2014, מבצע צוק איתן. כמה טייסי מסוקי קרב חוזרים לנוח במועדון הטייסת אחרי גיחה. עוברים עליהם ימים קשים. אחד מהם מחליט פתאום לדבר, להוריד איזו אבן כבדה מהלב. הוא מודה שירה טיל בניגוד לפקודות.
"לוחמים ספגו אש ממחבלים וביקשו סיוע אווירי. הצוות זיהה את מקור הירי, הבין את הסכנות וקיים דיונים באוויר", משחזר רס"ן א'. "היה חשש לקרבה ממשית לבלתי מעורבים והתקבלה הפקודה לא לירות". ואז קרה משהו נדיר מאוד בחיל הכחול: הטייס בשטח החליט לירות בכל זאת.
בהיסטוריה של חיל האוויר קרו מקרים בהם טייסים החליטו שלא לירות, למרות דרישה מפורשת מצד האנשים שעל הקרקע. לעומת זאת, אירוע שבו טייס יורה בניגוד לפקודה נחשב לנדיר בהרבה. זה אמנם אירוע שולי בתוך חמישים ימי הלחימה בצוק איתן, אבל הוא מספק הצצה נדירה לעולמם האמיתי של טייסי מסוקי הקרב.
מסירים חלודה
החודש מציינים ארבע שנים למלחמה ההיא. היום שריפות ענק מכלות את משאבי הטבע של ישראל, לפני ארבע שנים חצי מדינה הסתגרה במקלטים וחששה מהמנהרות. באותם ימים, טייסי מסוקי הקרב היו החי"רניקים של חיל האוויר. לאורך כל שעות היממה הם תקפו תשתיות של חמאס, השמידו משגרי רקטות וצלפים וחיפו על הכוחות שתמרנו ברצועה.
"המבצע נפתח אחרי תקופה יחסית ארוכה שלא טסנו בכלל", מודה רס"ן ב'. "אם אני זוכר נכון, לא התאמנו יותר מחודש בגלל סדקים שהתגלו ברוטור האחורי של המסוקים. כמה ימים לפני המבצע חזרנו לטוס, וכשהוא פרץ נתנו פול גז וטסנו מסביב לשעון. בהחלט הרגשנו את המחסור בשעות הטיסה. לקח מעט זמן להוריד את החלודה ולחזור לכשירות מלאה".
בעשרת הימים הראשונים, חיל האוויר ירד על הרצועה בלי רחמים. בזמן שבתקשורת ניסו לנחש האם תהיה כניסה קרקעית או לא (בפז"ם, אגב, זיהינו זאת לראשונה), הם כבר הבינו שהם מכינים את השטח לצה"ל הגדול.
בערב ה-17 ביולי, החלה הכניסה הקרקעית לרצועה. טייסי האפאצ'י היו שם עם הכוחות, צמודים למג"דים בקשר. רס"ן ג' היה שם גם שלושה ימים אחר כך, כשלוחמי חטיבת גולני נכנסו לשכונת סג'עייה המצורעת. "ירינו נגד מטרות שפגעו בגולני, ויצרנו עמוד של אש עם התותח", הוא משחזר. "כל חיל האוויר היה שם, לא פעלנו לבד. אתה רואה את הקרב ושומע את הקולות ומנסה להתעלם. המשימה היא להרוג את האויב ולהציל חיים. חוץ מזה, שום דבר לא עובר לך בראש". בראייה לאחור, הוא מסכים לומר שהרגיש סיפוק כשראה את מסוקי הסער ממריאים מהשטח בבטחה עם פצועים בבטנם.
על צבא וכירורגיה
ראשוני מסוקי האפאצ'י עשו עלייה ב-1990, עברתו את שמם ל"פתן" והתחילו לפעול בטייסת 113. שלוש שנים אחר כך, ישראל קיבלה במתנה 24 מסוקים מדגם AH-64A מעודפי חיל האוויר האמריקני. מאז נפתחה טייסת נוספת, 190 - ובשנת 2005 נחתו בישראל מסוקים מהדגם המתקדם של המסוק, אפאצ'י לונגבו, או "שרף" בשפת הקודש. מהר מאוד הם מיצבו את עצמם בתור המחסלים של מדינת ישראל: הם הוציאו לפועל את הסיכולים הממוקדים, ולמעשה הוצבו בחזית כבר מהיום הראשון.
כל ניסיון לברר האם הטייסים ביצעו סיכולים ממוקדים גם במבצע צוק איתן נתקל בחומה בצורה של שתיקה. אחד מהם זורק עצם עם השטאנץ הקבוע של "הפרסומים הזרים" ורס"ן א' מתרכך. "לא אכנס לנושא הזה, אבל אם בחלק הראשון של המבצע פעלנו בעיקר נגד מטרות מוכרות וידועות שנקבעו מראש, בהמשך כבר פעלנו נגד מטרות חמות בשטח".
"היה שם אקשן מטורף וכל הזמן היינו זמינים לכוחות בשטח", משתף רס"ן ב'. "אנחנו יכולים לפעול בצורה מאוד כירורגית. הרבה מטרות שתקפנו היו קרובות מאוד לכוחות שלנו. אתה רואה אותם מצד אחד, ורואה מצוין גם את האיום עליהם". רס"ן ג' מוסיף: "יצא לי להכניס כמה טילים לחלונות של בתים, לפגוע בבתים של פעילים ולירות קרוב מאוד לכוחות שלנו. הטיסה מאוד מאוימת".
בניגוד למטוסי הקרב, שלחמאס אין שום דרך לפגוע בהם, מסוקי הקרב נמצאים בחזית. הם טסים נמוך ולוקחים את הסיכון שייפגעו מירי או מאמצעים אחרים שאולי נמצאים ברצועת עזה. לכל זה יש להוסיף את העובדה שהמרחב האווירי היה עמוס בכלי טיס רבים, ברקטות ובאלפי פגזים שירו התותחנים של צה"ל. "בתוך הבלגן הזה הבאנו את עצמנו לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בזכות הרבה מאוד אימונים", ממשיך רס"ן ג'.
ואז מגיע עוד רגע נדיר של כנות. "אומרים הרבה שאנחנו החי"רניקים של חיל האוויר, שאנחנו מריחים את הזיעה של הלוחמים. שטויות. בסוף אנחנו רואים הלוחמים חוטפים מכל הכיוונים בזמן שאנחנו יושבים בתא ממוזג עם טכנולוגיה מטורפת, ואז חוזרים לטייסת המוגנת שלנו ומתרעננים לקראת המשימה הבאה. זה מתיש, אבל הלב שלך נמצא עם החיילים הפשוטים בשטח".
הקשר עם אנשי היבשה חם והדוק. "במהלך המבצע יצא לנו להטיס אותם כדי שיראו את זירת הלחימה מלמעלה. שיראו את הדברים מהעיניים שלנו. זה עזר מאוד לאחד ממפקדי החטיבות שהצטרף לטיסה וראה את כל הזירה עליה הוא פיקד".
בסוף זו מלחמה
מבצע צוק איתן נפתח ב-8 ביולי 2014, כמעט חודש אחרי החטיפה והרצח של שלושת הנערים וירי על בסיס יומי של רקטות לעבר ישראל. אחד הטייסים מספר שכמות שעות הטיסה שביצע במבצע כולו שוות ערך לכמה חודשים של שגרה. "תקפנו בעיקר מטרות תשתית. הרבה משגרים מוטמנים, עמדות חמאס, מפקדות, מחסנים ומה לא", מרחיב רס"ן א. "הטייסת פגעה ביכולת של חמאס לאסוף מודיעין כחלק מההכנה לכניסה הקרקעית".
המראה מתוך תא הטייס של מסוק הקרב, כשצה"ל תוקף בעוצמה אדירה ובמקביל רקטות מתפוצצות בערי ישראל, הוא מרהיב בחולניות שלו. "זה נראה כמו איזה משחק עתידני", אומר רס"ן א'. "זה מתסכל מאוד לתקוף בלי לעצור, לחזור מהגיחה ושוב לראות משגרים יוצאים מכל מני חורים".
רס"ן ב' מזדהה עם תחושות התסכול, אך מדגיש שישראל כן ניצחה את חמאס במערכה. "בלי ספק, לא היה להם סיכוי. אבל כן, כשאתה רואה את העוצמה של חיל האוויר וחיל היבשה ואז מגיעים עוד שיגורים של רקטות, הלב נאכל ואתה מתבאס. באוויר אתה לא נותן לזה להגיע אליך. הכל מאוד קר ומקצועי, אחרת תעשה טעויות. אבל כשיש לך רגעים קטנים של מנוחה, חודרות אליך המחשבות האלה של איך זה יכול להיות".
אני מעלה את נושא הפגיעה בבלתי מעורבים. לפי דובר צה"ל, במבצע נהרגו 2,125 בני אדם, מתוכם 761 אזרחים. כ-300 מהם היו בני 14 ומטה. "אני אב לילדים בעצמי", אומר רס"ן ג'. "לדעת שהרגת אזרח זו תחושה מחורבנת, אבל צריך לדעת שכל מטרה עוברת הרבה אישורים ושלבים של אימות ובקרה. בתור טייס אני בטוח במאה אחוז שאם קיבלתי מטרה, היא נקייה. נכון, יש טעויות ולא הכל מושלם, אבל בסוף זו מלחמה. בשורה התחתונה, מדובר בארגון טרור ששם את כל הביצים שלו בסל של האזרחים".
את רס"ן ב' זה לא כל כך מרגיע; למרות שברור לו שחיל האוויר מתאמץ לא לפגוע באזרחים, התחושה שלו עדיין לא כל כך טובה. "אני לא מאחל לאף אחד לגלות שהוא הרג ילדים או פגע באזרחים. שום הסבר ושום תירוץ לא יניחו את הדעת. הסיפור הזה של אזרחים ליד מטרות העסיק אותנו ואת כל חיל האוויר לא מעט. בסוף אין לך את הפריבילגיה הזו של לעצור וללכת. אתה חי עם זה".
לא בפוקוס
מבצע צוק איתן נמשך 50 ימים; על פי נתוני הצבא, הותקפו בו יותר מ–5,200 מטרות מכל הסוגים. מספר התקיפות היה גדול יותר ממבצעי עופרת יצוקה ועמוד ענן יחד, ובכל זמן נתון חגו מעל שטחה של רצועת עזה כ–40 כלי טיס בממוצע. קצב התקיפות עלה לא פעם על יותר ממאה תקיפות ביממה. במערכת המשומנת הזו, טייסי האפאצ'י היו משמעותיים ודומיננטיים במיוחד.
אני שואל אותם מה הלקח שלהם מהמלחמה. "המבצע מבחינת חיל אוויר היה מאוד מוצלח, אבל אם היית מגיע לתחקירים שאחרי, היית עלול לטעות ולחשוב שהפסדנו", מסביר רס"ן א'. "עלו הרבה טענות בחיל על המודיעין בתחום רקטות קצרות הטווח. יותר נכון, המודיעין שלא היה". הטייסים ציינו גם שזמן התגובה לתקיפות השתפר באופן משמעותי – אך הוא עדיין לא משביע רצון.
כולם מדברים על מצב מסוקי הקרב בצה"ל. מאז שנסגרו טייסות הקוברה והפכו לטייסות כטמ"ם (כלי טיס מאוישים מרחוק), לישראל יש רק שתי טייסות אפאצ'י. "חיל האוויר נמצא כמעט כולו במערך מטוסי הקרב, ומסוקי הקרב לא מקבלים מספיק פוקוס", אומר רס"ן א'.
רס"ן ב' מסביר שאת ההזנחה רואים בעיקר בקצב השדרוגים. "הוא לא קרוב לזה של מטוסי הקרב. מדינת ישראל חייבת יותר מסוקי קרב וחייבים לשדרג את כל המערך – וכמה שיותר מהר. בסופו של דבר הם הכלי הכי זמין והכי מהיר לכל משבר, יותר ממטוסי הקרב. היו מצבים שבהם מסוקים היו במשימת אימון כשפרץ אירוע על הגדר, והפנו אותם לשם פשוט כי הם הכי זמינים, הכי ורסטיליים ומגיעים תוך דקות. הם יכולים לנחות בשטח, חוברים לכוח ומבינים את התמונה. תוך דקות הם יודעים אם לירות, את מי להזניק, למי לדווח ומה צריך לקרות". זה נכון גם במשימות הסיוע לכוחות היבשה, וגם במשימות אזרחיות לחלוטין – כמו באסון השיטפון.
הבדלים רואים גם בתחום התחזוקה. בחיל האוויר לא מתפשרים על בטיחות, אבל מצב התחזוקה מצריך התייחסות רצינית. "דרושה תכנית לשיפור משמעותי ומהיר של המצב. המצב במסוקי השרף טוב יותר כי הם חדשים יותר", הוא מסביר, "אבל הפתנים שטסים מאז תחילת שנות התשעים דורשים התייחסות רצינית. יש פה בעיה, וזה מה שגרם לי לדבר".