אם יש משהו שרוב המומחים הצבאיים מסכימים עליו, זה שמלחמת עולם שלישית עלולה לפרוץ מתוך העימות בין קוריאה הצפונית והדרומית. אנקדוטה מספרת שאפילו "באבה ונגה" - המכשפה העיוורת המנוחה שיש הטוענים שדייקה ב-85 אחוזים מהנבואות שלה - חזתה שמלחמת העולם השלישית תפרוץ בין "מדינות הצפון לדרום" וכולם מאמינים שהיא התכוונה לקוריאות. אנחנו מדברים על מכשפה שנטען כי חזתה את אסון התאומים, הצונאמי בתאילנד, אסון הצוללת קורסק, מותה של הנסיכה דיאנה ואפילו את עליית דאע"ש, אז אל תזלזלו.
גם אם נשים את המכשפה בצד, בקוריאה הדרומית לא לוקחים סיכונים - בעיקר כי ברור להם שמלחמה עם השכנה מצפון עשויה להחריב את ארצם. קוריאה הצפונית מחזיקה מול הגבול כמות מטורפת של תותחים שיכולים להגיע עד בירת הדרום סיאול, כוח ענק של לוחמי יחידות מיוחדות שטופות מוח, מנהרות שמזכירות את גבול עזה - ועוד לא דיברנו על עניין הגרעין.
מול הצבא העצום של הצפון העמידו אנשי הדרום משהו שמזכיר מאוד את המודל הישראלי: צבא קטן וחכם שמסתמך לא מעט על ארה"ב, נשק מייצור מקומי, כוח מילואים גדול וכוח סדיר בגיוס חובה. בהקשר האחרון יצוין שגיוס נשים אינו חובה בקוריאה, אולם סיאול בחנה בעבר את המודל הישראלי ושאלת גיוס הנשים נמצאת על סדר היום הציבורי.
הגפרור שיצית את התופת
המלחמה בין הקוריאות הסתיימה ב-1953, אבל הגבול ביניהן הוא הכל חוץ משקט. מעת לעת מתפרצים שם קרבות ותקריות אש, והחשש הוא שכל אחת כזו יכולה להפוך במהירות לסכסוך קשה וקטלני.
האי הקטן יאונפיאונג, בשטחו של הדרום, הוא מקרה מבחן: בין ה-5 ל-15 ביוני 1999 התחולל שם מה שמכונה "הקרב הראשון של יאונפיאונג", עימות ימי שפרץ בלי סיבה מיוחדת והסתיים במותם של 30 צפון קוריאנים וכ-70 פצועים לצד כמה ספינות שטבעו. גם הדרום איבד זוג ספינות וספג תשעה פצועים. כמו שזה התחיל, ככה זה הסתיים. כלי התקשורת הגדירו את הקרב הזה כ"חמור ביותר מאז מלחמת קוריאה".
ב-29 ביוני 2002 הוגדר גם קרב יאונפיאונג השני כתקרית החמורה ביותר באזור מאז מלחמת קוריאה. זה שוב היה קרב ימי שפרץ בלי סיבה כביכול, והסתיים במותם של 18 אנשי צבא מהצפון ו-13 מהדרום עם כמה ספינות שטבעו.
אירוע חמור נוסף התרחש כשצוללת צפון קוריאנית התגנבה לעבר ספינת חיל הים של הדרום, "צ'אונן". הספינה הדרומית טבעה עם 46 מתוך 100 אנשי הצוות שלה. "בהתבסס על כל העובדות הרלוונטיות וניתוח מסווג, הגענו למסקנה הברורה שהספינה צ'אונן טבעה כתוצאה מפיצוץ תת-מימי חיצוני שנגרם על ידי טורפדו שיוצר בצפון קוריאה", נכתב בדו"ח חקירת האירוע. אחרי שהפילו את האשמה על הצפון, אלה איימו במלחמה.
בין לבין היו עוד קרבות קטנים יותר, פה הרוג ושם עוד אחד. אבל אין ספק שהסיוט הכי גדול של הדרום הוא אש התותחים והטילים של צפון קוריאה. לצבא הצפוני יש 8,600 תותחים וכמעט 6,000 משגרי רקטות, וחלק גדול מהם מכוון לסיאול. תרחיש האימים הוא שברגע פתיחת המלחמה, צבא הצפון ישגר עשרות אלפי פגזים לבירה ויחריב אותה עוד לפני שבדרום יספיקו להגיב. ראינו את זה בקטן מאוד בתקרית נוספת שזכתה לתואר "האירוע הכי חמור מאז המלחמה", ב-23 בנובמבר 2010, כשצבא הצפון פתח באש ארטילרית כבדה לעבר האי יאונפיאונג. 200 פגזים הביאו למותם של שני חיילים ועוד שני אזרחים, לפחות 70 בתים הוחרבו. ממשלת קוריאה הדרומית פינתה את האזרחים מהאי, ואלה חזרו לבתים רק שלושה חודשים לאחר התקרית.
החושך שבקצה המנהרה
הממשלה בסיאול מתמודדת כאמור עם תחום נוסף שמזכיר מאוד את הבעיות שלנו כאן במזרח התיכון: כבר בשנת 1974, חשף צבא קוריאה הדרומית, ממש במקרה, מנהרה שחצתה את הגבול.
ב-15 בנובמבר 1974 הבחין פטרול שגרתי של צבא הדרום בעשן שיצא מחלקת דשא באזור המפורז שבקו התפר בין שתי המדינות. כשניסו לבדוק מה הסיפור, נפתחה לעברם אש והם נסוגו. לאחר שהמצב נרגע חזרו החיילים ומצאו מנהרה שאורכה 1,000 מטרים. מומחים בצבא האמריקני שהגיעו לאזור העריכו כי בשעת פקודה יכולים לזרום דרך המנהרה הזו כאלפיים חיילים מהצפון, ובהמשך עוד 500 בכל שעה.
בשנת 1978 התגלתה מנהרה נוספת שיכולה להזרים חטיבה שלמה בכל שעה, ובשנת 1990 התגלתה מנהרה בעומק של עד 145 מטרים ובאורך של 1,052 מטרים שדרכה ניתן להעביר כוחות של אלפי חיילים בתוך שעה. צבא הצפון הקים יחידות קומנדו ענקיות שתפקידן לזרום דרך המנהרות ופשוט לשטוף את הדרום. ההערכה היא שיש להם בין 100 ל-200 אלף חיילים בכוחות המיוחדים האלה.
קחו את כל זה, תוסיפו צבא של יותר ממיליון חיילים, אלפי טנקים, מאות מטוסים וטילים לטווח ארוך, ובעיקר חיילים שפשוט לא רואים בעיניים מרוב ששטפו להם את המוח - והאתגר של הדרום ברור. אין להם יכולת להרים צבא ענק ויקר, אז הם הקימו צבא קטן וחכם עם כמה כלי נשק מאוד מתקדמים וכמובן שגם קטלניים.
טנק המרכבה של אסיה
לפחות מבחינה מספרית, צבא הדרום מצוי בנחיתות משמעותית מול הצפון: כ-625 אלף חיילים בסדיר ועוד שלושה מיליון חיילים במילואים. מול הכוח הזה יש לצפון יותר ממיליון חיילים, שאחוז ניכר מהם מגויס לתקופה של עשר שנים. לזה יש להוסיף עוד כוח מילואים למיליציות שונות שכוללות בין 7 ל-10 מיליון חיילים. לצפון יש פי שניים יותר טנקים מאשר לדרום והרבה יותר ספינות; רק כמות כלי הטיס של המדינות זהה. אולם כמו שפרסמנו בעבר, רוב הציוד של הצפון מיושן ומתאים יותר לכמה מוזיאונים בעולם. והדרום עבד חזק על התחום הטכנולוגי המתקדם.
מול 5,500 טנקים של הצפון יש לדרום רק 2,400 טנקים. אולם כ-1,800 מתוכם הם טנקים מסוג K-1 ו K-2 "פנתר שחור", טנק מייצור מקומי שמותאם לאזור. אם תרצו, טנק המרכבה של דרום קוריאה. הפנתר השחור נחשב לאחד מהטנקים היקרים בעולם - 8.5 מיליון דולר ליחידה - והוא מסוגל לעבור בשטחים ההרריים של האזור ומכשולים קשים. את זה הוא עושה בין השאר בזכות מנוע בהספק 1,500 כ"ס פלוס טורבינה המספקת עוד 400 כ"ס. המיגון שלו דומה לזה של האברמס האמריקני, שה-K-1 מבוסס עליו מלכתחילה. תותח ה-120 מ"מ שלו מסוגל לירות 10 פגזים בדקה לטווח של עשרה ק"מ; הוא נחשב לגאווה מקומית ואמור להיכנס ליחידות במספרים גדולים הרבה יותר.
בעוד שהרוב המכריע של השריון בצפון מיושן, 80 אחוזים מהטנקים של הדרום נחשבים לחדשים ומתקדמים. לצד הפנתרים השחורים יש לצבא הדרום כמה עשרות טנקים מסוג T-80, מהמתקדמים ביותר של רוסיה, וכמה טנקי T-62 ו-T-72 שכל תפקידם לדמות טנקים של האויב וכך לאמן את הכוחות ולהכיר להם את נקודות התורפה, יתרון חשוב מאוד בשדה הקרב. את טנקי הטי הישנים, אגב, הם קיבלו מישראל - סיפור שהיה מסווג ביותר עד שנחשף במקרה (או שלא) במהלך מבצע צבאי.
צבא הדרום מחזיק גם אלפי נגמ"שים מתקדמים, ושוב גם כמה נגמ"שים מתוצרת רוסיה מהסוג שמחזיק צבאו של קים ג'ונג און למטרת "הכר את האויב". לכך יש להוסיף 3,000 תותחים, מהם אלף בעלי ניידות ועצמאות שיורים פגזים משודרגים -חלקם מתוצרת התעשייה הישראלית. ישראל, לצד ארה"ב ומספר מדינות אירופה, סיפקה לדרום קוריאנים גם מערכות בקרה, קשר ומודיעין שהפכו את הצבא הזה לחכם במיוחד וקטלני מאוד. לפני כשנה טען גורם בכיר בצבא שבזכות אותן מערכות, "כוח שלנו שווה לארבעה וגם חמישה כוחות דומים של הצפון".
צבא קוריאה הדרומית שם דגש על מרכיב הדיוק. הכוחות מצוידים במגוון רחב של טילים מתקדמים, מרמת הנ"ט (שנרכש מארה"ב ומגרמניה ומיוצר גם בייצור מקומי) ועד טילים ורקטות לטווח ארוך. רוסיה נחשבת לאחת המדינות המובילות בתחום הזה, וקוריאה הדרומית מחזיקה אלפי טילי נ"ט רוסיים מסוג "מאטיס" שצה"ל הכיר במלחמת לבנון השנייה. גם בתחום הטילים יש גאווה של ממש לדרום, בין השאר בזכות טילי קרקע קרקעי מסוג "Hyunmoo" 1 עד 3 מייצור מקומי לטווחים של כמה מאות ועד אלפי קילומטרים (חלק מהנתונים מדברים על 3,000 ק"מ ויותר), מה שללא ספק מכסה את הצפון. במקרה של מלחמה, סביר שנראה את הטילים האלה משוגרים למטרות איכות כמו מרכזי פיקוד הצבא וגם מרכזי השלטון, למשל הארמונות של קים.
צבא היבשה של הדרום מפעיל מאות מסוקי סער כמו בלאק הוק וצ'ינוק, וגם מסוקים מייצור מקומי. אלה מאפשרים להגביר את האפקט של הכוח היבשתי על ידי מתקפות נרחבות בממד האנכי. מסוקי קרב כמו אפאצ'י, קוברה ו-MD-500 מאפשרים לצבא הדרום להתמודד עם הסתערות מאסות של טנקים, ונזכיר שזה היה תפקידם המקורי לפני שהחלו לצוד מחבלים בסיכולים ממוקדים.
מטוסים ללא טייס: עוד קשר ישראלי
צבא קוריאה הדרומית יודע שלצד אימונים קשים ומערכות נשק מתקדמות, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם העוצמה מהצפון היא מודיעין טוב ומהיר. ואכן, מדובר בצבא רווי במערכות מודיעין מסווגות ומתקדמות שרובן מסווגות כמובן. אבל לא ניתן להתעלם ממגוון רחב של מטוסים ללא טייס, שרובם המכריע נרכש מישראל - שנחשבת למובילה בתחום ומשחקת בליגה של הגדולים.
כבר בשנת 2005 רכשו הדרום קוריאנים את ה"סרצ'ר 2" של התעשייה האווירית, כלי בעל טווח של 250 ק"מ שמסוגל לטוס בגובה 20,000 רגל ולשהות באוויר 15 שעות רצופות. ניתן לשים עליו מטע"ד אלקטרואופטי או מכ"ם מפתח סינתטי, כלומר כזה שמסוגל לעקוב אחרי שטח גדול בכל תנאי מזג אוויר וברזולוציה גבוהה בזכות עיבוד ממוחשב.
ב-2009 רכשה סיאול מישראל את ה"סקיילרק 2" של אלביט מערכות, כלי טקטי לאיסוף מודיעין עם מנוע חשמלי - כך שהוא מאוד שקט. גם פה מדובר בכלי ליום ולילה, וזה גם יכול להכווין טילים למטרות.
בשנת 2014 דווח שקוריאה הדרומית החליטה להזמין את ה"הרון 1" של התעשייה האווירית, ופה מדובר כבר במל"ט גדול שמסוגל לשהות 45 שעות באוויר בגובה 30 אלף רגל. ההרון 1 נשלט על ידי תקשורת לוויינית, והוא מסוגל לאתר מגוון עצום של מטרות בכל תנאי מזג האוויר ולהכווין חימוש מדויק למטרות רחוקות. פרסומים זרים מדברים על כך שמדובר בכלי טיס שבעצמו נושא טילים. נציין שחוץ מהכלים הישראליים, צבא הדרום מחזיק גם בכמה סוגים של מל"טים מייצור מקומי. ואי אפשר לא להזכיר את ה"גלובל הוק", מטוס ענק ללא טייס שמסוגל לשהות באוויר במשך 32 שעות ולטוס לטווח של 22 אלף ק"מ ולגובה 60 אלף רגל.
היהלום שבכתר: הכוח האווירי
מי ששולט בשמים ישלוט גם בשדה הקרב, וקוריאה הדרומית השקיעה סכומי עתק שהביאו לה חיל אוויר מהחזקים והמתקדמים בעולם. לא הרבה יודעים, אבל טייסים דרום קוריאנים צברו ניסיון מבצעי כשהשתתפו במלחמת המפרץ, לחמו בסומליה והיו חלק ממבצעים נוספים בחסות האו"ם.
האגרוף האווירי העיקרי נשען על כ-160 מטוסי F-16C/D שעברו שדרוגים משמעותיים וחלק גדול מהם נבנה במדינה, כולל תוספות של מערכות מקומיות. יש גם 60 מטוסי F-15K, הדגם הדרום קוריאני שמבוסס על ה-F-15E ומזכיר את מטוסי הרעם של חיל האוויר הישראלי. עוד בארסנל: מטוסי F-5 ישנים וכמה עשרות מטוסי פנטום, אולם אלה אמורים להיות מוחלפים על ידי 40 חמקנים (לפחות) מסוג F-35.
בחיל האוויר הדרום קוריאני שמים דגש על אמצעי לחימה מדויקים וחכמים, ולאורך השנים הם רכשו כמות אדירה של טילי אוויר-קרקע ופצצות חכמות מונחות לייזר ולוויין, אמצעים די דומים למה שקיים בחיל האוויר הישראלי.
בתחום הימי אי אפשר לפספס את החיסרון הכמותי של הדרום מול הצפון: 170 כלי שיט בסך הכל אל מול 700 בצפון. אבל גם פה יש משקל משמעותי לטכנולוגיה. אל מול צוללות הצפון וספינות הטילים הישנות שלו, חיל הים הדרומי מחזיק שש צוללות "דגם 214" מתוצרת גרמניה שנבנו באותה המספנה - ופחות או יותר על אותו בסיס - של צוללות הדולפין הישראליות. לצד אלה יש להם עוד תשע צוללות, גם הן גרמניות, המבוססות על "דגם 209". מדובר בצוללות מונעות חשמל וחשאיות המסוגלות לשגר לצד הטורפדו המסורתי גם טילי שיוט לטווחים ארוכים.
לצד אלו יש לדרום 25 ספינות טילים, בהן שלוש (ועוד שלוש בדרך) ספינות במשקל 7,600 טון מייצור מקומי המסוגלות לשגר עשרות טילי שיוט לעבר מטרות קרקעיות. זה לא כולל מערכות ללוחמה אלקטרונית וטילים נגד ספינות ומטוסים שיש עליהן. כמעט כל ספינות הטילים של דרום קוריאה הן מייצור מקומי, כולל נושאת מסוקים שחוץ מכוח מארינס גדול על ציודו נושאת גם טייסת מסוקי סער וקרב. נכון להיום יש אחת כזו ושנייה אמורה להיכנס לשירות ב-2020.
חיל הים מתאמן הרבה מאוד עם ציים זרים, בעיקר האמריקני. ובניגוד לשאר חילות הצבא, הצי של הדרום נתקל לאורך השנים לא מעט באנשי הצפון. הם ניהלו מספר קרבות ימיים, הטביעו כמה צוללות ננסיות שחדרו לתחומם וחשפו ניסיונות להחדיר סוכנים דרך הים, משהו שקורה לא מעט באזור הזה.
לסיום נזכיר שהמדינות השכנות נמצאות במצב מלחמה לפחות מבחינה טכנית, משום שהמלחמה ביניהן בשנים 1953-1950 הסתיימה בהפסקת אש ולא בהסכם שלום. המצב בגבול נפיץ מאוד, ובצבא הדרום יודעים שבמלחמה, אם וכאשר תפרוץ, הם כנראה ינצחו. השאלה היא באיזה מחיר וכמה מהר יצליחו לעצור את האש מהצפון.