לפני כמה ימים פורסם במגזין סוף השבוע של mako תחקיר על מאבחנות פסיכוטכניות, על אופי התפקיד, הכשלים המערכתיים והמחיר הנפשי שהוא גובה מאלו שעושות אותו. אז אמרתי - יאללה, הגיע הזמן לעשות "מי טו" בנושא גם למש"קיות ת"ש, כי יש לא מעט קווי דמיון.

שירתי כמש"קית ת"ש בלשכת גיוס חיפה, בצמוד למאבחנות הפסיכוטכניות, וגם כאן יש לא מעט קווי דמיון: בניגוד למשקיות ת"ש ביחידות סגורות, שאחראיות ל X -חיילים קבועים פחות או יותר, אצלנו היה "פס ייצור" של ראיונות וביקורי בית לאוכלוסיית המלש"בים.

לזכותו של הצבא ייאמר שכאשר המאבחנת איתרה איזושהי בעיה בבית בצו הראשון, המלש"ב היה מקבל זימון למש"קית ת"ש כחצי שנה לפני הגיוס, כדי לטפל בנושא לפני הגיוס ואפילו לשנות את השיבוץ המיועד אם יש צורך בכך. אבל זהו, זה פחות או יותר הדבר היחיד שאני יכולה לומר לזכותו של צה"ל בהקשר הזה.

בקורס ת"ש החדירו בנו שאנחנו עושות עבודה שבאזרחות עובדות סוציאליות עושות. יש בזה מן האמת: היינו כמו עובדות סוציאליות, רק בלי ההשכלה, ההכשרה, ההדרכה והבשלות הנפשית הדרושה לביצוע התפקיד הזה.

לימדו אותנו איך לחשב זכאות לתשמ"ש (עזרה כלכלית למשפחה) ועל דרגות הת"ש (הקלות בתנאי שירות), מתי מגישות בקשה להכרה כחייל בודד טהור (עולה חדש שלא שעלה כדי להתגייס וכל המשפחה בחו"ל. מאושר אוטומטית), מתי בודד יתום (אבא רצח את אמא והתאבד, זכאות אוטומטית בכפוף להצגת תעודות פטירה), ומתי בודד חריג (כשהמשפחה שלו זרקה אותו מהבית כי יצא בשאלה והתגייס/ כשגדלה במשפחות אומנות כי האבא בכלא והאמא יוצאת ונכנסת מאשפוזים, למשל. לא מאושר אוטומטית).

אבל, לא לימדו אותנו איך מתמודדות עם חשיפה יומיומית ואינטנסיבית למצוקה ולכאב, כשהרבה פעמים גם אין לך באמת איך לסייע, כי הקריטריונים של הצבא מאוד ברורים, אבל בחיים עצמם דווקא יש הרבה גוונים של אפור, או של צער ומצוקה, שנופלים בין הכיסאות.

חיילת מול חייל, אילוסטרציה (צילום: דובר צה"ל )
למדו קריטריונים אבל לא איך להתמודד | צילום: דובר צה"ל

הת"ש, למשל, אין אפשרות לקבל על רקע מצב כלכלי. אבא פשט את הרגל ונכנס לחובות של מיליוני שקלים? הוצאה לפועל דופקת לך בדלת? חבל, יש לך פרופיל קרבי, אז לך לגולני. צה"ל לא באמת מצליח לתת מענה לבעיות כלכליות חמורות, ומה שקורה זה שאחרי הגיוס לא מעט חיילים מבצעים עריקות ויוצאים לעבוד, ואח"כ יושבים בכלא צבאי, ורק אז משוחררים מקרבי או יוצאים מהמערכת על "אי התאמה".

בדומה למאבחנות הפסיכוטכניות, רוב מש"קיות הת"ש, בתקופתי, לפחות, הגיעו מרקע סוציואקונומי מאוד מסוים (כלומר - פריבילגי), והאמת היא שלא היה לנו שום מושג או יכולת אמיתית להבין את המצוקה של חלק מהחיילים והמלש"בים. כי את לא באמת יכולה לדעת איך זה לחיות מקצבת הבטחת הכנסה של 3,000 שקל למשפחה של 7 נפשות, כשהגעת מרקע שונה כל כך. שלא לדבר על פערים תרבותיים, בחלק מהמקרים.

"מעולם לא הסכמתי לפתוח את המקרר"

אני זוכרת שבקורס לימדו אותנו שאנחנו צריכות לעשות סיור בבית ולבקש לפתוח את המקרר, כדי לקבל אינדיקציה לרמת העוני והמחסור בבית. אני זוכרת שמעולם, באף ביקור בית מבין העשרות והמאות שיצאתי אליהם, לא הסכמתי לעשות את זה.

אז הקלות ת"ש (קל"ב, בלשון העם) אפשר לקבל רק על רקע רפואי/נפשי של אחד מבני המשפחה. סרטן - ת"ש 3 אוטומטית (עד 100 ק"מ מהבית, עם 3 לילות בשבוע בבית לפחות), בכפוף לאישורים רפואיים. שכול (צבאי/נפגעי איבה) מקרבה ראשונה - כנ"ל. כל השאר? זה תלוי בחומרת המצב, באישורים רפואיים, בביקור בית ובהמלצה שאת נותנת.

אני זוכרת נשים וגברים בגיל של ההורים שלי, שופכים בפניי את ליבם ומתחננים שאמליץ על קרוב לבית. אני זוכרת שלפעמים לא יכולתי לעשות את זה, כי זה לא עמד בקריטריונים הקשיחים. או שיכולתי להמליץ רק על ת"ש 3 ולא על 5 (הת"ש הכי גבוה - יומיות, בלי לילות ושבתות בבסיס. אושר רק במקרים חריגים וטרגיים במיוחד) כמו שהם רצו.

אני זוכרת גם מקרים שהמלצתי בניגוד לקריטריונים אבל בהתאם למצפון וללב שלי, למרות שידעתי שזה לא יאושר. זה לא מעט כוח לתת לילדה בת 18, ואני בכלל לא בטוחה שתמיד היה לנו את הידע, הניסיון, שיקול הדעת והרגישות המתאימה להתמודד עם מקרים כאלו. לא לנו, כיחידות, ולמען האמת שגם למערכת ששלחה אותנו לשם.

אני זוכרת ביקור בית אצל אמא חד-הורית שהיתה בשלבים סופניים מאוד של סרטן, והיא סיפרה לי שהיא מפחדת ממה שיהיה עם הבן שלה אחרי שהיא תמות, ואת האבא עם הפוסט טראומה מיום כיפור, שהסיע אותי מתחנת רכבת ואמר שהוא רק מקווה שלא יתחיל לרדת גשם, כי גשם עושה לו טריגר למלחמה והוא יחטוף התקף חרדה על הכביש. ואת האמא שבדיוק יצאה מאשפוז על רקע של סכיזופרניה, והסבירה לי באופן מאוד גרפי ומפורט איך בדיוק היא הולכת לחתוך את הורידים שלה ביום שהבן שלה יתגייס לצה"ל ויעזוב אותה.

זאת היתה הפעם הראשונה, והיחידה, שהמלצתי על פטור משירות על רקע ת"ש. כי פשוט לא היה קריטריון כזה. זאת גם היתה הפעם היחידה שזכורה לי שאושר פטור כזה לבחור, עם פרופיל קרבי, או בכלל.

"הקצינה אמרה שזה חלק מסיכוני המקצוע"

היו ביקורי בית שבדיעבד אני יכולה לומר שהיה אסור לשלוח אותנו אליהם ללא ליווי. אלימות משפחה, למשל. או הורים עם הפרעות פסיכוטיות. אפילו כשאין נורות אזהרה מהבהבות - את אף פעם לא באמת יכולה לדעת לאיזה בית תגיעי, מי יהיה שם, והאם פתאום יתחשק לו לנעול מאחורייך את הדלת ולתקוף אותך.

חלק מביקורי הבית היו בשכונות שלו היתה לי הבחירה, לא הייתי מעזה בחיים להסתובב בהן כאישה לבד. היתה פעם אחת שגם נאלצתי לשלוף גז מדמיע. אחר כך, כשניסיתי לומר שאולי כדאי לשלוח אותנו עם ליווי לביקורי בית, התגובה שקיבלתי מהמערכת (כלומר, מהקצינת ת"ש שאחראית על הבקו"ם ועל כל לשכות הגיוס) היתה: "זה חלק מסיכוני המקצוע". איי שיט יו נוט. ואני גם יודעת על מקרים שנגמרו הרבה יותר גרוע. והושתקו, כמובן.

אילוסטרציה (צילום: אילוסטרציה, החדשות)
"בדיעבד היו שכונות שלא הייתי נכנסת אליהן לבד" | צילום: אילוסטרציה, החדשות

בלשכת הגיוס, היינו פס-ייצור של בקשות ת"ש. בממוצע 10 ראיונות של מלש"בים ביום, 5 ימים בשבוע. או 4 ימים בשבוע, כי יום אחד הוקדש ל-5 ביקורי בית.

ככה, כשאת עם חסך שינה תמידי, עייפה, שחוקה, חסרת מוטיבציה וגם לא ממש רוצה להיות שם (במקרה שלי, לפחות), אני לא יכולה לומר שתמיד הייתי הכי מכילה או אמפטית. אבל גם לא באמת היו לנו את התנאים להיות; מעבר לעומס והשחיקה המקצועית והפיזית, לא היו לנו את הכלים ואת היכולת להתמודד עם ההצפה הרגשית ועם העומס הנפשי. בוודאי לא בגיל 18 או 20.

אז חוץ מבכי במשרד וגם בכל מקום אחר, פיתחנו גם מנגנונים של הרחקה, הדחקה, ניתוק רגשי, והומור שחור. ממש שחור. אם לא היו לי שם כמה חברות טובות, שעברו את אותם דברים כמוני, אני לא חושבת שהייתי שורדת את השירות הזה.