A-12 החמקן שלא המריא (צילום: militaryphoto)
יצירותיות הייתה - אבל הטכנולוגיה לא תמכה בה. ה-A12 | צילום: militaryphoto

תהליך הפיתוח של אמצעי לחימה ופרויקטים צבאיים לוקח בדרך שנים ארוכות ודורש משאבים פיננסים אדירים. המתכננים צריכים לדעת לצפות את העתיד של שדה הקרב ולפתח אמצעי לחימה שיעלה על זה של האויב. עליונות טכנולוגית מסייעת להכריע את האויב במחיר דמים נמוך ולא פחות חשוב מזה גם במחיר כלכלי נמוך – דוגמא לכך אפשר למצוא בהישגים של חיל האוויר במלחמת לבנון הראשונה. אבל לא תמיד כל מה שמתכננים המהנדסים מצליח להגיע להבשלה, בין אם מסיבות פוליטיות ובין אם מסיבות כלכליות. לא מעט כלי נשק סיימו את תפקידם על שולחן הסרטוטים או בבסיס הניסויים מה שהשאיר את המדינות המפתחות עם חור גדול בכיס. קבלו את כלי הנשק שנכשלו ובגדול.

A-12 החמקן שלא המריא

בסוף שנות ה-70 החליט הצי האמריקאי לבנות מטוס חמקן שיתגבר על מערכת ההגנה של ברה"מ עם יכולת המראה ונחיתה מנושאות מטוסים. המטוס היה אמור להיות בצורת משולש עם כנפיים מתקפלות ויכולת נשיאה של מיטב כלי הנשק האמריקאים. מה שנשמע כיום דבר מובן מאליו היה אז פריצת דרך רק מעצם המחשבה. הבעיה, כמו בלא מעט מקרים, שיכולות ההנדסה לא עמדו בתחרות עם היצירתיות ותכנון המטוס התפרס על פני שנים כמו גם העלויות שגדלו למספרים אסטרונומיים. בסוף שנת 91, כשעלותו של מטוס בודד הגיעה ל-150 מיליון דולר, החליט שר ההגנה לבטל את הפרויקט והמטוס שלא המריא מעולם זכה בתעשייה לכינוי "מטוס הדוריטוס". מעניין שלימים נוצר מטוס חמקן אחר בצורת משולש, ה-B-2, הפעם בעלות של מיליארד דולר למטוס.

הטנק המעופף של אנטונוב

טנק מעופף (צילום: ויקיפדיה)
רעיון נחמד, רק שלא הצליחו להרים את הטנק לאוויר | צילום: ויקיפדיה

אחד מכלי הנשק המרכזיים בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה היה הטנק. הבעיה שהטנקים הראשונים לא נסעו מהר וגם לא רחוק, ובברה"מ ניסו למצוא פתרון. המתכננים חשבו על פתרון יצירתי ואף גאוני: למה שלא נחבר את זה להמצאה נוספת, המטוס. כך נולד לו ה-A-40 של חברת אנטונוב. הרוסים חיברו לטנק T-60 כנפיים וזנב מעץ אותם יכול לנתק הצוות ברגע הנחיתה. המטוס-טנק היה אמור להמריא כשהוא נגרר על ידי מטוס אחר, לאחר מכן הוא מתנתק ופשוט דואה לשדה הקרב. אבל יצירתיות לחוד ומעשים לחוד. למרות שהצליח ברוב הניסויים הטנק לא דאה מספיק רחוק בעיקר בגלל שהמתכננים הקדימו את הטכנולוגיה ולא פתרו בעיות של משקל. הרוסים החליטו לזנוח את הרעיון.

פרויקט חבקוק: נושאת מטוסים מקרח

אין תמונה
נושאת מטוסים עשויה מקרח? איך לא הצליחו ליישם את הרעיון הגאוני הזה?

בזמן שהרוסים מנסים להטיס טנקים לשדה הקרב מדינות המערב מתמודדות עם בעיות קשות בזירה הימית. הבריטים כמעט וקורסים כתוצאה מהטבעת ספינות אספקה על ידי צוללות גרמניות. הבעיה העיקרית זה שמרכז האוקיינוס האטלנטי נמצא מחוץ לטווח המטוסים, שהם היחידים שמסוגלים להתמודד עם הצוללות. מכיוון שאין מספיק נושאות מטוסים ממציא יהודי חכם, ג'פרי פייק, חושב על פתרון מעניין. הוא מתכנן משטח נחיתה ענק מקרח עליו יוכלו מטוסי הקרב לנחות ולתדלק. הבעיה: למרות שקשה יותר להטביע גוש קרח ענק, הוא רגיש מאוד לפצצות מהאוויר. אז מגיע יהודי חכם נוסף, הרמן מארק, כימאי שמציע לחזק את הקרח בנסורת. התוכנית הייתה לייצר נושאת מטוסים באורך 600 מטר ובמשקל 2 מיליון טון, שעשויה מקרח ונסורת. למרות שהצליחו לייצר לבנות קרח מחוזקות הפרויקט הגרנדיוזי היה גדול על מהנדסי התקופה, שלא הצליחו להפוך אותו לייצור המוני. גם עלויות של 70 מיליון דולר והצורך לגייס 8,000 עובדים תרמו לכישלון.

פצצת הגרעין הגדולה בעולם

_

פצצת הגרעין הגדולה בעולם (צילום: ריאליטיפוד)
לא הצליחו למצוא מטוס שיסחוב פצצה של 30 טון. פצצת הצאר | צילום: ריאליטיפוד

תחילת המלחמה הקרה והנשק הגרעיני עובר לקדמת הבמה. הרוסים החליטו לייצר את הפצצה הגרעינית הגדולה בעולם וכך נולדה "פצצת הצאר". עוצמת הפצצה של הרוסים הייתה 50 מגה טון, שזה פי 3,000 ויותר ממה שנפל על הירושימה ונגסאקי. לאחר ייצור הפצצה אמר מנהיג ברה"מ דאז, ניקיטה חרושצ'וב, שיראה לאמריקאים את יכולות הענישה של רוסיה. אבל לחרושצ'יוב הייתה בעיה קטנה בדמות גודלה של הפצצה. משקלה הגיע כמעט ל-30 טון ואורכה ל-8 מטר, מה שאומר שאף אחד ממטוסי אותה תקופה לא היה מסוגל לשאת אותה. מיליוני רובלים בוזבזו על פצצה שתשאר לעולם בשטחם של הרוסים.

פצצת הגאווה

לא ברור מי בדיוק חשב בארה"ב שכלי הנשק הזה יצליח, אבל בתחילת שנות ה-60 עבדו שם על חומר כימי שיוטל על האויב מהאוויר בעזרת מטוסים ויהפוך אותם להומוסקסואלים מלאי יצר. המטרה המפוקפת הייתה שחיילי צבא האויב לא יצליחו לתפקד יחד, משום שיהיו עסוקים ב"משהו אחר". על פי התוכניות כאשר יהיו האויב יהי "עסוק" - חיילי צבא ארה"ב ישמידו אותו. לא פחות מ-7.5 מיליון דולר החליטו להשקיע בפרויקט. הבעיה העיקרית שחומר כזה לא באמת היה בנמצא ואף אחד לא הצליח לייצר את זה. כמובן שהפרויקט נכשל ומלבד חור כספי בכיס הוא הפך לאייטם חדשותי עסיסי ביותר.

מלחמת הכוכבים

הכישלון הבא עלה למשלם המיסים האמריקאי כמעט 30 מיליארד דולר. מדובר בקונספט הגנתי אותו יזם נשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן. בשנות ה-70 וה-80 התבססו שני הצדדים שנאבקו על דוקטרינה שנקראה "יכולת השמדה הדדית" (Mutual Assured Destruction) בעולם היו כל כך הרבה ראשי נפץ גרעיניים שזה בעצם מה שמנע את המלחמה. רייגן החליט לשבור את המשוואה ובקש מהמתכננים להמציא יכולת להשמיד את הטילים הבליסטים של ברה"מ מחוץ לאטמוספירה. האמריקאים תכננו לשים בחלל לוויינים עם תותחי לייזר ומספר מערכות נוספות להגנה על הקרקע, רשת נרחבת להגנה מפני טילים. התוכנית לא הגיעה מעולם לשלב ייצור מחוסר יכולת ביצועית בגלל העלויות הגבוהות והשאירה כאמור את ארה"ב עם חור גדול בתקציב הבטחון. יש האומרים שחלק מהמאבק של ברה"מ בתכנית היה זרז להתמוטטות משום שלא עמדה בעומס הכלכלי. למרות הכישלון מערכות כמו החץ או מערכת הנאוטילוס הן תוצר ישיר של תוכנית הכוכבים.

>> פצצות עטלף וטילים מונחי יונה: כלי הנשק ההזויים בהיסטוריה