זה היה בתחילת 2015. שבוע מלחמה של פלוגת שיראון, גדס"ר נח"ל, מחזור אוגוסט 2014. השבוע המסכם שאחריו כל לוחם נהפך רשמית לרובאי 07, כשיר רשמית למלחמה. לא הייתי הלוחם הכי טוב בלשון המעטה - הכושר שלי לא היה בשמיים, הייתי נפצע בקלות ובסך הכל הייתי די בינוני – אבל לקראת סוף שבוע המלחמה, משהו נפתח בי. רציתי לעזור, רציתי להוכיח, רציתי להילחם.

הנסיגה המסכמת ביום האחרון עוד חקוקה לי בזיכרון: 21 חברים סוחבים שתי אלונקות שבורות למחצה במעלה הר עמשא. כל פנייה מרגישה כמו הסוף אבל מובילה לעוד קילומטר הליכה. היה ארוך, אבל פרץ האנרגיה שהשתחרר מכולנו דחף אותי להמשיך ובסוף סיימנו. כולנו הפכנו ללוחמים.
חזרנו לבא"ח באופוריה מטורפת. התחלנו את השבוע כטירונים וסיימנו אותו כלוחמים. חיכתה לנו פריסה גדולה, אכלנו, שתינו, העלינו זיכרונות. האווירה בצוות הייתה מטורפת. ואז הכל התחיל.

"ח' פלוגתית כולם עכשיו!", צעק שיראון, המ"פ שלנו. הוא נשמע יותר מפחיד מאי פעם. עזבנו את הפריסה כמה שיותר מהר ונעמדנו ב-ח' אחת ענקית.

"אני אתחיל זריז בלברך אתכם, עברתם שבוע קשה ואני גאה בדרך שעברתם. הלוואי שהיה לנו יותר זמן לתת לכם ליהנות, אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. קרה אירוע וצריך להתכונן. חיזבאללה ביצעו פיגוע פח"ע כנגד כוח של גבעתי בהר דוב. לפני שעה ירו כוחות של חיזבאללה טילי קורנט על סיור של גדוד צבר והרגו מ"פ וחייל נוסף. יש דיבור על לקפוץ ללבנון. תכינו ציוד ותחכו להוראות נוספות".

אמר והלך. כל הצוותים התחילו להכין ציוד, ריח של אבק עלה באוויר, כולם עבדו ונכנסו לקצב - חוץ ממני. אני קפאתי במקום. הראש שלי הסתחרר כמו פורפרה, הלב דפק במיליון פעימות בשנייה. מה מלחמה עכשיו? עד לפני שבוע ירינו על מטרות מקרטון ועכשיו אני אצטרך להרוג בני אדם?
קפאתי במקום. לא הצלחתי לזוז מטר ימינה או שמאלה. כולם עובדים ורק אני תקוע במרכז הפלוגה לבד, מנסה לתפקד ומשהו בגוף לא זז. זה היה התקף החרדה הראשון שלי.

עיניים עצומות לרווחה

הרגשתי שאני צריך להיעלם. הלכתי לכיוון האוהל וישבתי עם עצמי, פשוט נשמתי ונשמתי, מנסה להרגיע את עצמי ללא שום הצלחה. לא הצלחתי להבין למה קפאתי ככה, הרי הייתי בסדר עד היום. בכלל, ידעתי מהגיוס לאן אני נכנס. אבל ההיגיון שלי לא הצליח לתפקד עם שאר הגוף.
אחרי חצי שעה נרגעתי, בערך. חזרתי לאוהל ועזרתי לצוות להכין את הציוד. כששאלו לאן נעלמתי אמרתי שהייתי בשירותים. נכנסתי למצב עבודה ולאט לאט ההתקף חלף לו.

לקראת שינה הודיעו המפקדים שאין חדש בנוגע לאירוע, אבל שעדיין צריך להמשיך להתכונן. "הכל יכול לקרות", הם אמרו. "2 דקות הייתם בשק"ש, 2 דקות צא".

נשכבתי בתוך שק השינה בעיניים פקוחות והראש שלי המשיך את המלחמה שלו, פחד נגד היגיון. שעה שלמה הסרטתי לעצמי תרחישים נוראים יחד עם ניסיונות חוזרים להרגיע את עצמי. בסוף הצלחתי להרגיש ישנוני - כנראה שעייפות של חייל היא באמת מעל הכל -  ונרדמתי.

אפילו חלמתי.

על מלחמה.

או שאני יורה

קולות של נפץ. אני רואה את הצוות שלי הולך בטור מדורג ואני ביניהם, איפשהו בטור הימני, מאחורה. אני על ציוד מלא: תיק לואו, וסט בכוננות מלאה ונשק אישי. מעליי חגים מטוסים במעגלים ואנחנו הולכים ברחוב מרכזי על אדמה חולית שקשה לדרוך עליה. אני מסתכל ימינה ושמאלה ורואה הריסות של עשרות בניינים. אין אנשים - כל המקום נראה כמו חורבה אחת ענקית.

אני שבתוך החלום מרגיש איך נופל לו האסימון: זאת עזה. כל התמונות האלה בטלוויזיה מצוק איתן, זה חייב להיות זה. מוכה אימה אני מבין שכל הפחדים שלי הפכו למציאות. הכל כל כך אמיתי.

אני מתחיל להאט את הקצב, החרדה משתלטת עליי ולא נותנת לי לתפקד. כל הטור מתעכב בגללי.

"תתחיל לזוז!" צועק לי המפק"ץ מקדימה.

"אל תדפוק אותנו גיא, אתה מעכב את כולנו!", נשמע מכיוון הצוות.

אני מנסה להתאפס ולרוץ לכיוון המקום שלי בטור, אבל שנייה לפני שאני מגיע נשמע פיצוץ וכולם נשכבים על הרצפה. מסתבר שהתנועה האיטית חשפה את המיקום שלנו. אני פוחד לחיי ולחיים של חבריי.

בזווית העין אני רואה דמויות, כמה מאות מטרים מאיתנו. מרוב פחד, בלי שום שליטה, אני קם ומתחיל לירות ללא הרף. כל דמות עם ראש ורגליים מקבלת ממני כדור.

כשהמצב נרגע אנחנו מתקדמים לכיוון הדמויות שיריתי עליהן. אני מסתכל עליהן ולא מאמין למראה עיניי: ארבע דמויות מחוררות לגמרי, שוכבות בשלולית דם.

"מה עשית?", אני צורח לתוך עצמי. "אתה לא לוחם, אתה פחדן".

זה היה המשפט האחרון שזכרתי כשהתעוררתי.

רק בגלל שנייה

זה היה הסיוט הראשון שלי בצבא. אחריו היו לי עוד, כולם באותו סגנון וכולם הסתכמו בשבילי באותו משפט: אתה לא לוחם. אתה פחדן.

הבנתי שאם אמשיך בתור לוחם, אסכן את עצמי ואת כל מי שאיתי. בהמשך של אותו חודש כבר עזבתי את הצוות. עזבתי את הקרבי. בסופו של דבר, אחרי זמן במפקדה, חזרתי לפלס"ר. אבל לא בתור לוחם: בתור קמב"ץ הפלוגה. כאב לי לראות את הלוחמים מתכוננים לעוד פעילות ולדעת שאני לא שם איתם, אבל ידעתי שבחרתי נכון לטובת כולם. הבנתי את זה מחדש בכל פעם שהייתה הקפצה ומשהו היה מעכב אותי רק לשנייה. רק שוק קטן ואחריו התעשתות. אבל כלוחם אין לך את השנייה הזאת. 

כשבחוץ השתוללה אינתיפאדת הסכינים, אני מצאתי חברה. היא הייתה מתקשרת אליי, דואגת  לשלומי למרות שהייתי בכלל בחמ"ל ולא בשטח. בין לבין התחלתי לכתוב, בין השאר על התקף החרדה הראשון שלי.

עד היום אני שלם עם ההחלטה שעשיתי. ברור לי שלא נועדתי להיות לוחם. בדרך כלל אני כבר לא חושב על זה, מה שהיה היה. אבל אותו יום ארור בהר דוב - בו נהרגו רס"ן יוחאי קלנגל ז"ל וסמ"ר דור חי ניני ז"ל - לא יוצא לי מהראש.