עמאר נשוי לבריטית ואב לארבע ילדים המתגוררים במדינה. הוא מוחזק בגואנטנמו במשך 11 וחצי שנים, למרות שלא נמצא אשם בדבר. כבר לפני חמש שנים הכריז ממשל בוש שישוחרר ןבשנים האחרונות גם ממשלת בריטניה הצטרפה ללחץ לשחרורו ודורשת שיוחזר למשפחתו בהקדם. העציר הבריטי הוא אחד מבין כ-100 אסירים (מתוך 166 אסירים) שובתי הרעב, שהפסיקו לאכול במשך שישה חודשים.
האסירים החליטו לשבות מתוך תסכול על כך שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, אינו מקיים את הבטחתו לסגור את המתקן וכאות מחאה על כך שחלק מאותם אסירים מוחזקים במעצר ללא משפט או אישום כלשהו במשך שנים רבות. לטענת העצורים, הטריגר לשביתה שהחלה בחודש פברואר, היה חיפוש שנערך בתאיהם במהלכו התייחסו החיילים בזלזול לספרי הקוראן שלהם. קבוצת האסירים שבתה במשך תקופה ארוכה עד שלפני כשלושה שבועות, הכריזו בצבא ארצות הברית על סיומה של שביתת הרעב ההמונית. בארגוני זכויות אדם, לעומת זאת, טוענים כי ההכרזה מטעה ושישנם עדיין 16 עצורים המואכלים בכפייה ושניים נוספים המאושפזים בבית חולים.
"החרימו את כל חפציי האישיים"
אחמד בלבאקה (43), אסיר נוסף ממוצא אלג'יראי, תיאר דרך נוספת באמצעות הצליחו בהנהלת הכלא לשבור את שביתת העצורים היא החרמת חפציהם וכתב: "לקחו ממני את המשקפים שלי, את מסמכי הרשמיים, את מברשת השנים ומשחת השיניים שלי וכל שאר החפצים האישיים שלי".
"כלי של אסירים להביע תרעומת"
גם בישראל מתפרסמות מדי כמה שנים שביתות רעב שפוצחים בהן אסירים ביטחוניים המוחזקים בארץ. אחת משביתות הרעב הגדולות ביניהן התרחשה לפני כשנה וחצי, כאשר כ-1,600 אסירים פלסטינים פצחו בשביתת רעב המונית במה שמכונה "יום האסיר הפלסטיני" (ה-17 באפריל) בדרישה לשיפור תנאיהם. השביתה הייתה מלווה באירועי הזדהות בקרב הציבור הפלסטיני שכללו בין השאר הפגנות מחוץ לבתי הכלא. כשבוע לאחר התכנסות ועדת האתיקה שאישרה במידת הצורך להאכיל את האסירים בכפייה, הושג הסכם בין הנהלת הרשות הפלסטינית, החמאס והשובתים ובין ישראל ולאחר 28 ימי שביתה – האסירים חזרו לאכול.
אדטו מסבירה כי השיטות בישראל אינן מתקרבות לאלה העולות מהעדויות בגואנטנמו. "גואנטנמו לא נמצא על אדמת ארצות הברית וזה בדיוק מה שמאפשר להפעיל שם כל מיני שיטות שלא היו עובדות אם היו מתרחשות על אדמה אמריקאית. אצלנו זה לא יכול לעבוד. אנחנו כפופים לחוקי המדינה ונמצאים תחת בקרה ובקרה שיפוטית מתמדת", אומרת אדטו.
אז איך שוברים שביתות רעב אצלנו בישראל?
"בשלב הראשון משתמשים במודיעין ומשתדלים למנוע מראש התרחשות של תהליך כזה. כמזהים התארגנות מהסוג הזה אפשר להשתמש באמצעים פסיכולוגים של הפרדה, פיזור, העברה ממקום למקום ולעיתים גם יצירה של חיכוכים מסוימים שיסיחו את דעת האסירים מהשביתה.
דבר שני, אם כבר מתחיל השביתה מנסים לדאוג לכך שלא תתנפח למימדים גדולים. אחת הדרכים היא לא למנוע יכולת השפעה וקבלת חיזוקים מבחוץ ולכן מוציאים את מכשירי החשמל מהחדרים ולא מאפשרים גישה לעיתונים. בנוסף, משתמשים בכלים פסיכולוגיים אחרים כדי לגרום להם לשבור את השביתה. למשל: צריך לשים לב לפרטים ואם כן רואים מישהו אוכל - ישר מפרסמים את זה וכך מורידים את המורל של השובתים.
רוב השביתות שאנחנו מכירים בארץ הן מה שמכונה 'שביתות דה לוקס', שביתות שבהן האסירים מחזירים את האוכל אבל שותים חלב ואוכלים לפעמים ביצים. ובכל זאת , חשוב לנקוט בכל האמצעים. במשך כל השביתה מבצעים אחריהם מעקב רפואי צמוד של שקילה ומתן תוספי מזון ומלחים. האסירים השובתים לא תמיד מתכוונים לפגוע בבריאותם. אם זה בכל זאת מתגלגל לשלב מתקדם יותר – פונים לועדת האתיקה שמתכנסת ובוחנת אם יש סיכון אמיתי לחיי האסירים. אם הוחלט שאכן יש סיכון כזה – ועדת האתיקה יכול להחליט שמזינים אותם בהזנה תוך ורידית או בהאכלה כפויה.
"בעשרים השנים האחרונות לא זכור לי מקרה שבו באמת נאלצו להאכיל אסירים באופן כפוי", אומרת אדטו. בעשורים האחרונים מתו חמישה אסירים פלסטינים בעת האכלה כפויה שהשתבשה.