שתיים לפנות בוקר, אחד מימי פברואר הגשומים. הטלפון הסלולרי מצלצל בחוזקה. על הקו קצינת העיר: "יש הודעת חלל, תגיע מיד". חמש דקות עוברות ואני כבר במכונית, לבוש במדים מגוהצים.
אני נכנס לתדרוך עם קצין העיר. במקום ראש הצוות וקצין נפגעים נוסף, ואנחנו מקבלים את נוסח ההודעה שנמסור למשפחה. "בנכם נהרג. נסיבות המקרה נבדקות", כתוב. הודעה מעומעמת ויבשה, שמכילה מטען כבד מאוד: משפחה נורמטיבית הפכה למשפחה שכולה.
אנחנו מגיעים לבניין ישן ואפרורי במרכז העיר באר שבע; אין נפש חיה ברחוב והשקט מפלח את האוזניים. אנחנו עולים בשקט במדרגות, מגיעים לדלת וראש הצוות דופק עליה קלות. גבר בשנות השישים לחייו מביט מבעד לעינית ופותח את הדלת בחשש. הוא מביט בנו וטורק עלינו את הדלת בחוזקה, אבל לא נועל.
אנחנו נכנסים פנימה בחשש. אשתו כבר התעוררה משנתה, מבוהלת עד עמקי נשמתה, לא מבינה מה קורה. במטבח אנחנו מוסרים להם את ההודעה על כך שבנם נהרג, והקירות רועדים. האם צורחת, צועקת, זועקת על מר גורלה. הבעל, בארשת פנים קפואה ובצעדים מדודים ושקטים, ניגש למרפסת, פותח אותה ומטפס על כיסא.
רגע לפני שהוא קופץ למותו מהקומה השמינית, אנחנו תופסים בחוזקה ברגליו ולא מרפים. הוא בועט בנו בעוצמה אבל אנחנו לא מוותרים, סופגים ושותקים. אחרי חמש דקות מורטות עצבים, אנחנו מצליחים לחלץ אותו מהמרפסת החוצה ומרגיעים אותו, בלי שאנחנו מבינים בעצמנו שהצלנו את חייו ומנענו טרגדיה כפולה.
הדרמה כבר מאחורינו, אבל השעות הקשות באמת רק מתחילות. כמה עשרות מגיעים לבית הקטן לנחם את ההורים. יושבים בסלון ומתייפחים, ממררים בבכי איש על כתפי רעהו, מעלים זיכרונות. אנחנו שם בשבילם באותם רגעים קשים, בכל שנייה, בכל דקה, מארגנים את סידורי הלוויה ומתכוננים לשבעה, שאחריה ננתק איתם את הקשר.
אני חוזר הביתה מותש מאוד נפשית. מהר מאוד עושה סוויץ' בראש, כי אחרת לא יוצאים מזה. שם מוסיקה קלאסית, בוהה בסדרה בלשית ב-BBC, תופס תנומה של שלוש שעות וממשיך הלאה בחיים, עד לקריאה הבאה מקצין העיר.
מרוץ נגד השעון
באחד המקרים, חייל על סף שחרור נהרג בצפון הארץ בשעות הצהריים והיה קושי ממשי לאתר כל בני משפחתו. אחרי שכולם אותרו, אנחנו מוסרים את ההודעה, ואב המשפחה מחזיק אותי בידיו. "אתם בטוחים שזה הבן שלי?", הוא שואל. "אולי אתם טועים. יש לכם זיהוי? רק אתמול בלילה דיברנו אתו. תבדקו שזה לא מישהו אחר. אני מתחנן בפניכם, אל תהרסו לנו את החיים".
לעתים, צה"ל משתהה במסירת ההודעה בגלל שהוא לא מצליח לאתר את כל בני המשפחה הגרעינית. אז מתחיל מרוץ מול התקשורת, והיו מקרים – אמנם מעטים ביותר – שבהם היא הקדימה. מקרים שבהם השמועות פשטו כאש בשדה קוצים, והעיתונאים כבר התדפקו על בית המשפחה בניסיון לדלות פיסת מידע ותמונות, כשההורים ממתינים לקצין העיר שימסור את הבשורה המרה.
אבל לא כל ההודעות שבהן טיפלתי היו הודעות חלל. היו גם הודעות המשך: מקרים בהם חייל נפצע קשה בפעילות מבצעית, והיה עליי לאתר את בני המשפחה מקרבה ראשונה ולהסיעם הביתה. באחד המקרים, חייל מישוב הסמוך לגבול עם לבנון נפצע קשה מאוד בפעילות בעזה. אני נכנס למונית של קצין העיר וממתין לאחותו של החייל, סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון. היא בוכה ונסערת, ושואלת אותי שאלות שאין לי מענה עליהן. כל מה שאני יודע להגיד זה שאחיה נפצע.
הנסיעה שארכה כארבע שעות וחצי הייתה הארוכה בחיי; כל דקה עברה כמו נצח. אני מנסה להרגיע אותה, פה ושם גולש לשיחה על התואר שהיא לומדת, נותן לה את הטלפון הסלולרי כדי שתדבר עם ההורים, מנסה לעשות את הנחיתה בבית כמה שיותר קשה. כמה ימים לאחר מכן, קיבלתי טלפון מאמו של החייל שהודתה לי על השיחה שניהלתי עם בתה.
כקצין נפגעים לשעבר, היו כאלה שראו בי את השטן בהתגלמותו - לא פחות ולא יותר. היו כאלה שהשתוללו מכעס וניסו להדחיק את המציאות, והיו כאלה שסירבו לשמוע אותנו וגירשו אותנו מביתם. בסופו של דבר, הם מבינים שמישהו היה צריך להיות השליח, והשליח הזה שם בשבילם לנצח.