"רה"מ נתניהו נועד לפגישת עבודה עם נשיא רואנדה פול קגאמה בלשכת ראש הממשלה בירושלים", פרסם משרד החוץ הישראלי בחודש שעבר. "אנחנו שמחים מאוד לראות ידיד גדול של ישראל, ידיד אישי יקר", צוטט נתניהו. "אני חושב שלישראל יש מזל רב שהוא ידיד שלה ואני חושב שלרואנדה יש מזל רב שהוא המנהיג שלה. ברוך הבא, ידיד. נפלא לראותך שוב". על פי הפרסום דנו השניים בשיתוף פעולה בין מדינות; רשמית מדובר בשת"פ אזרחי, אבל מתחת לפני השטח, רואנדה רוכשת נשק ישראלי. וזה שהמשטר במדינה נחשד שוב ושוב ב"העלמת" אזרחים? זה לא מפריע לסוחרי נשק מישראל.
ישראל הרשמית לא מסבירה איך מגיע נשק תוצרת כחול-לבן לידי משטרים אפלים, אבל עם המציאות אי אפשר להתווכח, ובמציאות יש ברואנדה רובי סער מסוג תבור. אלא שבניגוד לרוב מדינות היעד שנשק ישראלי נמכר להן באופן רשמי, לא ניתן למצוא שום פרסום על עסקת נשק ישראלית לרואנדה בעשור האחרון. אפשר לשער שהעמימות קשורה לרצח העם שהיה ברואנדה בשנות ה-90: לפני הטבח וגם במהלכו זרם נשק ישראלי למדינה, כפי שעולה מ"The Arms Fixers", ספרם של בריאן ווד וג'ון פלמן. בספר פרסמו השניים רישומים של משרד הביטחון ברואנדה, שלפיהם הגיעו למדינה ב-1994 לפחות שבעה משלוחים של נשק קל בשווי 6.5 מיליון דולר. על פי הרישומים יצא הנשק מישראל, עבר דרך אלבניה ומשם הגיע לידי המיליציות.
בחלק מהמקרים נשלח הנשק למדינה קרובה. כך עולה מרישומים שנעשו ב-18-17 באפריל 1994, אז כבר נודע על מעשי הטבח הקשים. לפי הרישומים יצאו מישראל חצי מיליון כדורים בשווי מיליון דולר לגומא שבזאיר; ימים לאחר מכן יצא משלוח נוסף של רימונים ועוד כדורים שנחת גם הוא בגומא ומשם המשיך לרואנדה. הסיפור הזה פורסם בכל העולם, וישראל נראתה כמדינה שמכרה את נשמתה לשטן (אגב, בינואר 2015 ביהמ"ש דחה עתירה שביקשה לחשוף תיעוד לייצוא נשק מישראל לרואנדה בעת רצח העם). מאז לא ידוע כאמור על עסקאות נשק עם רואנדה, אבל בדיקה שלנו העלתה משהו שחדי העין אולי הבחינו בו בדף הרשמי של ראש הממשלה.
ב-6 ביולי 2016 הגיע ראש הממשלה נתניהו לביקור ברואנדה. הוא זכה שם לקבלת פנים של מלכים, בין השאר מסדר צבאי של לובשי מדים עם כפפות לבנות. לשנייה אחת ניתן לראות שהחיילים בטקס חמושים ברובי תבור ישראליים, כולל כוונות מפרולייט. באופן רשמי אין כאמור שום תיעוד לעסקה זו, כך שמישהו הוציא אותה לפועל בחשאי. מה שהיה פחות חשאי - כנראה בגלל יוזמה של דובר נלהב - היה אימון ירי של לוחמים מרואנדה שנערך השנה בבסיס של מג"ב בישראל.
רואנדה ממש לא לבד. כפי שפרסמנו בעבר, נשק ישראלי מגיע גם לדרום סודן, ניגריה, אנגולה ומחוץ ליבשת השחורה גם לגוואטמלה. אפילו למדינות ערב. אם להגיד את האמת, נשק ישראלי נמכר לכל מי שמוכן ויכול לשלם. אבל בעוד שהמדינה פועלת תחת חוקים קפדניים, סוחרי נשק עצמאיים רבים מוצאים את הדרך למכור גם למקומות שאסור. ולא רק נשק, אלא גם מערכות מודיעין ואימון של לוחמים. בהתחשב בעובדה שנשק ישראלי הגיע גם למדינות ערב, די ברור שסוחרים מסוימים עוברים על החוק.
איך זה עובד בדיוק? באופן נדיר הסכים ד', סוחר נשק ישראלי ("'יצואן ביטחוני' זה סתם מכבסת מילים") לחשוף איך נראות עסקאות של סוחרים בינוניים והקטנים. אלה שבניגוד לחברות הענק מרשים לעצמם לעבור לתחום האפור ואף מעבר לזה.
הדם שלהם, הכסף שלנו
את הריאיון אנחנו מקיימים בבית של ד', מקום מרשים ומפואר במרכז הארץ. בחניה רכבי פאר שמוציאים לי העיניים שלי מהחורים. הוא קולט את העניין ואומר לי ספק בצחוק וספק ברצינות: "ואני אפילו לא נחשב לאחד מהגדולים". ד' הוא לא אלוף לשעבר, אבל בצה"ל שירת כקצין במקומות הנכונים, ביחידות מובחרות וגם בתחום המודיעין. "אלה מקומות שהצמיחו הרבה מאוד אנשים שהפכו לחזקים בתחום הזה של מכירת נשק ואימונים לחו"ל. אחד מהם הכיר לי את העולם הזה", הוא מספר על תחילת דרכו.
די מהר הפך ד' לעצמאי, "בזכות חוצפה כחול-לבן ויכולת לקשור קשרים עם האנשים הנכונים. זה תחום שבו אתה חייב להכיר ראשי מדינות ושרים כדי למכור את הסחורה שלך, ואם אין לך את זה - תעבור לתחום אחר. זה לא עובד בלי החלק הזה, לא משנה אם יש לך את החומר הטוב ביותר".
אני שואל על שוחד. הוא לא מהסס ועונה: "אל תהיה תמים, העולם בחוץ לא מתאים לטלאים. אם אתה לא אריה - אתה גמור. ברור שכסף שחור עובר מיד ליד ולפעמים צריך לשמן אדם כזה או אחר רק כדי לדבר עם מי שיש לו את הסמכות לקבל את ההחלטה מה לקנות וכמה. ככה זה עובד ביבשות שבהן אנחנו חזקים, ובוא נגיד שרוב הנשק שלנו לא הולך לשוויץ או לאירופה בכלל".
החבר'ה האלה מוכרים הכל מהכל. זה יכול להיות נשק שקונים בזול באסיה או מדינות ברה"מ לשעבר וזה יכול להיות עודפים של צה"ל. האחרונים משווקים על ידי האגף לסיוע ביטחוני במשרד הביטחון המוכר בשמו המקוצר, "סיב"ט". חשוב להבהיר שהפיקוח של סיב"ט על הסוחרים והנשק הוא הדוק מאוד: חברה שפועלת בתחום חייבת בבדיקה ביטחונית, כולל של הסוחר ושל יעד הנשק. בנוסף ישנה בדיקה ואישור של כל עסקה ועסקה. ועדיין, מעטות התמונות מסכסוכים באפריקה, בדרום אמריקה וכאמור גם במדינות ערב שלא נמצא בהם נשק ישראלי- לא פעם בשני הצדדים, שלעתים קרובות אומנו שניהם בידי יוצאי צבא ישראלים.
קווים אדומים? ד' משרטט את שלו: "נשק למדינות כמו סוריה או איראן זה באמת מעבר לגבול הסביר ואני לא מכיר הרבה ישראלים שיעשו דבר כזה. אבל נשק למקומות שאסור זה משהו שקורה, ולא מעט. כסף שולט בעולם והמלחמות שלהם מכניסות לנו - ובוא נגיד את האמת, גם למדינה - הרבה מאוד כסף".
אני שואל אם אין לו בעיות מצפון. ד' עונה בלי להסס, אפילו בלי לחשוב: "חד משמעית לא. הרי אם אני לא אמכור לו נשק, זה לא שהוא יהפוך לפעיל שלום של האו"ם. אם היית אומר לי שלסרב למכור יעצור מלחמה, אז הייתי אומר - צודק. אבל אנחנו חיים בעולם שבו אם אני לא אמכור לו נשק, אז הוא יקנה מאחר. כולל מהאירופאים הצדקנים. אם זה לא יקרה, אז הוא ייצר בעצמו. בכל מקרה, את הנשק הוא ישיג. כשזה המצב אני מעדיף שהכסף שלו יגיע אליי ולא למישהו אחר. ושלא יהיה לך ספק, זה גם מה שהמדינה מעדיפה, כי אני משלם מס בסכומים פנטסטיים".
כל תחנה מוסיפה להלבנה
איך מצליחים למכור נשק למדינות שהאו"ם עצמו הכניס לרשימה שחורה, מדינות שגם ישראל אוסרת להעביר אליהן כלי נשק? ד' זז באי נוחות בפעם הראשונה כשאני נכנס לזה. עד עכשיו הוא נראה נינוח לגמרי, אבל בכל זאת, סוחר נשק. האנשים האלה לא אוהבים לפרסם את מה שהם עושים ומעדיפים לפעול בצללים. אחרי כמה שניות של מבט לכיוון החלון הוא עונה: "זה נכון שהפיקוח מאוד הדוק, אבל זה לא המעשה הכי קשה או מתוחכם בעולם. המסמכים הם תמיד חוקיים וגם מדינת היעד היא תמיד חוקית. מי שמפקח על התחום יודע כבר שיש כאלה שמוכרים למדינה חוקית כדי להעביר למדינה פחות חוקית, אם נגדיר את זה ככה. אז היום בודקים גם מי היעד הסופי, בין אם רשום ובין אם זה רק חשד".
מה עשו הסוחרים שהעבירו נשק לרואנדה? ד' מעריך שהם הוסיפו יעדים ומדינות נוספות בדרך ליעד הסופי. "אתה פשוט מכניס עוד חוליות לשרשרת הזו. התהליך מייקר כמובן את העסקה, אבל מי שנאלץ לרכוש נשק בדרך הזו מוכן לשלם מעבר למחיר השוק". וזה, שלא היה ספק, מגדיל את הרווחים של הסוחרים הישראלים.
"אתה מוסיף עוד שלב של מתווכים ומדינות ביניים, וכשהנשק מגיע למדינת המטרה, מי שמפקח כבר לא יכול לעמוד על זה", מסביר ד'. "הוא גם לא יכול להגיד כלום לסוחר, כי הוא אומר 'העברתי לכם את מדינת הביניים והיעד'". עובדתית, מספיק לראות תמונות מסכסוכים בעולם שהשיטה עובדת.
ד' מספר שזו גם הדרך לאמן יחידות של מדינות ומשטרים אפלים. לדבריו יש גורמים שנוהגים להטיס את המתאמנים למדינות "חוקיות", ושם מאמנים אותם. "זה קורה כמו תמיד בזכות תשלום לגורמים הנכונים. לא שוחד, פשוט דרך של כמה מדינות או בכירים באותן מדינות להכניס כסף לקופה. אתה לוקח אותם למטווחים פרטיים או לשטחים של חברות פרטיות, ושם מלמד אותם טקטיקות של לחימה שמותר ללמד, שיטות עיקוב ומודיעין. מהלכים מהסוג הזה מאוד משתלמים, כי מהלך כזה סוגר לך גם עסקה של ציוד ואמצעי לחימה".
האם מדינת ישראל מודעת לכל הפעילות הזאת בזמן אמת? "המדינה שלנו לא תמימה", מתנסח ד'. "כל עוד לא נעשות עבירות ביטחוניות אז נוח להעלים עין ולקבל את הכסף. בסוף, כשאתה הולך על התחום האפור, ולא מעבר לזה, יש למדינה את הכלים לדעת מה אתה עושה. והאנשים בסיב"ט יודעים בדיוק מה קורה. הם לא טיפשים".
ד' מסרב לאשר, אבל משרד הביטחון בפרט והמדינה בכלל מנצלים מעת לעת את את הקשרים ואת היכולות של סוחרי הנשק העצמאים למהלכים דיפלומטיים ומדיניים - העברת מסרים ושלל פעולות שנעשות בצללים מול מדינות שלא רוצות שיידעו על הקשרים שלהן עם ישראל. שוב, הכל בתחום האפור.
סוג של 8200
בסיום הריאיון מסכם ד' את הדברים מנקודת מבטו: "בסופו של דבר זה עסקים לכל דבר, הכי רחוק מכל מה שאנחנו רואים בסרטים. אני מבין את המשיכה שיש לאנשים לסחר נשק, אבל בסוף זה כמה אנשים בחליפות יפות שנפגשים עם אנשים אחרים שלבושים גם הם בחליפות יפות ומנהלים דיונים של שעות, ימים ושבועות. המוצר שלנו נחשב למלוכלך, למרות שכולם משתמשים בו".
"נתתי לא מעט שנים למדינה ולהגנה עליה, ואין שום בעיה שאני אקח את הידע שהיא נתנה לי ויעשה לביתי. סליחה, אבל מה אני שונה מבוגר של 8200 או תלפיות ואפילו טייסים? אפשר להיות יפה נפש ונאיבי עד מחר. לא אני זה שגרם להם להרוג אחד את השני. יותר מזה: הרבה פעמים המלחמה שלהם מוצדקת, כמה שהיא נראית אכזרית. אני באמת מאמין בזה, ואם תשאל אותי, אז גם המדינה".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: ככלל, משרד הביטחון אינו נוהג למסור פרטים בנוגע למדיניות הייצוא הביטחוני של מדינת ישראל, וזאת מטעמים ביטחוניים, מדיניים ואסטרטגיים.
יחד עם זאת, הפיקוח על היצוא הביטחוני מתבצע ע"פ האמנות והמשטרים הבינלאומיים (הסדר וסנהאר) ובכפוף להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם. מדיניות הייצוא הביטחוני של מדינת ישראל, לרבות בנוגע למדינות מסוימות, נבחנת באופן תדיר בתיאום עם משרד החוץ וגורמים ממשלתיים נוספים, בכפוף לאמות המידה הבינ''ל.