצמם. אנחנו בדרך כלל מרכיבים לעצמנו כמה מסיכות שמאחוריהן אנו מסתירים את האני האמיתי שלנו. בעת מלחמה אתה רואה את הפחד, השנאה והאהבה, את האגואיזם והאלטרואיזם, את הצורך להוכיח את עצמך. כל התכונות נחשפות. אנשים שלא האמנת שיתפקדו במצבים קיצוניים עושים דברים הירואים, ולהיפך. אתה רואה את הסיפור האנושי כולו".
שטח צבאי סגור
השטח הוא ביתו הראשון של בן ישי, התשוקה האמיתית שלו לחיים. הוא רואה במקום הזה כבית גידול לעיתונאים שבאמת רוצים לבצע את עבודתם נאמנה, להביא את התחושות והרגשות, היכן שהדברים מתרחשים, אל הצופה בבית. רבים השטחים בהם הוא תקע יתד, ולכולם מכנה משותף אחד, לספר את הסיפור האמיתי. אך עם ההתקדמות הטכנולוגית בת זמננו, הגבולות היטשטשו ועולמנו הפך לכפר גלובלי אחד גדול. זהו, למעשה, רגע השבר שבו העבודה העיתונאית הלכה שולל אחר הדינמיקה האלקטרונית שדחפה הרבה מהעיתונאים אל מחוץ לשדה הקרב, לייצר מלחמה וירטואלית בשלט רחוק. "לתפיסתי, אתה לא יכול לסקר מלחמה מן האולפן הממוזג כפי שעושים כמה מעמיתיי", גורס בן ישי. "במלחמה אתה חייב להיות מסוגל להעביר את שדה הקרב לביתו של הצופה, הקורא או המאזין. הצופה הוא זה שצריך להרגיש כאילו הוא נמצא בקו החזית וזהו בעצם תפקידי המרכזי".
אך עם כל הכבוד לתמונות הגרנדיוזיות משדה הקרב, שאנו מקבלים לצערנו לעיתים תכופות מהלוויין ועם השנים הפכו לטריוויאליות עבור הצופה הממוצע, הליבה של אותה מלחמה טמונה בדרך החתחתים אותה עובר העיתונאי שהפך עם השנים גם הוא למטרה נייחת. מהיכן האומץ? התעוזה? איך זה שעיתונאי אחד מעז? איך הפחד לא משתק אותו? גורם לו לאובדן חושים והכרה? אדם שנכנס במודע לאזורים מחרחרי מוות חייב לדעת להסתכל לפחד בעיניים. בן ישי הביא עם השנים את יכולת ההסוואה וההישרדות במעוזי הקרבות לרמת אמנות, אף על פי שאלילת המזל היתה לצידו במקרים אחדים. הוא מתחבר באלגנטיות לעם ולאויב מבית, נעזר ומשתמש בו כדי להגיע הכי רחוק והכי מסוכן שרק אפשר, אל שורש הקונפליקט.
למילה פחד יש בכלל משמעות כלשהי בחייך?
"אני מפחד, ללא ספק. אני לא חושב שזה דבר רע. הפחד הוא מכשיר שהטבע חנן אותנו בשלבים מוקדמים של התפתחות האדם, כדי שנוכל לשרוד בסביבה עוינת. הפחד הוא סוג של מערכת התרעה המאפשרת לך להכיר בסכנה, למזער אותה ולהתחמק ממנה. פחד הוא דבר טוב בתנאי שהוא לא משתק אותך. אני מבדיל בין פחד לבין חרדה או חרדה פתולוגית. הרבה פעמים הפחד הופך לחרדה והיא משתקת אותך, אתה הופך לגולם שלא מסוגל לעשות כלום. הפחד הוא זה שגורם לי לעשות הערכת סיכונים כשאני נע באזורים מסוכנים. לאן כדאי לי ללכת על מנת שאוכל לחזור בשלום ולספר את הסיפור, והסיפור זהו עצם העניין. הפחד הוא מכשיר שאני מקווה שלא אאבד אותו, כי בזכותו הגעתי עד הלום. כיום, המיומנות שלי בניהול סיכונים טובה יותר מאשר בתחילת הקריירה שלי. הסיכונים שאני לוקח מחושבים יותר, אבל צריך לדעת שכשחוטבים עצים עפים שבבים".
בחלקו של בן ישי נפלה כנראה זכות גדולה להיוולד במזרח התיכון רווי המלחמות, ובישראל המוקפת אויבים ונאבקת מאז הקמתה על הישרדותה המתמדת. השילוב המרתק בין יהודי-ישראלי שהולך לסקר ולסכן את חייו בעולם המוסלמי הגועש, יכול להוליד סיטואציות מרתקות מעבר לכל דמיון. "הזהות שלי משחקת תפקיד חשוב", מספר בן ישי. "רוב הסכסוכים מתקיימים בינינו לבין העולם הערבי, ומאחר שאני אוהב את מקצועי, אני לא מוכן לקבל את המגבלה כי בגלל שאני יהודי, ישראלי, לא אוכל לנסוע לעיראק לדוגמה. לכן, מכיוון שהחלטתי לא להיכנע, אני רואה בכך שליחות שהציבור בישראל יראה בעיניים של ישראלי דברים שקורים בזירה העולמית. בגלל המצב המסובך, פיתחתי מספר כלים שיעזרו להיות בכל אותם מקומות. יש לי דרכון זר אמיתי, אני מאמץ זהות לא בדויה שמתאימה לי וליכולות שלי בתחומים אחרים".
בין חיים ומוות
הסיקור יוצא הדופן של עיתונאים ממוקדי הקרבות טומן בחובו דילמות אין ספור. ההתרחשויות בזירת הקרב הן כה רבות ומשתנות בתדירות מטאורית. למילה קיצורי דרך יש משמעות אקוטית כשאתה נמצא אי שם בין חיים למוות. כשכל מהלך יכול לחרוץ את גורלך, לקור הרוח ולמחשבה המפוכחת יש משקל מכריע. בן ישי חווה על בשרו מספר פעמים את המחיר הכואב של שהייה בתוך שטח הפקר. במהלך מלחמת יום הכיפורים הוא מצא את עצמו בתוך אירוע של הפגזה על כוחות צה"ל והשתתף בסיוע לפצועים. בשנת 1975 הוענק לו בשל כך צל"ש הרמטכ"ל על ידי מוטה גור ז"ל. אך החשיפה למוות היא חלק אקוטי מהתפקיד. אין שני להרגשת האדרנלין הזורם בעוצמה לבטח בעת כיבוש היעד המבוצר, כאשר אתה נוטל חלק כה אינטגרלי במהלכים ששינו את פני ההיסטוריה. "אני תמיד מרגיש את האדרנלין זורם בגוף", מתאר בן ישי. "זה לא שייך למקום, זה שייך לסיטואציה שאתה נמצא בה. חזרתי לא מזמן מטריפולי ולא הרגשתי את האדרנלין זורם יותר מדי. להבדיל מכך, במלחמה בעיראק בשנת 2003 התקדמתי שלא בחוכמה קרוב מדי לעמדות הצבא של סדאם חוסיין. זה היה מעשה לא שקול ולא חכם ואז בהחלט הרגשתי את האדרנלין זורם במלוא העוצמה. באותה מלחמה, כאשר הגעתי לבגדד ביחד עם המתורגמן והנהג הכורדים, לא האמנתי שעשיתי את זה, שהצלחתי לבצע את המשימה. זה היה רגע של ריגוש גדול. ולהבדיל מכך, בשנת 1979, שנחתם הסכם קמפ דייויד בין ישראל למצרים ולאחר מכן בהסכם השלום עם ירדן שגם בו הייתי נוכח, אלה הם רגעים של התעלות, רגעים שנגעו לי באופן אישי ולאו דווקא ברגע של סכנת חיים. אדרנלין זה לא המדד העיקרי. חשוב מה שגורם לך לריגוש, להזדהות עם מושאי הסיפור שלך".
'ובתוך כל הגיהנום הזה הגיע לשם העיתונאי ההוא מהטלוויזיה, רון בן ישי. הולך זקוף בין הכדורים כמו איזה סופרמן, הולך כאילו כלום, כדורים מסתובבים בסלאלום מעל הראש שלו, ולפניו זוחל צלם על ארבע רועד מפחד עם קסדה, לא רואה ממטר'. זהו הציטוט המדויק מתוך הסרט "ואלס עם באשיר", מסע מצויר בנבכי התודעה של הבמאי והתסריטאי ארי פולמן, המנסה להתחקות אחר שלושה ימים במלחמת לבנון הראשונה שנמחקו מזיכרונו מבלי להשאיר עקבות. בין הדמויות בסרט נמנה בן ישי, שהיה הראשון לדווח על טבח סברה ושתילה.
"אני מכיר טוב את הציטוט הזה", אומר בן ישי. "בסיטואציה הזאת אני עשיתי את עבודתי. הייתי באמצע מלחמת לבנון הראשונה בפעולה והיה שם טנק שלנו שנקלע למטח כבד של ירי RPG. רציתי לדעת מה קורה שם ולצלם. ביקשתי מהצלם שלי לבוא לשם מהר ככול האפשר. כמובן שמי שמביט מהצד יכול לראות בכך מעשה הרואי. לא היה בכך שום מעשה הרואי. כבר הייתי במצבים דומים ונפצעתי. אתה פשוט רוצה להשיג את הצילום על מנת שתוכל לדווח באמינות הגבוהה ביותר".
עברה בך המחשבה על נפילה בשבי האויב?
"עם השנים, בזמן מילוי תפקידי, עוברות גם המחשבות על נפילה בשבי. השארתי מכתב, אני מקווה שהוא עוד קיים, שאומר שלא יפדו אותי במחיר של שחרור מרצחים. לקחתי את הסיכון על דעת עצמי ואני אחראי לשאת בתוצאות. אין הרהורי חרטה, זה המקצוע שבחרתי בו".
קשה לי להאמין שמשפחתך הצליחה להשלים עם המקצוע שלך.
"הם פוחדים. הם לא מרוצים, אך מקבלים אותי כמו שאני כי אני נהנה ממה שאני עושה. אמא שלי תמיד משביעה אותי שלא אצא למשימות המסוכנות ואני תמיד משתדל לא להישבע".
ומתוך רצף האירועים הבלתי נגמר, בין הפיכה עקובה מדם, מלחמות אתניות חסרות רחמים והכוננות הבלתי נגמרת, בן ישי מוצא לעצמו גם פנאי לעיסוקים רגועים יותר שבשיגרה, ללא השכפ"צ, ללא החשש, הפסקת אש אמיתית לגוף ולנשמה. "אני אוהב לטייל ולעשות פעילות אתגרית מתונה. עשיתי טרקים בכל העולם. בשנים האחרונות יש עיסוק נוסף שמהנה אותי וזה להיות עם הנכדים שלי", הוא מתמוגג. "לצערי, אני לא מקדיש להם מספיק זמן, אבל אני מאוד אוהב אותם. המגע איתם גורם לי הרבה אושר. וכמובן, אני אוהב מאוד אופרות. ראיתי אופרות מקזחסטן ועד לבית האופרה שבווינה".
* הכתבה המלאה התפרסמה במגזין hDL, היוצא לאור על ידי 'הבית – המרכז הישראלי לעיצוב'