ב-16 בנובמבר 1948 המריא מבסיס חיל האוויר ברמת דוד מטוס עליו קבוצת חניכי קורס הצנחנים הראשון של צה"ל. בין הצונחים היה גם סרן איתמר גולני, מגיבורי מלחמת העצמאות שהתגייס לפלמ"ח ב-1946 והשתתף בקרבות מלכיה, לטרון, רמלה-לוד ועוד רבים אחרים, בנוסף לפשיטות בלבנון.
סרן גולני קפץ בתורו ממטוס הדקוטה ואז, התרחשה התקלה שגרמה למצנח שלו להסתבך בזנב המטוס. במשך 30 דקות לערך הוא נגרר אחרי המטוס מבלי יכולת להילחץ כשחבריו צופים באימה ולא יכולים לסייע לו.
טייס הדקוטה פנה לכיוון מפרץ חיפה ואז סרן גולני השתחרר מהמצנח שלו, ככל הנראה באופן מכוון כדי לא לסכן את המטוס שעמוס באנשים, ונפל לים. לאזור נשלחו אניות חיל הים, גם דייגים יצאו לסייע אולם גופתו של סרן איתמר גולני ז"ל לא נמצאה עד היום.
לסיפור הטרגי של סרן גולני נחשפתי באתר היחידה לאיתור נעדרים המוכרת בשם אית"ן. למעלה משבעה עשורים עברו מאז שהוא נעלם, אבל מבחינת היחידה מדובר בתיק חקירה פתוח. אחרי תיאור המקרה יש באתר מספר שאלות מטעם החוקרים ובקשה מכל מי שהיה שם או שמע לפנות אליהם.
אית"ן חוקרים בימים אלה 108 אירועים שכוללים 171 חיילים שמקום קבורתם לא נודע. זאת בנוסף לארבעה נעדרים שגורלם לא נודע. מדובר באתר חקירות לכל דבר ועניין, שמטרתו למצוא עדים לאירועים. אבל באופן אישי אני מוצא את עצמי נכנס לשם בעיקר בימים שלפני יום הזיכרון כדי ללמוד, להתרגש ולכבד.
הצלילה האחרונה של לוחמי השייטת
שם אחרי שם ותמונה אחר תמונה של לוחמים צעירים, שהשאירו מאחוריהם את בני המשפחה ויצאו למלחמה ממנה לא שבו בכלל. למשפחות אין קבר לבכות עליו ולאורך השנים גם הזיכרון הציבורי דעך.
אולי זה מה שכל כך מושך אותי לשם. הקריאה של הסיפורים מעוררת התרגשות וצמרמורות בכל הגוף. מה שהם עברו בחייהם, במותם וגם אחרי, יכול למלא שורה של ספרים וסרטים שוברי קופות.
למשל האירוע של לוחמי שייטת 13 עודד אמיר ועלי קמחי ז"ל. ב-17 באוקטובר 1973, מלחמת יום כיפור, השנייה יצאו לפעולת קומנדו בנמל פורט סעיד יחד עם צוותים נוספים של היחידה בפיקוד של סא"ל שאול זיו.
אמיר וקמחי יצאו מהנחתת אח"י אשקלון וצללו כמו חבריהם לכיוון הנמל המצרי. זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותם. לוחמי השייטת בהם הצמד הזה הצליחו לפגוע בארבע ספינות מצריות תוך כדי שהמצרים זורקים למים מטעני נפץ, אולם רק אחד מהצמדים חזר.
הערכה היא שהמצרים הוציאו מהמים את הגופות של שני הלוחמים והסוד נשאר שמור עימם, למרות ניסיונות רבים להגיע לפתרון התעלומה.
השמות באתר היחידה הם רבים, רבים מדי. סיפורי גבורה ממלחמות ומבצעים שאפילו הדמיון לא מספיק כדי להבין מה עבר על אותם אנשים ברגעים האחרונים. אני נשאב לשם בלי יכולת לשלוט בזה ומנסה להבין, כנראה שללא הצלחה.
טילים נפלו על הבסיס והמפקד בעקבותיהם
אי אפשר למשל לדמיין אפילו מה עבר בראשו של אל"מ ארלוזור (זוריק) לב ז"ל שהיה מפקד בסיס רמת דוד כשפרצה מלחמת יום הכיפורים.
הוא יצא לגיחת תקיפה שלא היה אמור להשתתף בה, אחרי שטילים סורים שנפלו על הבסיס הרגו אחד מהטייסים המקוריים של המבנה. מי שהיה עוד בחייו אגדה בחיל האוויר, צלל פתאום לים עם מטוס הסקייהוק שלו ונעלם עד היום.
במרץ 1968 יצא צה"ל למבצע כראמה ובין לוחמי הכוח היו לוחמי השריון ישראל ארליכמן ומשה טקץ' ז"ל. הטנק שלהם נפגע שלוש פעמים והמשיך להילחם. בפגיעה הראשונה המט"ק עף מהטנק ובפגיעה השלישית הטנק החל לבעור ולכן הנהג דב חולתא יצא ממנו והסתתר.
הוא העריך ששני חבריו נשרפו למוות בתוך הטנק, כך על פי העדות שלו באתר היחידה. בהמשך הוא והמט"ק חולצו. אבל הטנק נשאר בירדן למרות ניסיונות החילוץ. אנשי יחידת אית"ן ניסו להגיע אל הטנק לאורך השנים.
"ידוע לנו שהצבא הירדני העמיד שמירה על הטנק מרגע הגיעו לשטח, בסביבות השעה 17:00 לערך, וכי יום או יומיים לאחר הקרב הגיעה יחידת מובילי הטנקים הירדנית, והעבירה את הטנקים לעמאן", נכתב באתר.
לימים הירדנים החזירו שלוש ארונות קבורה, לכאורה עם כל הנעדרים, אולם רק באחד מהם הייתה גופה של לוחם ישראלי ובשני האחרים היה חול. עם השנים נעלם הטנק ואיתו שרידי הגופות.
כל אדם שם הוא עולם ומלואו. כל סיפור מצמרר את הגוף מחדש. כמו האירוע של הצוללת לוויתן ממאי 1967 שנרכשה ושופצה על ידי ישראל בבריטניה והפליגה לארץ תחת פיקודו של מי שהיה אז רס"ן, זאב אלמוג.
בכניסה לים האירי, יצאו שני אנשי צוות למחוק את מספר הצוללת צ-75 שהיה רשום על הדופן. הדבר נעשה מטעמים מבצעים, כדי למנוע אפשרות זיהוי הצוללת. החיילים, יעקב תמיר וגרשון בן יהודה ז"ל, שניהם סמלי סיפון ותיקים, נשטפו במהלך העבודה על ידי הגלים.
למרות הניסיון של אנשי הצוות להציל אותם, כולל סיוע אווירי מהבריטים, השניים נעלמו בים ולא נמצאו עד היום.
אני לא יודע עד כמה פרסום הסיפורים מסייע. אולי בכל זאת ימצא האחד שיקרא סיפור, ייזכר, יעיד ואולי יסגור מעגל של טרגדיה. אבל גם אם לא, כניסה לאתר היחידה ולסיפורים המופיעים בה מומלצת. אותי זה שאב, שהרי מה שתראו שם זהו "מגש הכסף" עליו הוגשה לנו המדינה.