יוסי היה תופס לי את הלחיים בשתי ידיים ומועך אותן. כחלק מתפקידי בצבא יצא לי להכיר מגוון רחב של מפקדים בשלל דרגות, והוא היה גבר מבוגר יחסית שחיבבתי במיוחד, סבאל'ה חמוד שהביע יחס חם לחיילת שלא הייתה תחת פיקודו. במסגרת היחסים החמים שפיתחתי איתו, בעיקר כדי להיעזר בו בביצוע התפקיד שלי, הוא היה מועך לי את הלחיים בכל פעם שהייתי מגיעה לבסיס שלו. זו הייתה מחווה שהזכירה לי דודה פולנייה ולא ייחסתי לזה שום חשיבות מיוחדת, משהו שנראה לי רגיל ונורמטיבי עד שחבר שנקלע לסיטואציה שאל אותי מה זה הקטע הזה.
נזכרתי במחווה ההיא בזמן המופע המוזיקלי "חצאית כאן קודקוד". שלוש שחקניות ביצעו את "אהבת חיילים" של חיים חפר, ומשהו בתוכי נמחץ. שנתיים וחצי אחרי השחרור ושלוש שנים אחרי הפעם האחרונה שראיתי את יוסי, פתאום חשבתי – בכל סביבת עבודה שהייתי בה מאז צה"ל, איש מעולם לא העז לשלוח ידיו לשום איבר שלי. כולל הלחיים.
כאן במקום שעות דרכנו
אך בא הזמן להסתלק
אז נפרדים ממך אנחנו
מלחייך אפרסק
ולבבנו מתרסק.
החיילים
הולכים, הולכים בדרך
שמאל ימין
עוברים בעיר
החיילים
זורקים, זורקים לך פרח
ומול ביתך
פוצים בשיר.
"חצאית כאן קודקוד" הוא מופע קברט מוזיקלי שמבוסס על שירי הלהקות הצבאיות ופזמוני גיבוש צה"ליים. אבל לא רק, ואל תתנו להתחלה המחויכת לבלבל אתכם.
בשנת ה-70 למדינה, אפשר כמעט להישאב לאווירה ולחשוב שמדובר בעוד אירוע מבית היוצר של מירי רגב, כולל הנפת הדגל: היוצרות-שחקניות עדי דרורי, קרן שפט וחן לוגסי, מתחילות את המופע בסדרת שירי מורשת קרב כשהן עטופות בחרמוניות.
לצד שירי צבא וארץ ישראל מוכרים, היוצרות מציגות מערכונים וטקסטים מקוריים המבוססים על החוויות הפרטיות שלהן מהשירות בצה"ל. אין במופע בניהולו המוזיקלי של עומרי דגן קו עלילה אחד או דמויות, אלא רצף של חוויות אישיות שקל להזדהות איתן ולא לדעת אם לצחוק או לבכות – או אולי שניהם ביחד.
היוצרות שמות בקדמת הבמה את הנושא הטעון ביותר בעידן me too: מקומן של נשים בשורות צבא העם וכיצד סמנטיקה, אפילו בשירים, משפיעה על התודעה החברתית ומייצרת מציאות כואבת. לא מדובר בשיר סורר אחד, אלה ברצף שירים שמזוהים עם טובי בנינו, אך מסתירים בין השורות מציאות פטריארכלית ודיכוי.
זו הייתה אולי הפעם הראשונה שבאמת הקשבתי למילים של השירים האלה. דרך המסננת האישית של שלוש היוצרות נשפך אור אחר לאופן שבו עוצבו והתקבעו מערכות היחסים בין גברים לנשים בצבא בפרט ובחברה הישראלית בכלל. לאורך המופע מתנהלת בקדמת הבמה מערכה על מקומה וכבודה של האישה במדים. חבל שאותה מערכה עוד לא ממש הגיעה לצה"ל.
עת בלילות גנובים נחבוק את
החתיכות ונאנח
הרי בארוחת הבוקר
עת מציגות הן פני מלאך
נזכור את הסלט שלך.
וכששולחים אנו ידיים
אל אחוריים חביבים,
אל תדאגי ובינתיים,
למה פנייך עצובים?
התנחמי במכתבים.
אהבתי את השירות הצבאי שלי ואני מאמינה שכל ישראלית צעירה צריכה לשרת ויודעת מניסיון שיש לה המון מה להרוויח מהשנתיים האלה, למרות ואולי דווקא בגלל הקשיים. אבל שנתיים וחצי אחרי שהשתחררתי, הבנתי שלאהבה הזו יש מחיר ושאני עדיין משלמת אותו. אני לא מדברת על טראומות או על דברים מזעזעים, רק רגעים קטנים מהתחום האפור-חאקי הזה שכולם כל הזמן מדברים עליו.
לקח הרבה זמן עד שהחיוך שהיה מרוח על פניי בתחילת המופע, כשעוד טעיתי לחשוב שמדובר במופע מוזיקלי ותו לא, הוחלף בהבעת ובתחושת בעתה. לא פשוט להפנים שהשירים שעיצבו את התרבות הישראלית נגועים בשוביניזם ומעודדים הדרת נשים. שירי המולדת האלו תמיד היו מקושרים אצלי בתת מודע לכל מה שטוב בארץ, ללוחמים ששומרים עלינו בגבול. הערצתי את החיילים האלה, רציתי להיות כמוהם, ובעיקר רציתי שהם יאהבו אותי. פתאום, בין השורות, התגלו פנים אחרות לאותה מורשת קרב, פנים שלא מחמיאות במיוחד להוויה הישראלית.
היום אני מבינה שכל השירות הצבאי הוא ההגדרה המושלמת לתחום אפור. גברים מבוגרים בתפקידי מפתח, בחורות צעירות בתפקידים זוטרים, סביבה מלאת הורמונים, מקלחות משותפות, מגורים בבסיס. כל אלה מספקים פתחים, לפעמים אפילו לא במודע, למצבים שלא היינו מגיעים אליהם במסגרת אחרת. אז נכון, בעודי כותבת את השורות האלה, השיריונריות הראשונות של צה"ל שומרות עלינו בגבול. אך הדרך עוד ארוכה. תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם מזמזמים את השירים האלה.