לפני חודשיים שני חיילים מארינס עשו מעשה והעלו בקשה ביוטיוב: לצאת לדייט עם הסלבס האהובים עליהם - השחקן ג'סטין טימברלייק ("הרשת החברתית") והשחקנית מילה קוניס ("ברבור שחור") - לנשף השנתי של חיל הנחתים האמריקאי בווירג'יניה ובצפון קרוליינה. שני הסלבס התרגשו מהפנייה והסכימו. מי שלאחר מכן הביט לעומק בפניה הנוגות של קוניס כשהיא אוחזת בידו של החייל האמיץ, מי שבהה ממושכות בטימברלייק והפפיון מלווים יד ביד את אשת החיל לאולם הנשפים – לא יכול היה שלא להתרגש.
אחרי שראינו את הסרטונים המרגשים לא יכולנו שלא לחשוב לעצמנו: אם לחבר'ה האלה מהמארינס מגיע, אז בטח שאי שם יש לפחות חמישה חיילים אמיצים ועייפים בצה"ל שרשאים להתפנק בדייט נוצץ. וכך, נאמנים לעיקרון שאין פורמט אמריקאי שאי-אפשר לגייר, ניגשנו למלאכה. בתפקיד טימברלייק: עידן רייכל, מהזמרים המצליחים בישראל. במקומה של קוניס: כוכבת הילדים, הזמרת והשחקנית עמית פרקש. השבוע יופיעו החיילות והכוכבים שבהם בחרו. הלוחמים והדייטים שלהם – בפעם הבאה.
זה לא היה פשוט, ובדרך גילינו שלוח זמנים של סלב עמוס לא פחות מזה של הלוחמים המגינים עליו, אבל הניצוצות באוויר חיפו על כל הטרחה. אה, ושיישאר בינינו, אבל בין צחקוק ביישני ללחי סמוקה, אנחנו די משוכנעים שהצלחנו לקלוט גם כמה מספרי טלפון שהתעופפו באוויר.
כשמוזיקאי רגיש עם ראסטות פוגש מש"קית ת"ש חדורת מוטיבציה
הוא: עידן רייכל, מוזיקאי, מלחין, מעבד, מפיק ובעל הראסטות הישראליות הכי מפורסמות בעולם.
היא: רב"ט צליל עזריאל, מש"קית ת"ש במפקדת חטיבת השריון 401.
התפאורה: בית–הקפה "אספרסו בר", יהודה המכבי, תל אביב.
עידן רייכל מחנה את אופניו בצפון הישן של תל אביב ובוחן את הסועדים. הוא מאתר חיילת ירוקת מדים, ומחייך אליה. לא קשה להבחין כי המחשבה שעוברת לשניהם בראש היא שבליינד דייט זה עסק מביך. עם זה אנחנו, כמובן, מסכימים. אבל כשמי שיושב מולך מכיר את הערך שלך בוויקיפדיה כמעט בעל פה – המבוכה עשויה להמריא לשיאים חדשים.
מושא הדייט של צליל, מש"קית ת"ש במפח"ט 401, הוא אחד האמנים העסוקים ביותר בישראל, שרק עם הרבה רצון טוב הצליח לפנות שעה קלה בין עוד הופעה לאולפן ההקלטות. "אני מתרגשת נורא", היא מתוודה דקות ספורות לפני שהוא גורר כיסא ומתיישב מולה.
לאחר סמול טוק קצרצר, ובחינת השרוך הסגול שמשתלשל מזרועה השמאלית של העלמה, עידן לא מבזבז זמן ויורה שאלה, "אז מה בעצם את עושה בצבא?" אולי לא השאלה הכי מקורית, אבל גם זה משהו. "אני מש"קית ת"ש בגדוד שריון", היא מסבירה. "בתפקיד שלי אני עוזרת לחיילים שיש להם בעיות בבית, לחיילים בודדים, וגם לכאלה שצריכים דברים פרקטיים יותר – כמו דחיית שירות או לטוס לחו"ל. בסופו של דבר, כל חייל עובר אצלי".
עידן: "יש עלייך הרבה לחץ?"
צליל: "כן, אבל כשהתגייסתי ידעתי שזה מה שמצפה לי".
עידן: "זה ממש נשמע כמו עבודה סוציאלית באזרחות. זה משהו שתרצי לעסוק בו בהמשך?"
צליל פוצחת במונולוג מרגש, היישר מספר ההדרכה של חיל השלישות. "לפני שהתגייסתי הייתי בטוחה שאהיה עורכת דין. אבל התפקיד הזה גרם לי להבין את גודל התרומה והחשיבות שלו. זה משהו שמאוד מעניין אותי. אפשר לתת מעצמך הרבה יותר מאשר בכל תפקיד אחר שאני מכירה, ולהיות מסופק ממה שאתה עושה מדי יום. תמיד יש דברים חדשים, כמו שבכל יום נכנס אליי חייל אחר".
"אני שירתתי בלהקה צבאית", מתוודה עידן. "המון דברים שקיימים ב'פרויקט' שלי, הם כאלה שלקחתי מהלהקה הצבאית. למשל, הצורה שבה אנחנו בונים הופעות. חשוב לנו שהיכולת להופיע לא תהיה תלויה בלוקיישן, כדי שנוכל באמת לעמוד מול קהל בכל מקום". עידן מודה כי התקופה היפה ביותר בשירותו הצבאי הייתה כשהופיע עם הלהקה במוצבים בעזה.
"אני חושבת שחוויות מהצבא זה מסוג הדברים שלא שוכחים אף פעם", מתרגשת צליל. "האמת שיש לי זיכרון חזק כזה, דווקא מהמילואים", ממשיך עידן. "במלחמת לבנון השנייה הופענו הרבה מול חיילים, כשהמטוסים היו נוחתים במרחק 100 מטר מאיתנו. באחת ההופעות הסתכלתי סביב, וראיתי את הקהל ואת המסוקים עולים ויורדים. הרגשנו את זה, את המלחמה, וזה חלק מהמערך המורלי שאי-אפשר לפספס".
השניים מגלים כי יש ביניהם קווי השקה לא מעטים. בעוד עיסוקו העיקרי הוא במוזיקה, היא מגיעה ממשפחה אמנותית במיוחד. "אמא שלי היא פסנתרנית ואבא שלי רקדן", צליל מספרת ועידן מתרשם.
עידן: "גדול. לא היה עליכם לחץ להמשיך עם המוזיקה ועם הריקודים?"
צליל: "תמיד ניסו להושיב אותי ואת אחי הקטן ליד פסנתר, אבל זה לא כל כך עבד. לעומת זאת, אחותי הקטנה שרה. היא קיבלה את המוזיקה מאמא, והיא ממשיכה לעשות את זה עד היום".
כעת מגיעה שעת הווידויים. "אתה יודע, השיר האהוב עליי מהפרויקט שלך הוא 'שושנים עצובות'", אומרת צליל ומסמיקה קלות. "זה אחד השירים שכשאני שומעת אותם, אני מסוגלת לבכות. זה מרגש אותי נורא". רייכל מחייך, "'שושנים עצובות' זה השיר הראשון שכתבתי".
צליל: "באמת? את זה לא ידעתי".
עידן: "כן, באותו הזמן הייתי קלידן של ריקי גל. מדי פעם בין החזרות הייתי קונה דיסקים עם מוזיקה מהעולם בחנות הסמוכה. באחת הפעמים יצא ששמעתי את 'בוסתן אברהם', להקה אינסטרומנטלית. היה שיר אחד, שכששמעתי אותו אמרתי ואוו, זה לא ייאמן הדבר הזה. כשהגעתי הביתה ניסיתי לנגן דברים שהיו דומים לזה. זה נסך בי השראה, וכך נולד השיר 'שושנים עצובות'".
לאחר שמגיעים מיץ התפוזים והעוגה, האווירה מתלהטת, והשניים עוברים לנושאי שיחה קצת יותר אינטימיים. "כשאני מחפש את בת הזוג האידיאלית עבורי, חשוב לי שתבין את ההוויה הישראלית – מה זה צ'רלי וחצי, הגשש החיוור", הוא אומר. העניין הוא שרייכל שוהה זמן רב בחו"ל בשל הפרויקט המצליח, ואיך לומר, הנשים הנוכריות לא תמיד מוצאות עניין בסרטי בורקס. "הן לא מצליחות להבין מה זה. יום הזיכרון בארצות הברית, למשל, זה יום חופש, אנשים יוצאים, חוגגים את החיים. וזה משהו שהוא נורא קשה עבורי". צליל מגיבה בפליאה למידע הזה. "האבל הזה, זה משהו מאוד ישראלי", עידן מסכם, "לכן בת הזוג האידיאלית עבורי היא אחת שתבין את הדברים האלה. מה לגבייך?".
"הדבר שהכי חשוב לי בבן הזוג האידיאלי הוא שיהיה איש שיחה, פשוט שיהיה מישהו שאפשר לשבת ולדבר איתו", צליל עונה ואנחנו מתרשמים. "מצדי לשבת, לא לעשות כלום ורק להקשיב למה שהוא אומר".
הזמן אוזל, ועידן, שממהר לחזרה, נאלץ לקטוע את הדייט. אבל הוא לא הולך לפני שהוא דואג להחליף עם ידידתו החדשה מספרי טלפון, ומבטיח לעשות לה סיבוב קטן מאחורי הקלעים לפני ההופעה. זמר וג'נטלמן.
הדייט הלוהט של המנחה השרמנטי עם המש"קית כתומת הכומתה
הוא: ירון ברובינסקי, כותב, שחקן תאטרון ומגיש "לעוף על המיליון" בערוץ 10.
היא: סמל אלישבע מרדר, מש"קית צוות פיתוח הדרכה (צפ"ה) בפיקוד העורף.
התפאורה: גלידריית "אניטה", נווה צדק, תל אביב.
בסרטו החדש של ירון ברובינסקי, "שניים בלילה", זוג צעירים מחפשים נואשות אחר חניה ברחובות תל אביב. הסצנה הבאה, ככל הנראה, הייתה נשמטת בעריכה: ברובינסקי, היפה והנכון לשנת 2011, מגיע בשעת דמדומים לגלידרייה בנווה צדק וממש לא מתקשה למצוא חניה לאופנוע שלו בסמטאות הצרות. הוא מסיר את הקסדה שלראשו וצועד לעבר גלידריית "אניטה" השכונתית, נעמד בכניסה ושולף סיגריה. "את אלישבע?" הוא זורק מבט לחיילת שהגיעה לפניו. סמל אלישבע מרדר מהנהנת, והוא מושיט יד ללחיצה. הוא מועך את הסיגריה במקצועיות, ומשליך אותה לפח. "אלישבע זה שם כל כך יפה", הוא ממלמל, בעודם מתפנים לבחור טעם לגלידה.
הם מתיישבים בשולחן פינתי, ומתחילים לטעום. "האמת שאני נבוך. את נבוכה?" ירון שואל בכנות, "רואים על הפנים שלך שאת נבוכה", הוא קובע. "לא, אני לא נבוכה", היא עונה בחיוך קשוח, "השאלה היא למה אתה נבוך?". "אני לא מכיר אותך, ואת לא מכירה אותי", הוא מניח את הקלפים על השולחן. "אני די מופתע מכמות הביטחון העצמי שלך", הוא אומר וטועם מהגלידה. "אם אני הייתי בגילך, והייתי נפגש עם מישהו מפורסם, אני לא חושב שהייתי מצליח להרגיש כל כך טבעי". אלישבע לא נשארת חייבת, "אני אדם כזה. אתה יודע מה זה קרפה דיאם? זו אני, חיה את הרגע".
"בן כמה אתה?" מנסה החיילת לשבור את הקרח. "אני כבר בן 36", הוא אומר. "וואו, אתה ממש לא נראה. אתה נראה עשר שנים פחות", היא מחמיאה. "לא נכון. די, נו", הוא מצטנע, אבל נראה מרוצה בכל זאת. כשהוא שומע שמלאו לה רק 19 שנה, הוא נדהם. "את יודעת מה הספקתי לעשות עד השנה שבה נולדת?"
ברובינסקי בוחן את החיילת שמולו, ומתחיל לשער בקול. "לפי הכומתה שלך, אני יכול לנחש שאת בפיקוד העורף", הוא מגלה בקיאות. "נכון. הייתי לוחמת ומ"כית בגדוד החילוץ וההצלה, שמעת על זה?"
ירון: "אני אגיד לך את האמת, הידע שלי בצבא מועט, אבל אל"ם ד"ר אריאל בר שכיהן עד לא מזמן כמפקד הרפואה של פיקוד העורף – הוא אחי הגדול. הוא רופא עיניים". נו, קשרים בצבא זה תמיד טוב.
אלישבע: "אני יצאתי לגימלים של שלושה חודשים בגלל דלקת עיניים. חזרתי ממש לא מזמן לצבא, אבל עכשיו אני מש"קית צפ"ה. מה אתה עשית בצבא?"
ירון: "שירתתי בחיל התקשוב. גרנו בכיכר המדינה ואני שירתתי בקריה. הייתי הולך ברגל כל יום לצבא, כמו לבית-הספר. הייתי קל"ב, ובסוף השירות שלי אפילו ניצלתי את החודשים האחרונים כדי להשלים בגרויות וללמוד לפסיכומטרי". ירון מתרשם מהדיגום המופתי של אלישבע, וגם זה מזכיר לו נשכחות. "הייתי מהצפונים האלה, שהולכים עם עגיל ופלסטר מעליו. היה לי תמיד בכיס אישור זקן. וככה היינו נראים קולים, מנסים לשמור על הסטייל ועל הקו הנכון". מה שנקרא, וואסח של ג'ובניקים. אימצנו.
"אז למה בעצם קוראים לך אלישבע?" ירון מציג שאלה ברומו של עולם. "אני באה ממשפחה דתית, ואני הבת השביעית מתוך שמונה בנות". השחקן מכווץ את גבותיו כמתקשה להאמין, "רגע, את שומרת שבת וכל זה?"
אלישבע: "בערך. אני נוסעת בשבת, אבל עושה קידוש ומבדילה בין בשר לחלב, או לפחות משתדלת".
ירון: "אנחנו משפחה חילונית, כולם אתאיסטים. מעניין, איך זה לגדול במשפחה דתית?"
אלישבע: "זה נחמד עד גיל מסוים, לדעתי. כשאתה קטן, לא כל כך אכפת לך להישאר בשישי בבית יחד עם כל המשפחה, אבל בתיכון זה כבר מטריד".
נדמה כי הקרח הפשיר, ואחרי דיבורים על דת והיעדרה, הם עוברים לנושא מעניין לא פחות. "היו לך דייטים בחיים?" הוא שואל. "כן, היו לי דייטים, אבל לא הרבה", מודה אלישבע. "אני תמיד שנאתי דייטים", טוען ירון. "יש תמיד את העניין הזה בדייט הראשון, שאתה רוצה להיראות כמו מישהו שלא רוצה לעשות רושם, ומצד שני, אתה חייב לעשות רושם", הוא מסכם את התיאוריה שלו. "מה דעתך על סקס אחרי הדייט הראשון?" הוא מעז לשאול. "אני לא בעד, מה איתך? בטח בעד", היא מנחשת. "לא, כי אין למה למהר", הוא מפתיע. "מה יוצא מזה? למרות שאם זה קורה, אז קורה".
ירון: "הייתה לך פעם מערכת יחסים ארוכה?"
אלישבע: "כן, שלוש שנים".
ירון נראה מופתע. "מערכת היחסים הכי ארוכה שלי הייתה כשלמדתי ב'בית צבי', חמש שנים. מפתיע אותך שאני בן 36 ועדיין רווק?" הוא שואל. "לא", היא עונה בפשטות. "איך זה לא מפתיע אותך?! נראה לי שאי-אפשר להפתיע אותך", הוא אומר בנימה מאבחנת. "ממה את מפחדת בחיים האלה?" הוא שואל. "ממה אני מפחדת? עדיין לא יצא לי לחשוב על זה, אבל אני מניחה שזה בגלל שעדיין לא גיליתי את הפחדים שלי".
וכך, בנימה אופטימית ועם טעם של גלידה, נפרדים השניים לדרכם. עד הפעם הבאה.
חיילת ורקדנית נפגשת עם דוגמן עבר ועורך דין בהווה
הוא: רז מאירמן, דוגמן, מגיש טלוויזיה ועורך דין.
היא: סמל רוני רותם, מש"קית בבסיס הובלה במשמר הנגב.
התפאורה: מסעדת "גורדו", חוף גורדון, תל אביב.
את הדייט החלומי עם דוגמן הצמרת לשעבר ועורך הדין בהווה רז מאירמן הצליחה סמל רוני רותם לממש שלושה שבועות לפני שחרורה מצה"ל. על שפת הים, כשבאופק חלומות על קריירה כרקדנית וחרדות מהמינוס בבנק, היא מצליחה למצוא איזונים עם מי שהיה בעבר הפנים של "ג'ורג'יו ארמאני", והיום מוציא את האף מדי פעם ממשרד עורכי הדין בתל אביב.
לפני שהדייט מעלה הילוך, למאירמן חשוב להבין דבר אחד – איך קרה שהחיילת הבלונדינית הניצבת מולו בחרה דווקא בו מתוך היצע הסלבז הלא פרופורציונלי של ארצנו? צנוע, הקמפיינים לא עלו לו לראש. או שאולי גם הוא שכח כבר בזכות מה התפרסם בתחילת העשור הקודם? מה שלא יהיה, אהבנו. "אני חייב להגיד שהבחירה שלך ממש החמיאה לי", הוא מתחיל. "כשהודיעו לי אמרתי 'סליחה? באמת? למה?' אני לא סלבריטאי במובן השגרתי של המילה, אני לא שוחה בביצה הזאת על בסיס יומיומי ויש בחירות יותר קלות ממני".
"זה בדיוק העניין", מחדדת רוני. "בנוסף לכל העיסוקים היותר מוחצנים שלך אתה גם עורך דין, והדרך שבה שילבת דוגמנות עם קריירה קצת יותר רצינית וחיים פרטיים עניינה אותי". כן, זה ועוד כמה נתונים פיזיים בולטים שאדון מאירמן התברך בהם.
"היתרון של דרך החיים הזו הוא ברור – אתה פשוט לא שם את כל הביצים באותו הסל", מאירמן מפרט בזמן שהקפה והתה שהזמינו עושים את דרכם לשולחן. "החיסרון הוא שאם אתה לא מהמר עד הסוף, אתה אף פעם לא באמת זוכה בגביע. בקריירת הדוגמנות שלי הגעתי אמנם עד 'ג'ורג'יו ארמאני', אבל בעולם הפנטזיות יכולתי להפוך לדוגמן מוביל בעולם במשך שנים. אבל הגעתי לשיא הזה, אמרתי, 'תודה רבה. טעמתי, נהניתי, ועכשיו אני עושה צעד אחורה'. החיים זרקו אותי למקומות פרועים", הוא מתוודה, "אני משכתי למקומות יותר בטוחים. אבל רגע, את מתעניינת כי אלו שני הכיוונים שלך בחיים?"
"לא, ממש לא דוגמנות", רוני מצטנעת. "וגם לא עריכת דין. אני בכלל רקדנית. אמנם כרגע די רחוקה מלפתח את האהבה הזו לקריירה, אבל גם, קצת כמוך, אני חושבת לשלב בעתיד את העיסוק במחול עם עיסוקים אחרים".
התחביב שרוני מתלבטת אם להפוך לקריירה מזכיר למאירמן כמה צעדים מעברו כמתמודד בעונה השנייה של תוכנית הריאליטי "רוקדים עם כוכבים", כאלו שאולי העדיף לשכוח. "לא ניחנתי בקואורדינציה", הוא מודה במובן מאליו לצופי הסדרה הנאמנים. "היה לי קשה ללמוד את הצעדים, ועוד יותר קשה לזכור אותם ברגע האמת. אתה מתאמן עם דיסק והלהקה שמנגנת בשידור החי לא נשמעת בדיוק אותו הדבר. פתאום כל הביטים שעל פיהם זכרת את התנועות נעלמים, ואתה בדיליי".
רוני: "מה? לא עשיתם חזרות עם הלהקה?"
רז: "פעם אחת לפני השידור, פעם אחת בלבד".
רוני: "זאת הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות".
רז: "כמה שנים אחרי אשתי ואני לקחנו כמה שיעורים בטנגו. היא חשבה שאחרי 'רוקדים עם כוכבים' אני בטח אדע את כל התנועות".
רוני: "ואתה לא זכרת כלום, הא?"
רז: "בתוכניות זכרתי את הריקוד לאותו יום. למחרת זה כבר היה נהפך לזיכרון עמום".
רוני: "אתה יכול לבקש ממני עכשיו לרקוד כוריאוגרפיות שרקדתי לפני שלוש שנים, ואני ארקוד אותן בלי בעיה. זה לא נשכח אצלי".
רז: "אצלך זה חלק מהדי-אן-איי. עם כל הכבוד – אני משחק כדורעף, טניס, כדורסל, טניס – אני אוהב ספורט, אבל לא רקדן בשום צורה שהיא".
נחזור לדילמה של רוני, כי השחרור מתקרב ועמו שעת ההכרעות. "אני יודעת שריקוד זה משהו שאני אעשה בלי קשר לקריירה, אבל לא יודעת באיזו צורה, אם בכלל, לשלב את זה כמקצוע. מחול מבחינתי הוא כמו אוויר לנשימה. אני יודעת שגם כשאהיה בת 40 אמשיך לרקוד, זה לא משהו שמוותרים עליו".
"זה נשמע מהמם. את לא תוותרי על הדבר הזה, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלך", רז מתרשם. "זה משהו שאני לא יכול להגיד על עצמי בהקשר לדוגמנות", הוא מודה. "לא הייתי אדם שאוהב להצטלם. במהלך הצבא ידידה ששירתה ב'במחנה' הציעה לי להשתתף בהפקת פורים למדור אופנה בעיתון. איכשהו היא הצליחה לשכנע אותי, והצטלמתי מחופש לפרה שעושה ג'אגלינג עם גמבה. למרות ההשפלה שבהפקה הזאת היה לי נחמד מאוד. משם דבר הוביל לדבר. יכול להיות שככה גם את צריכה להתנהל – לראות אילו אפשרויות היקום מזמן לך, ולהתקדם משם. אבל כיף לך שאת במקום הזה בחיים שבו את יכולה לבחור הכול. אני לא יודע איך קרה שפתאום זה נראה לי כל כך רחוק".
רוני: "אני יכולה להבין את זה, ואפילו קצת להזדהות".
רז: "הזמן טס, זה מה שאני מנסה להגיד לך".
וכמו הזמן, כך גם הדייט – טס לו, ומשאיר את רז ורוני עם הרבה מאוד חוטי מחשבה, והליכה קצרה בים לסגור בה רק חלק מהקצוות. הוא יטוס מחר לפגוש את אשתו בפריז, היא תחזור לשבועות האחרונים בבסיס בנגב. אבל סביר להניח שהם עוד ייתקלו זה בזו מוקדם מהצפוי, נניח בהופעה של "רדיוהד" בברלין. רוני כבר הזמינה כרטיסים.