"ישבתי על החוף בברזיל, קראתי את הספר 'הטנק' מאת אסף ענברי וחשבתי כמה חבל שלי בתור מדריכת שריון אין חוויית קרביות שאני יכולה לכתוב עליהן ספר כזה", משחזרת ליאור לינדר את הרגע בו הפכה מחיילת לשעבר לכותבת של ספר על חוויות שירות. "שם נולד הרעיון לכתוב סיפור בהמשכים בצורה אנונימית, מנקודת מבט של בחור שמספר על השירות שלו ומתוך ההיכרות שלי עם החיל".

לינדר (25) מרמת השרון שירתה במשך שנתיים כמדריכת שריון בבסיס שיזפון. לדבריה, שם התאהבה בחיילים, במנועים, בגריז ובעיקר - ברעות בין השריונאים.

"אני באה ממשפחה שרובה שריונרים, משם החיבור העמוק שלי לחיל", היא מסבירה על הרקע איתו הגיעה לשירות הצבאי. בדצמבר 2013 התגייסה לקורס מדריכות שריון ונבחרה להיות מדריכת מנוע. "הוכשרתי כנהגת טנק - אותה הכשרה בדיוק שעובר טירון, אפילו קיבלתי רישיון לטנק".

כדי להבין את רמת ההיכרות עם השטח והידע של ליאור וכל מי שמשרתת בתפקיד היא מוסיפה ומסבירה: "כל מדריכה מוכשרת כאיש צוות בטנק - מדריכות נהיגה כנהגות, מדריכות תותחנים כתותחניות וכו'. הדרכתי טירונים, חיילים בקורס מפקדים, קורס קצינים, מילואימניקים והעברתי הסבות לבכירים כמו מפקדי חטיבות ולחיילים מפלוגות מבצעיות, למשל מטנק מרכבה סימן 2 הוותיק לסימן 4 החדיש".

ליאור לינדר
יש לה אפילו רישיון על טנק. ליאור לינדר | צילום: פרטי, באדיבות המצולמת

היא עצמה מעידה שלקחה את הדברים צעד אחד קדימה. "הרבה פעמים מדריכות צריכות להוכיח את עצמן שהן מקור הידע המקצועי והמפקדים לא יודעים הכל. לא תמיד המפקדים והחיילים מעריכים את העבודה הקשה ולכן היה לי חשוב להכיר כל בורג וצינור במנוע".

בתום השירות הסדיר חתמה לינדר קבע בחיל השריון והקצין שלה שם הוא מי שלימים הפך לבן זוגה הנוכחי. "התחלנו לצאת אחרי שהוא השתחרר וכבר לא היו ביננו יחסי מרות", היא מבהירה.

אחרי השירות הגיע הטיול לברזיל עליו סיפרה, שבו החליטה לכתוב את חוויות השירות. "החלטתי שאני רוצה שאנשים ידעו מה זה אומר להיות שריונר, על ההקרבה והעבודה הקשה, על מפלצת פלדה ועל חברויות מדהימות שיכולות להיווצר רק בסוף העולם", מסבירה לינדר.

"הכל החל בפייסבוק כסיפור אנונימי בהמשכים שצבר תאוצה", היא משחזרת. "היתה תקופה שאפילו ההורים ובן הזוג לא ידעו שזו אני. אחרי כמה חודשים סיפרתי לאמא שלי ולבן הזוג שלי, שעזר לי לדייק פרטים".

הספר נכתב כולו בלשון זכר בגוף ראשון ומנקודת המבט של הדמות הראשית. "אני חושבת שמה שמיוחד הוא שדווקא בחורה כותבת מנקודת מבט גברית ומסוגלת להתחבר ולספר על החוויה השריונאית בגוף ראשון", היא אומרת.

לא הפריע לך לכתוב בלשון זכר?
"ממש לא. לכתוב מנקודת מבט של גבר היתה חוויה מעניינת ומאתגרת. זה תרגיל נהדר בכתיבה, לנסות לחשוב בתור דמות אחרת, להתחבר לחוויה של מישהו אחר. בימים האחרונים עלה לי רעיון לכתוב קטע על איך היה נראה טנק שכולו מאויש על ידי נשים. זה בטוח יהיה שונה, מעניין ומבדר".

הבחירה של לינדר לכתוב את הסיפור בלשון זכר מתחברת לשיח הציבורי סביב פיילוט לוחמות השריון של צה"ל ששונה בנסיבות תמוהות. כבר הוגש בג"ץ בעניינו על ידי מלש"ביות שמעוניינות להשתבץ כלוחמות בחיל ובשלב זה הן נדחו, עד להשלמה הסופית של בחינת שילוב הנשים בתפקיד.

את חושבת שצריכות להיות לוחמות בחיל?
"אני לא רואה סיבה לשאול שאלות שבתוכן יש הפרדה מגדרית: אנחנו הבנות לא 'עושות דווקא', לא רוצות להיות 'כמו גברים' או להוכיח משהו. אנחנו פשוט רוצות להיות חלק. גם אנחנו רוצות שירות משמעותי, גם אנחנו רוצות לתרום למדינה, לחלקנו יש את היכולות לתרום כלוחמות מן השורה. לדעתי יש לאפשר תפקידי לוחמה לבנות שנמצאו מתאימות".

מה את חושבת על כל הסערה האחרונה סביב הפיילוט?
"היתה לי הזכות לקחת חלק בהכשרה של המפקדים שהובילו את הפרויקט ואני יכולה לומר בלב שלם שמדובר בחבר'ה מקצועיים, מפקדים נהדרים ובבני אדם מדהימים. אני בטוחה שהם הכשירו את הבנות לרמה הגבוהה ביותר. אין לי ספק שיש בנות שמסוגלות לשרת כטנקיסטיות, לדעתי השאלה היא לא 'האם לשלב נשים בשריון' אלא 'איך'".

היא עצמה החליטה להיחשף ככותבת הסיפורים שפרסמה ברגע שהושלם עיצוב הכריכה הקדמית של הספר.

"היו אנשים שחשדו שמדובר בי או בבן הזוג כי שנינו מוכרים כזוג שאוהב את החיל ומחובר מאוד לסיפור השריונאי, אבל הכחשתי בתוקף שזאת אני. כשהכריכה הייתה מוכנה כל כך התרגשתי לראות את השם שלי עם תמונה שצילמתי, פתאום הכל הפך ממשי. לא יכולתי להתאפק ונחשפתי בפוסט בפייסבוק. החום, האהבה והתמיכה שקיבלתי בבת אחת היו מדהימים".

"זה לא ספר קרבות, יש בו מעט קטעים שריונאים טהורים", מתייחסת לינדר לקהל היעד של הסיפור אותו כתבה, "המטרה היא לחבר את הקורא לעולם הזה דרך חוויות שמשותפות לכל בחור או בחורה - אהבות, אכזבות, הריחוק מהבית והחברות המיוחדת שנרקמת בצבא. הוא מיועד לכולם, שריונאי עבר הווה ועתיד וגם אנשים שאין להם זיקה או היכרות עם החיל".

על האפשרות לממן את הוצאת הספר באמצעות הדסטארט שמעה מאשתו של קצין שהדריכה, שגם היא הוציאה ספר במימון המונים. "מה שאני אוהבת בהדסטארט זה שאין תורמים, יש שותפים לדרך שביחד מאפשרים את הגשמת החלום והוצאת הספר. התומכים מקבלים תמורה עבור ההשקעה שלהם בפרויקט וזה משהו שהיה לי חשוב מאוד".

ליאור לינדר
"זה לא ספר קרבות". לינדר ומכר קרוב | צילום: פרטי, באדיבות המצולמת

סכום המינימום לתמיכה בפרויקט הוא 40 שקלים והיעד הסופי 35 אלף שקלים. כל הרווחים מהספר יוקדשו לעמותות "יד לשריון" ו- "אחים לחיים" לזכר הנופלים ועל מנת לעזור בשיקום של אלו שנפצעו במהלך שירותם הצבאי. תוך זמן קצר היא הגיעה ל-60 אחוזי תמיכה בפרויקט שנמצא כעת ממש בימים האחרונים לגיוס הכספים. "התמיכה מטורפת וזה מרגש ומפתיע אותי כל פעם מחדש", היא משתפת.

את יודעת מי בעיקר האנשים שתורמים ואיזה סכומים?
"בהתחלה אלו היו בעיקר החברים הקרובים שלי והמשפחה, לאחר מכן הרבה מאוד מהקהילה השריונאית, החל מדור יום הכיפורים ועד חבר'ה ששוקלים להתגייס לחיל. אין לי אפשרות לראות את הסכומים המדויקים שכל אחד בחר לתת אך עבור מדרגות השתתפות שונות ניתן לקבל תשורות, למשל עבור סכום של 250 ש"ח אפשר היה לקבל ספר בהקדשה אישית, סימניה ודגם טנק להרכבה".

איזו תגובה שקיבלת הכי הכי משמעותית מבחינתך?
"הרבה מאוד חברים קרובים ורחוקים ריגשו אותי כשהשתתפו איתי בפרויקט, אבל כשקצין שריון ראשי לשעבר, תא"ל גיא חסון הסכים לכתוב המלצה עבור הכריכה האחורית של הספר, זו היתה מבחינתי חותמת האיכות".

כיום לינדר עדיין משרתת במילואים כסמב"צית במחלקת המודיעין של חטיבה 7 ובמקביל היא מתכוונת להמשיך לכתוב.

"אני מקווה שהספרים יגיעו לכמה שיותר אנשים, שבאמצעותם גם אנשים שלא מכירים את חיל השריון יכירו את פועלו ויעריכו יותר את העשייה של לוחמי ומדריכות השריון. מטרה נוספת היא שהרווחים יוקדשו לעמותת יד לשריון שעוסקת בהנצחת הנופלים ולעמותת אחים לחיים שלוקחת חלק בשיקום פיזי, נפשי ותעסוקתי של פצועי צה"ל", סיכמה.