אפשר לומר שהמשפט "אויב אויביי הוא ידידי" נכתב על מדינת ישראל. לאורך 70 שנות קיומה וכשהתזמון היה נכון, המדינה ניהלה מערכות יחסים חסויות וסבוכות עם אויבותיה הגדולות ביותר במטרה לשרת את האינטרסים המדיניים והמבצעיים שלה. ירדן, למשל, הייתה מדינת אויב עד לחתימת הסכם השלום ב-1994; בפועל, מתחת לפני השטח התנהלו יחסים די חמים – כשישראל אפילו סייעה לירדנים נגד הסורים. והיא ממש לא מדינת האויב היחידה שישראל סייעה לה.
היריב של המלך
מרוקו תמיד התייצבה לצדן של מדינות ערב במלחמות ישראל; זה קרה במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום כיפור. למרות זאת, מתחת לפני השטח התנהלו דווקא יחסים חמים וסודיים, כשבכירים ישראלים נהגו לטוס למרוקו ולנחות במנחתים מאולתרים ומבודדים במדבר המרוקאי.
היחסים הגיעו לשיאם בפרשה מסעירה שכמעט והובילה לניתוק היחסים בין ישראל לצרפת: באמצע שנות ה-60 החליט מלך מרוקו, חסן השני, לחסל את יריבו הפוליטי מהדי בן ברקה. אחרי ששירותי הביון שלו לא הצליחו לעלות על עקבותיו, הוא החליט לפנות לישראל. "הבקשה לסייע להם להיפטר מהאובייקט נשמעה, מבחינתם, טבעית", סיפר לימים ראש המוסד מאיר עמית. "צריך לזכור שמערכת הערכים שלהם שונה לחלוטין משלנו. הועמדנו בפני דילמה, לעזור ולהסתבך, או לסרב ולסכן הישגים לאומיים ממדרגה ראשונה".
אחרי שהודיעו למרוקאים שלא ישתתפו ברצח וסייעו בדרכונים מזויפים, אנשי המוסד יצאו מישראל וטסו לצרפת, שם מצאו את בן ברקה. הם פיתו אותו לפגישה עם אנשי הביון המרוקאי, ואלה רצחו אותו על אדמת צרפת.
הצנזורה הישראלית שמרה בקנאות על סוד המעורבות הישראלית במרוקו, עד שבדצמבר 1966 חשף את הפרשה המגזין הפורנוגרפי "בול", שפעל בישראל באותן השנים. עורכי העיתון נעצרו, אבל הפרשה יצאה לאור והביאה לכעס עצום של נשיא צרפת דה גול, שגילה שגם שרותי הביון שלו השתתפו ברצח.
צעד תימני
ממשלות ישראל לא היססו להפעיל גם את צה"ל בפעולות חיוניות לאינטרסים הביטחוניים והאזוריים של ישראל. ממש כמו בימינו, בתחילת שנות ה-60 תימן התפרקה ממלחמת אזרחים מדממת ואכזרית. מצרים, אז האויבת הגדולה של ישראל, שלחה שליש מהצבא שלה לתימן כדי לסייע למורדים שנלחמו נגד המלוכנים. ישראל, שרצתה ללבות את האש ולהאריך את המלחמה כדי להתיש את הצבא המצרי, החליטה לתמוך בצד השני - המלוכנים.
הסיפור התימני הפך לסרט הוליוודי של ממש אחרי שארגון הביון הבריטי, ה-MI6, פתח גם הוא ערוץ חשאי עם המלוכנים. הבריטים השתמש בחברת שכירי חרב בבעלותו של מייסד יחידת העלית SAS, קולונל דיוויד סטרלינג, כדי שבריטניה הרשמית תוכל להכחיש את מעורבותה במלחמה.
עד כה, תמונת המצב נשמעה מבטיחה עבור המלוכנים, שנהנו מפרות הסיוע הישראלי והבריטי. אלא שנאצר הבין את האיום, תקף אותם מהאוויר בנשק כימי ושלח עוד כוחות. המצרים הצליחו לכבוש את חלקה הדרומי של תימן, והמלוכנים נותרו בצפון, כשהם נצורים במובלעת ללא גישה לים וללא אספקת ציוד.
שכירי החרב של סטרלינג ביקשו להצניח למלוכנים אספקה מהאוויר, אך לחיל האוויר הבריטי לא היו מספיק מטוסי תובלה באזור. לכן, הבריטים פנו לישראל בסיוע, וישראל – שהייתה באותן השנים מדינה מצורעת, הסכימה. כך נולד מבצע "רוטב", שהפך עם הזמן למבצע "דורבן".
הטיסה הראשונה במבצע יצאה לדרך ב-31 במרץ 1964. סא"ל אריה עוז, מפקד טייסת 120, היה קברניט המטוס הראשון שהמריא מתל נוף באישון לילה וטס בחשאי בין בסיסי הצבא המצרי בתימן. אחרי שזיהה את המדורות שהדליקו המלוכנים, הוא הצניח מספר מכולות מלאות בנשק וציוד רפואי. טיסות האספקה האלה נמשכו במשך כשנתיים.
הסיפור לא נגמר כאן: כשנה אחרי תחילת הטיסות הישראליות, המלחמה הגיעה לנקודת מפנה. בינואר 1965 פתחו המצרים במתקפה וכמעט הביסו את המלוכנים. הבריטים מהר מאוד מצאו פתרון: חיל האוויר הישראלי יפציץ את המצרים, והמלוכנים יגידו שמדובר בטיסי חרב. עזר ויצמן ובכירי חיל האוויר תמכו ברעיון, אבל הרמטכ"ל יצחק רבין וראש הממשלה לוי אשכול גנזו אותו, וכך הוא נפל.
בסופו של דבר, המלחמה הסתיימה בהפסקת באוגוסט 1965. לא עבר זמן רב, ונאצר שב לאיים במלחמה על ישראל. יש הטוענים שהתכנית הישראלית להחלשת הצבא המצרי היא זו שגרמה לתבוסתו במלחמת ששת הימים.
להציל את חוסיין
ממשיכים בשנות ה-60. ארגוני הטרור הפלסטיניים מתבססים בירדן ומאיימים על משטרו של המלך חוסיין. בתחילה, הוא ניסה לנהל איתם משא ומתן, אבל אחרי שניסו להתנקש בחייו, הוא פקד על צבאו להשמיד אותם. כך, ב-1 בספטמבר 1970, החל "ספטמבר השחור".
הצבא הירדני, ששוקם על ידי הבריטים אחרי מלחמת ששת הימים, כתש את ארגוני הטרור בלי רחמים; אלה בתגובה פנו לסוריה. אסד האב החליט להתייצב לצדם ושלח לעזרתם חטיבות שריון וחי"ר שפלשו לירדן ואיימו על המשטר. מלחמה של ממש נפתחה בין המדינות, בזמן שהירדנים המשיכו במבצע הטיהור בארצם.
העימות המוגבל בין שתי המדינות כמעט הפך למלחמה אזורית, ואולי אפילו למלחמת עולם. האמריקאים - בני ברית מובהקים של הירדנים - העמידו בכוננות את הצי השישי; צה"ל שלח כוחות צבא גדולים לגבול עם סוריה, ואף ביצע יעפי דמה מעל הכוחות הסורים; והרוסים הסובייטים, נותני החסות של סוריה, עמדו להתערב גם הם.
רק אחרי שהאמריקאים איימו על הרוסים שצה"ל יפלוש לסוריה, הסורים נסוגו מירדן. המלך חוסיין התפנה לטיפול בארגוני הטרור, כשלפי ההערכות הוא הרג כ-3,000 פלסטינים. אלה עברו להתמקם בלבנון והרסו גם אותה.
הקשר הסודני
בשנות ה-60 וה-70 סודן הייתה במצב מלחמה עם ישראל. רבים לא יודעים, אבל חיילים סודנים אפילו נלחמו נגד ישראל במלחמת ששת הימים, וככל הנראה גם במלחמת יום כיפור. יתכן שזה היה אחד המניעים להתערבות הישראלית בהפיכה הצבאית שהתרחשה שם ב-25 במאי 1969.
סוכני מוסד ואפילו לוחמים וקצינים בצה"ל סייעו למורדים שביקשו להפיל את הממשלה הדמוקרטית בסודן, כך נחשף לראשונה בספר "בשליחות המוסד לדרום סודן, 1969-1971, יומן מבצע" שיצא לאור לפני כשלוש שנים. הם חסמו דרכי אספקה, פוצצו מפקדות ואפילו השמידו מעבורות של צבא סודן שהעבירו אספקה על גבי הנילוס.
למעשה, ישראל הקימה את הצבא של המורדים. האחראי לכך היה סוכן המוסד לשעבר, דוד בן עוזיאל, שהתגאה בעבר על כך ש"הקים צבא מאפס". לדבריו, המבצע לא נועד רק לשרת את האינטרסים הישראליים אלא גם היה הומניטרי במהותו. "לעזור לאנשים נפלאים באומה מדוכאת", אמר. עם השנים, הצבא הפך לצבא דרום סודן, שנלחם עד לקבלת העצמאות בשנת 2011.
בסופו של דבר, ההתערבות בסודן עזרה לישראל לפרוץ את המעגל של מדינות ערב - וייצרה קשרים חיוניים שהוכיחו את עצמם: נומיירי, שליט סודן בין השנים 1969-1985, העלים עין כשישראל הבריחה דרך המדינה שלו אלפי עולים מאתיופיה במבצע "משה".
פרסומים זרים
ספרים שלמים נכתבו על מקרי העבר, אך מעניין יותר לדעת מה קורה היום. כאן אין ברירה אלא להתעמק בפרסומים הזרים.
בשנים האחרונות עולה שגם בימינו, מדינת ישראל מעניקה סיוע צבאי ומודיעיני למדינות ערב - גם האויבות המובהקות שבהן, כמו ערב הסעודית. בינואר השנה נטען באתר הסעודי אילאף, על בסיס דיווח של גורמי מודיעין ערביים, שחיל האוויר הישראלי תקף מטרות באזור דמשק לפי מודיעין סעודי. על פי הדיווח, הותקף בסיס צבאי סורי שבמחסניו היו אמצעי לחימה אירניים, כולל טילים ארוכי טווח שהיו מיועדים לחיזבאללה. במקרה אחר, לטענת מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, סעודיה ביקשה מישראל לתקוף את לבנון בתמורה למיליארדי דולרים.
ובחזרה למשפט "אויב אויבי הוא ידידי". בית המלוכה הסעודי ידוע בשנאתו לאיראן, שמאיימת על ישראל בהשמדה חדשות לבקרים. הם נלחמים באיראנים בעקיפין בסוריה, בתימן וגם במפרץ הפרסי. את הרמז העבה ביותר לשיתוף הפעולה בין ישראל לסעודיה בנושא האיראני נתן דווקא השר יובל שטייניץ: "סעודיה מסייעת לנו לבלום את איראן", אמר בראיון שהעניק לאחרונה. "ישראל מנהלת קשרים עם סעודיה ומדינות ערביות אחרות, אך הקשר נשמר הרחק מהציבור מהתקשורת לבקשתן". כנראה שאת הפרק הזה בהיסטוריה האזורית נוכל לקרוא רק בעוד שנים רבות, תחת הכותרת "חשיפה".