"לא התרגשתי יותר מדי כשיצאתי לתקוף בעזה בפעם הראשונה", מספר סרן ד', טייס קרב. "יש יעדים ואתה עושה מה שצריך. תדריכים, הכנות ועלייה למטוס. בסיבוב שאתה עושה סביב המטוס, לראות שהכל תקין, אתה רואה את הפצצות מתחת לכנף - ובאיזה מקום בראש אתה מבין שעוד מעט הן יתפוצצו לא רחוק מפה. בזמן שאני נקשר בתא הטייס, יש שיר שתמיד מתנגן לי בראש, של להקה בשם AC\DC. קוראים לו 'Highway to Hell' - הכביש המהיר לגיהנום".
אני שואל אותו מה עובר לו בראש כשהוא יודע שהוא הולך לזרוק פצצות במשקל טונות על רצועת עזה. באופן אינסטינקטיבי הוא עונה לי, "לא לעשות פדיחות ולפגוע במטרה. עזה צפופה. פספוס הכי קטן ואתה פוגע בבית תמים. בכלל, השקיעו בי הרבה מאוד, ואחרי כל זה לא לעשות את מה שמבקשים ממני? עדיף לקבור את עצמי", אמר בחיוך.
"אתה לא ממש חושב 'הם ירו, אני מחזיר' או על הגנה על הבית. אתה מאוד מפוקס במטרה ומבצע כל מני פעולות טכניות. כשבחוץ לילה אתה מסיע את המטוס, מתיישר על המסלול ורץ עד להמראה. המטוס עולה לאוויר, אתה מרים גלגלים ולוקח כיוון. הטיסה לעזה קצרצרה. יש את הרגע הקטן הזה שאתה רואה בנוף הלילי את האורות של ישראל, וזה מראה מרהיב. את עזה אתה מזהה בעיקר ככתם של חושך".
בעזרת אמצעים בתוך המטוס ומחוצה לו שעליהם לא ניתן לפרט, הוא מזהה בלב הרצועה הצפופה את המטרה. "מהרגע הזה אין עולם מחוץ לקוקפיט. האקט עצמו מאוד רגוע. אין צעקות. מבצע מה שצריך, לוחץ על הכפתור ואז מרגיש את המטוס נעשה קליל יותר. אתה רואה הכל, את היעד ואז את ההשמדה. ברגע שאתה מבין שפגעת בול אתה חוזר לנחיתה. אין הרבה רעש. בבוקר אני רואה את הכותרות, וזהו. ממשיך הלאה".
"אין תחושה של נקמה"
טייסי חיל האוויר מתאמנים כל יום, והמטרות עצמן גם הן לא הפתעה גדולה. בסופו של דבר, מדובר בתיק שנמצא בכספת וממתין לשעת השין.
רס"ן א' מספר לי שברגע שמודיעים על ירי רקטה מעזה, בכל חיל האוויר ישנם הרבה מאוד טייסים שמחכים לפקודה. אין טייס שלא רוצה לצאת לגיחה מבצעית - בעזה או בכל יעד אחר. הגיחות מחולקות לפי "לוח צדק" שמתחשב במטרה, בסוג המטוס, בחימוש ובמשימות הטייס.
"ברגע שהמנוע של המטוס מתעורר בצרחה, האדרנלין מתחיל לרוץ בגוף. אחרי צוק איתן אני לא יכול להגיד לך שאני מתרגש. אני כן יכול להגיד שיש אמון אדיר במערכת. בשבילי המטרה היא לא יותר ממספרים במחשב. ברור לי שמי שנתן לי את המטרה הזו עשה הכל כדי לוודא שזו מטרה ראויה ולא בית של משפחה. בסופו של דבר, אין לי דרך לדעת מהמקום שלי מה יש שם, מתחת לגג או לאדמה".
גם הוא מספר על נוף לילי מדהים, אבל בעיקר על מיקוד מקצועי במטרה. "בתקיפה בסביבה אזרחית, בטח כשמדובר בהזנקה קצרה, אין לך זמן לבקרה כמו באימונים. זו תחושת אחריות כבדה. אני מודה שיש בזה גם פחד. אתה לא רוצה להיות הטייס שיוביל לכותרות השחורות על הרג של אזרחים. אבל שוב, אתה מאוד ממוקד, מאוד מאמין במערכת ובהכשרה שלך. אתה מקבל את ה'רשאי' וטס בצורה מסוימת, עושה את הפעולות שצריך לעשות ואז משגר".
אחרי השיגור הוא רואה את המטרה שלו על המסך. "אין תחושה של נקמה. מה שחשוב לי זה לדעת שפגעתי בול. בגלל שהתקיפה הייתה בחושך, אתה רואה את הפיצוץ ומבין שעבור מי שנמצא שם, גם אם אלה אזרחים שגרים קרוב, זו לא תחושה נעימה. זה המשחק ואני יודע שמהצד שלנו משחקים אותו בצורה הכי הוגנת. מבחינתי המשימה מסתיימת רק אחרי הנחיתה, כשאני נפרד מהמטוס עד לפעם הבאה".
כשאני שואל אותו אם מעניין אותו לדעת מה קרה ביעד שתקף, הוא מפתיע אותי. "אני מאלה שמאוד מתעניינים. אני עוקב אחרי מה שמפרסמים למחרת בחדשות. חשוב לי גם לדעת איך זה נראה מהצד השני של הגדר. אני תמיד מחפש לראות את התמונות שמפרסמים בעזה. לא יודע להגיד למה".
תקיפות נדל"ן או מטרות איכות?
בשיחה עם הטייסים עולים ערכים כמו ציונות, אהבת המדינה ותחושת שליחות. יחד עם זאת, הם ערים מאוד לביקורת ולטענות שצה"ל תוקף מטרות ריקות - "תקיפות נדל"ן", כפי שחוגים מסוימים שונים מכנים אותן. השניים מביעים פתיחות לנושא.
"היו מקרים של טייסים שהבינו שהם תקפו יעד צבאי, אבל כזה שלא שווה שקל", מודה רס"ן א'. "בטייסת יש פתיחות מאוד גדולה, במיוחד של אנשי המילואים. כן היו מקרים שבהם אנשים תקפו דברים שהם הגדירו כ'כלום'. אני יודע שיש דיון כזה באזרחות ואני מבין למה, אבל אני כן מאמין במערכת וסומך על שדרת הפיקוד שמעליי".
סרן ד' מאמין בכל זאת שכל מטרה ראויה. "לא אני מחליט על התגובה או קובע את גובה הלהבות. בצד השני אין תשתיות של צה"ל, משם הם פועלים וזה מה שיש להם. אלה סבבים בלי שום מטרה", הוא מסתייג. "הם יורים רקטה, אנחנו תוקפים וחוזר חלילה. אני בהחלט מבין את התחושות הקשות של הרבה מאוד אזרחים. אני עוקב אחרי תגובות וטוקבקים בהקשר הזה, רואה וקורא את כל מה שכותבים ומבין מאיפה זה מגיע".
"בסוף, התקיפות בעזה הן לא סיפור גדול באמת", מסכם רס"ן א'. "עשינו מבצעים שהם על גבול הדמיון, דברים מטורפים שבטח לא יתפרסמו בשנים הקרובות".