למעלה מ-3,000 חיילים בודדים שעלו מכל קצוות העולם משרתים בצה"ל נכון להיום, כשהכמות הגדולה מכולם מגיעה ממדינות צפון אמריקה ובכללן ארצות הברית. צעירים אמריקאים שמגיעים לרוב מהחיים הנוחים במעצמה הגדולה והעשירה בעולם, עוזבים הכל כדי להגיע לישראל ולעלות על מדים, עניין שהוא סיפור לא פשוט לצעירים בני גילם, בטח כאלו שמגיעים מעולם אחר ומחיים אחרים.
הסיבות למספרים הגדולים מארה"ב הן לא רק גודל האוכלוסייה היהודית שם. מדובר במגוון רחב מאוד של מניעים, כלכליים פוליטיים ובירוקרטים. כדי לפצח את "סוד הקסם" מאחורי שיירות החיילים המגיעות מצפון אמריקה לישראל, שוחחנו השבוע עם זאב גרשינסקי, סמנכ"ל "נפש בנפש", הארגון שאחראי על נושא העלייה מצפון אמריקה, בפרט של חיילים בודדים.
מאז שהארגון הוקם בשנת 2002 על ידי הרב יהושע פס וטוני גלברט, אנשיו העלו למעלה מ-6,600 חיילים לישראל. עלות של כל מסע כזה, מכרטיסי הטיסה ועד לסיוע וטיפול בבירוקרטיה, היא כ-3,300 דולר. את הטיסה מתחילים לארגן ארבעה חודשים מראש, אחרי שהמלש"ב או המלש"בית פנו לארגון וביקשו להתגייס דרכו.
כמה ימים לפני הטיסה, החיילים מתחילים להגיע באופן עצמאי לניו יורק. שם, מתחיל המסע הגדול אל לשכת הגיוס בישראל. למעט העלייה לארץ, בארגון מטפלים בכלל החיילים הבודדים מרגע שאלו נוחתים בנתב"ג.
גרשינסקי מסביר את הרקע שמביא למספר החיילים הבודדים הגבוה שמגיע מאמריקה בחינוך - הפורמלי וזה שבבית. "החינוך הציוני הכללי בצפון אמריקה, אנשים שכבר ספגו חינוך ציוני שהוא מאוד חזק, ולכן אנחנו רואים הרבה חבר'ה צעירים אחרי תיכון או אפילו קולג', שאומרים עכשיו תורי לעשות מעשה ולהתנדב".
רבים מהם מגיעים מבית של משפחות ישראליות שירדו מהארץ כשההורים עצמם שרתו בצה"ל. "הם שמעו מההורים שלהם את הסיפורים על גולני והצנחנים, לפעמים זה מגיע ממלחמת לבנון הראשונה או הולך אחורה ליום כיפור. הם גדלו על זה ופתאום הילדים אומרים גם אני רוצה".
לדבריו, כאן מתחיל קונפליקט לא פשוט בתוך המשפחות. "זה גורם להורים לא פעם להסס ולהגיד רגע. אבל הילד אומר 'אתה לא יכול לדבר על צנחנים או גולני ואז כשאני רוצה להגיד לא', ומשתכנעים". יש גם כאלה שעולים בניגוד לדעת ההורים ומתגייסים מתוך רצון בלתי מתפשר שלהם.
כשהבירוקרטיה מתישה יותר מלחימה בעזה
האוכלוסייה שמגיעה מצפון אמריקה היא בעיקר מהמושבות הגדולות, מיאמי או קליפורניה. הארגון פועל גם באנגליה ושאר העולם, נמצא תחת אחריותה של הסוכנות היהודית. ההחלטה על החלוקה התקבלה אחרי חשיבה בנושא, אז נקבע שכל נושא עידוד העלייה כמו גם העלייה עצמה מצפון אמריקה, יעבור לאחריות נפש בנפש.
על פי נתוני הארגון, נכון להיום ישנם בצה"ל 1,050 חיילים בודדים שעלו מארה"ב. לאלו יש להוסיף עוד 112 שעלו מקנדה. מהמדינות שאינן באחריות הארגון יש 509 חיילים בודדים מאוקראינה, מרוסיה 470, מצרפת 240, 20 מוונצואלה, 20 גם מקולומביה, 32 מאוסטרליה ויש גם אחד שהגיע מאיראן. וזו רשימה חלקית. רוב החיילים הבודדים משרתים בצנחנים וגולני, גם בשריון, תותחנים או חיל האוויר ועד ליחידות הכי מובחרות של צה"ל, כמו סיירת יעל וסיירת מטכ"ל.
דבר עיקרי עליו שם "נפש בנפש" דגש ואולי יש בו כדי להסביר את כמות החיילים הרבה שמגיעה דרכם לישראל, הוא נושא הבירוקרטיה הישראלית, שכידוע לפעמים יכולה להיות יותר מתישה מלחימה ברצועת עזה.
"אחרי שהם עולים ונרשמים במערכת הישראלית, הם לא יודעים איך פותחים רשומה ואין להם איך לדעת שאם אתה לא עושה כלום תהליך האיתור של הצבא יכול לקחת שנה. הם בלחץ ורוצים לממש את הציונות שביאה אותם לפה. בכל הנושאים האלו אנחנו פועלים צמוד ל"מיטב" – מערך הגיוס של צה"ל".
כל חייל בודד מקבל סל שירותים שנועד לסייע לו להיקלט במדינה ומענק טרום גיוס של 2,500 שקלים. "זה מענק שנותן לו את האפשרות לרכוש ציוד לצבא, משהו שאנחנו רגילים אליו וכל ילד מקבל מההורים ולהם זה פחות נגיש. במקביל אנחנו עושים להם ימי הכנה במשרדים שלנו. יועץ שלנו מסביר למלש"בים לקראת מה הם הולכים. סדנא שהיא בין חווייתית למידעית, המאפשרת לחייל הבודד שלא גדל פה להבין לאן הוא הולך".
רגע השיא מבחינת סיוע הארגון בהתמודדות עם הבירוקרטיה הוא יום הסידורים לחיילים בודדים שנערך אחת לשנה. "אנחנו מביאים את כל משרדי הממשלה הרלוונטיים למקום אחד ונותנים להם גישה ל-40 נותני שרות, משרד התחבורה לרישיון, משרד הפנים, משרד הקליטה, חינוך, ביטוח לאומי או עמותות. כל מה שאפשר לחשוב עליו שהם צריכים ומייעל את ההליך הבירוקרטי הישראלי נעשה במקום אחד וביום אחד". ליום הסידורים האחרון שנערך הגיעו כ-2,000 חיילים בודדים.
מביאים את הסלנג הצבאי עד למשפחות באמריקה
גם עם המשפחות שנשארות באמריקה נעשית עבודה. מלהטיס בשיתוף חברת אל על הורים לטקסים של הילדים בצבא וחוץ מזה הם גם עושים בצפון אמריקה סדנאות להורים של החיילים הבודדים. בסדנאות ההורים לומדים מה קורה עם הילדים שלהם בצבא, מלמדים אותם אפילו על הסלנג של הצבא, על מסלול ההכשרה והאימונים שהילדים עוברים. "הם (ההורים) לא מבינים את הניואנסים שלנו כל כך ברורים", מסביר גרשינסקי, "אחרי הסדנה השיח בין הילד להורה יהיה ממקום של תמיכה והבנה".
כאמור, בישראל הם אחראים גם לחיילים הבודדים שעלו משאר מדינות העולם וגם נותנים לחיילים הבודדים כאן איש קשר שידבר בשפה שלהם ויהיה כתובת לכל פנייה. "לדוגמה: אתה רוצה לצאת לחופשה מיוחדת מהצבא, אתה מתקשה חברתית, ההורים שלך באו לבקר והמפקד לא משחרר אותך. אלו בקשות שאנחנו נתקלים בהן".
"יש גם אירועים קטנים, למשל הנובי גוד קדוש לחיילים הבודדים שעלו מרוסיה. לא תמיד יש לחייל הבודד הממוצע לאיפה לצאת ולכן אנחנו דואגים לארגן להם חגיגות נובי גוד, לאמריקאים זה בחג ההודיה. אנחנו נדאג שבנקודות האלה יהיה לחייל הבודד איפה לחגוג ואת האירועים החברתיים שמתאימים לו. הוא פוגש אנשים כמוהו וזו עוד מערכת תמיכה שלא תלויה בגורמים חיצוניים".
על רקע הפעילות שצוינה השאלה המתבקשת היא מדוע פעילות הארגון לא מתרחבת והופכת לכלל עולמית. "נפש בנפש הוקם בארה"ב לטובת היהדות שם", הוא מסביר. "ב-2008 חתמנו על הסכם אסטרטגי עם הסוכנות היהודית שהעביר לנו באופן רשמי את האחריות על צפון אמריקה. למה אנחנו לא מתרחבים לארצות נוספות? זו שאלה של פוליטיקה ומימון".
"לא נעשה משהו מבלי שזה יהיה בשת"פ עם הסוכנות היהודית", הוא מדגיש. "אנחנו בהדברות מדי תקופה לגבי הסיפור של ההרחבה. לאחרונה היה גם ביקור של יו"ר הסוכנות הנכנס, יצחק בוז'י הרצוג, והעלינו את הסוגיה הזאת. לא כל כך מהר רוצים שם לתת את המפתחות לגורם אחר ואנחנו לא נעשה משהו חד צדדי. אבל אנחנו בהחלט מחכים שיתנו לנו את המפתחות וכל הזמן מעלים את זה ומדברים על כך".
יש לציין שהם מקבלים פניות גם ממדינות שלא תחת המנדט שלהם מצעירים שפונים אליהם כדי להתגייס לצה"ל. "בכל הקשור בללוות וצעדים מעשיים של טיפול אני מתנצל בפניהם, נותן להם את המידע שמותר לי ומפנה אותם לסוכנות".
נדבך נוסף במשוואה הזו הוא כמובן התקציב. נפש בנפש זוכה אומנם לסיוע כספי מהמדינה אולם עיקר התקציב העומד על כ-60 מיליון שקלים, מגיע מתרומות. "חד משמעית היינו מביאים הרבה יותר חיילים בודדים ומעוד מדינות אם התקציב היה גדול יותר", אומר גרשינסקי. בסופו של דבר גם למדינה משתלם לקלוט עולה חדש ש"מטופל נכון" ומכניס לקופתה כסף ממסים כמעט בלי השקעה תקציבית.
הרוב המכריע, 90 אחוז מהחיילים הבודדים, נקלט בישראל. אגב, גם הנתונים של החיילים הבודדים שעוזבים את הארץ לא מדויק. וזאת משום שחלק גדול מאלה שנרשמים כאילו יצאו מהארץ, טסו בעצם לטיול של אחרי הצבא או לבקר את המשפחה. בכל מקרה, לרוב אלו שכן חזרו למדינת המוצא שלהם הופכים לשגרירים של ישראל באותן מדינות. אם תרצו, סיבה נוספת למדינת ישראל להגדיל את היקף הסיוע הכספי שהיא מעניקה לנושא.