1.

כשהייתי ילד, לימדו אותי ההורים שלי להבליג. כבן בכור, כגדול וכחזק, לימדו אותי שכאשר מישהו קטן וחלש ממני מציק לי אני צריך להיות בוגר ולהתעלם.

כמה שנים אחר כך, בבית הספר היסודי, היו תלויים על הקירות משפטים ממסכת אבות. אחד מהם חרטתי לעצמי בלב: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".

אנשים כמו נפתלי בנט וינון מגל אולי שומרים שבת, חובשים כיפה, מניחים תפילין ומתגוררים בבית היהודי, אבל לפרק ההוא במסכת אבות הם עדיין לא הגיעו.

אפשר היה לעצור את הנערה הפלסטינית עהד תמימי שקיללה והיכתה חיילים בנבי סלאח בו במקום (כפי שנעשה לבסוף באותו לילה). אבל להפוך איפוק לחולשה – הגם שזו משנתו הפופוליסטית והעלובה של נפתלי "לא מתנצלים" בנט – זה אבסורד. איפוק, כפי שאמר פעם אריאל שרון – דווקא אריאל שרון המיליטנט – הוא כוח.

לטעון שמקרה כזה פוגע בהרתעה של צה"ל זה אבסורד גדול אפילו יותר. אנחנו מדברים על צה"ל, כן? הצבא הכי חזק במזרח התיכון? זה שנלחם בארבע חזיתות ובשמונה צבאות בו זמנית? זה שיכול לטוס לאיראן, לשגר מכה שנייה מצוללות גרעיניות? שיכול לשטח את עזה מחר בבוקר? אם מה שפוגע בהרתעה של צה"ל הם שני חיילים שחוטפים סטירה מילדה, הצבא הזה הרבה יותר חלש ממה שאנחנו חושבים.

אבל חכו, זה אפילו לא האבסורד הכי גדול כאן.

כשאלאור אזריה מגיע לזירת פיגוע אחרי 11 דקות ויורה למחבל ששרוע על האדמה כדור בראש - עושים ממנו גיבור. כששני חיילים עומדים, חוטפים מכות וקללות מנערה בת 17 ומתאפקים לא להגיב, מוקיעים אותם כרכרוכיים. זה שהרג מחבל מנוטרל הוא גיבור, אלו שלא החזירו מכות לילדה הם פחדנים. השתגענו לגמרי.

אז בואו נסדר את היוצרות שהתהפכו באשר לאירוע בנבי סלאח: בחור בן 20 שעומד מול נערות (למה חייל עומד מול נערות? על זה לא מדברים) שמקללות ומכות אותו ומרסן את עצמו משימוש בכוח שיש לו הוא אדם שכובש את יצרו. וזה גיבור. חיילים כאלה הם העורקים הירוקים בעלה התאנה המכונה "הצבא המוסרי בעולם" שבו מכסים אנשים כמו בנט את מבושיהם. הם שמצדיקים את התואר האוקסימורוני שבו אנחנו מנפנפים לעולם. הם האנשים שיוצאים מגדרם כדי לא לצאת מגדרם, שמנסים לשמור על מוסריותם בסיטואציות נטולות מוסר. ואני גאה בהם.

2.

התמונות מנבי סלאח מחזירות את הציבור הישראלי, באופן טבעי, לפרשת אלאור אזריה. אלו שתי הפנים של "אפקט אלאור אזריה": יש מי שרואה בחיוב את העובדה שהאפקט הוא איפוק, ויש מי שרואה את האפקט ככוח שמשתק את החיילים מאימת הדין הצבאי.

ינון מגל נמנה, כמובן, עם הזן השני. "לפעמים מרגיש געגועים לאלאור", צייץ שלשום הח"כ לשעבר בציוץ שקשה להאמין שטרם הוגשה תלונה למשטרה בגינו. כי הרי מהם "געגועים לאלאור" אם לא קריאה מפורשת להרג נערות שמכות ומקללות חיילים? אם זו לא הסתה לאלימות, מה כן? מגל אמנם מתוחכם יותר מהטוקבקיסט הממוצע או מהצל, אבל לזכותו ייאמר שהוא ישיר ומפורש כפי שהיה בפעמים קודמות בהן התבטא בנושא הרג מחבלים (למשל: "חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא יישאר בחיים"). כשהוא אומר "געגועים לאלאור", כולם מבינים לאילו זמנים במערב הפרוע הוא מתכוון.

עוד בנושא:

אזריה יושב בכלא, אבל האנשים שהתירו ממנו את הרסן ממשיכים לצייץ. אני מקווה ש"אפקט אלאור אזריה" יהיה שלא יהיה עוד אלאור אזריה, אבל אם כן – אני מקווה שמישהו יגרור פוליטיקאים כמו מגל (ובנט וארדן ולפיד וליברמן ועוד) לדוכן הנאשמים וידרוש מהם לקחת אחריות על הרעל שהם מפזרים. אלו האנשים שסימנו לאזריה את הדרך.

אם אתה מתגעגע לאלאור, ינון, אתה יכול ללכת לבקר אותו בכלא. אנשים כמוך הם בדיוק הסיבה שהוא יושב שם.