בעקבות היסטוריית הגבול עם לבנון: טיול בנחל עיון
נחל איתן הוא ערוץ עמוק בעל קירות זקופים ומרשימים. בתוכו שלושה מפלים בניהם מפל "התנור" המפורסם. כל זאת לצד צמחיית נחלים מרשימה ועופות מים המגיעים משמורת החולה הקרובה.
תחילת המסלול: החניון העליון של השמורה בפינה הצפון-מזרחית של מטולה ליד גשר עיון. יש שילוט מהכניסה למטולה לכיוון תחילת המסלול.
נקודת סיום: החניון התחתון, כק"מ לפני הכניסה למטולה יש פניה ימינה בין סמני ק"מ 477-476 לחניון נחל עיון.
אורך הסיור: 2 ק"מ.
משך הסיור: שעה וחצי - שעתיים.
רמת קושי: בינונית.
גילאים: לכל המשפחה.
המסלול מתחיל בחניון העליון של השמורה, ליד אנדרטת חללי הספארי.
האנדרטה הוקמה לזכר חללי צה"ל שנהרגו ב-10.03.1985 מפיצוץ מכונית תופת בסמוך לשיירת כלי רכב צבאיים ליד העיירה הלבנונית מארג' עיון.
בשיירה, שנסעה לכיוון דרום לבנון, היו חיילים מחיל החימוש, בסדיר ובמילואים, אשר שבו מחופשת השבת. השיירה כללה ארבע משאיות מסוג "ספארי" ולוותה על ידי שני ג'יפים - אחד בראשה ואחד בסופה.
נוסעי הג'יפ שהיו בראש השיירה הבחינו בטנדר אדום מסוג שברולט. הם חשדו בנהג, ולכן הורו לו לרדת לשוליים הימניים של הכביש. נהג הטנדר ציית, ועצר את רכבו סמוך לגשרון נחל עיון, כשהוא מאפשר לג'יפ הראשון ולמשאית הראשונה שבשיירה לעבור. כשיתר השיירה הייתה אמורה לחלוף על פניו, התפוצץ הטנדר, ובעקבות ההדף נעקרה ממקומה אחת ממשאיות הספארי ועלתה באש.
באירוע, שכונה "אסון הספארי", נהרגו 12 חיילי צה"ל ו-14 נוספים נפצעו.
נכנסים בשער ומגיעים לשביל היורד במדרגות אל אפיק הנחל.
במהרה נראה את שרידיו של גשר עיון, אשר נבנה על ידי הבריטים ופוצץ פעמיים - הראשונה ב"ליל הגשרים" ב-1946, והשנייה ב-1948, כדי למנוע את כניסתם של צבאות ערב לישראל.
אם נפנה שמאלה נגיע למפל עיון, והשביל עצמו ממשיך מימין. חוצים גשרים ועולים במדרגות לצד הנחל. ממערב נוכל לראות את "הגדר הטובה".
"הגדר הטובה" היה כינוי הגבול הצפוני של ישראל עם לבנון. מקום המדינה ועד 1970 היה גבול זה אכן שקט לחלוטין ומצדיק את שמו - חקלאי מטולה אף עיבדו את אדמותיהם בעמק עיון שבתוך לבנון. אך ב"ספטמבר השחור" ב־1970, אש"ף (ארגון לשחרור פלסטין) גורש מירדן, החל להשתלט על דרום לבנון והפר את השקט.
השביל ממשיך להתעקל ימינה ומקיף את הקלחת הגדולה שאל תוכה נופל המפל השני - מפל הטחנה, ויורד עד לשרידי טחנת הקמח שלמרגלות המפל.
למרגלותיו נובע עין סוכרה, שלידו נבנה סכר והוצבה משאבה שסיפקה עד שנת 1957 את מי השתייה לתושבי מטולה.
השביל ממשיך ובדרך ניתן לצפות על מפל האשד. מטפסים כלפי מעלה, עד שנגלה לפנינו מפתח בו ניתן לצפות על "אצבע הגליל" ולבנון. עוברים ליד גבעה של חצבים (בעונה) וקצת אחריה הולכים ליד הגדר של בית הקברות של המושבה מטולה. מיד אחריה ישנה תצפית על מפל התנור.
יורדים בגרם מדרגות עד שמגיעים לפיצול. אם ממשיכים ישר, השביל יוביל לחניון התחתון ואם פונים שמאלה מגיעים למפל התנור.
מתקדמים עד למעקה ומשם פונים בסימון הירוק ימינה, או חוזרים על עקבותינו ומתחברים לשביל הכחול עד לחניון התחתון.
לזכרם של אלדד, אהוד ואמיר: טיול במערות קשת
טיול בטבע המשלב שתי אנדרטאות לזכר חללי צה"ל. בתחילת המסלול ישנה נקודת תצפית מצוינת על הגליל המערבי ומישור החוף הצפוני.
הסיור מחולק לשני מסלולים:
מסלול מעגלי - הליכה לאורך המצוק עד מערת קשת ועלייה בחזרה בשביל הסלול אל נקודת ההתחלה.
מסלול קווי - הליכה לאורך המצוק עד מערת קשת, מהמערה ממשיכים ישר למטה לכיוון הטרשים.
חשוב לציין: את שני המסלולים מאפיינת הליכה על טרשים, מה שהופך את המסלול למעט יותר מאתגר.
דרך הגעה: בצומת כברי פנו ימינה לכביש 70. בכיכר שלומי המשיכו ישר לכביש 899. פנו שמאלה לכיוון קיבוץ 'אדמית' בכביש 8993, כ-300 מטרים לפני הכניסה לקיבוץ פנו ימינה לדרך המובילה לשטח קטן הדומה לחניה - יש להמשיך ישר לחניון האוטובוסים הראשי ולנקודת ההתחלה של המסלול.
אורך הסיור: 2 ק"מ.
משך הסיור: שעה וחצי - שעתיים.
רמת קושי: קלה - בינונית.
למי מתאים: לכל המשפחה
בחניון ישנה אנדרטה לזכר אלדד רגב ואהוד גולדווסר שממנה תוכלו להתחיל את המסלול.
ב-12 ביולי 2006 תקפו פעילי חיזבאללה שני כלי רכב צה"ליים, הרגו שלושה חיילים, פצעו שלושה קשה וחטפו שניים - רס"ל אלדד רגב ז"ל ורס"ר אהוד גולדווסר ז"ל. בעקבות האירוע, יצאה ישראל למלחמת לבנון השנייה. שנתיים וארבעה ימים לאחר החטיפה, הוחזרו לארץ גופותיהם.
נרד בשביל עם הסימון הכחול (השביל הכחול הסלול מול החנייה הוא סוף המסלול המעגלי) עד שנגיע לשילוט המסמן לנו להמשיך ימינה בסימון האדום לכיוון מערת קשת.
בתחילת המסלול ישנה אפשרות לעצור לתצפית. נמשיך בירידה במסלול האדום עד שנגיע לאנדרטה לזכר סא"ל אמיר מי-טל.
סא"ל מי-טל (ז"ל), מפקד גדוד 12 של חטיבת גולני, נהרג ב-9.12.1988 בלבנון, בזמן מבצע "כחול אדום". מטרת המבצע הייתה לפגוע במפקדתו של אחמד ג'בריל, מייסד ומפקד ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין.
ממשיכים במסלול האדום עד שמגיעים אל המערה.
אם בוחרים במסלול המעגלי, ממשיכים בצעידה במסלול הסלול שנמצא ליד עץ החרוב בסימון כחול, עד שמגיעים לחניון שממנו התחלנו.
כדי להמשיך במסלול הקווי,יורדים מהשביל הסלול וממשיכים משמאלו בשביל הטרשי עד שמגיעים לכביש.
במעלה הפלמ"ח: טיול בנחל ימין
למי מתאים: למטיבי לכת.
תחילת המסלול: חניון מישור ימין.
שימו לב: המסלול אינו מעגלי ולכן מומלץ להגיע בשני רכבים (אפשר להסתדר גם עם רכב אחד, אך במקרה כזה יהיה על הנהג ללכת כ-5 ק"מ על כביש עד להגעה אל הרכב). את המסלול כדאי להתחיל בבוקר, כשחלקו הראשון עדין בצל. בהמשך רובו של המסלול הוא בשמש ולכן יש להצטייד בהתאם.
מחניון לילה במישור ימין נמשיך לכיוון דרום-מערב. השביל הירוק הולך במישור מעל הגדה הימנית של נחל ימין, אבל כדאי לרדת שמאלה וללכת באפיק עצמו.
השביל יורד לערוץ כעבור 400 מטר וממשיך בערוץ החולי עוד 700 מטר עד שפת המפל הראשון של נחל ימין. זהו מפל כפול (שתי מדרגות מפל וביניהן גב – יש להיזהר מפני החלקה) ומראשו נשקף מבט יפה אל המשך נחל ימין.
בשנת 1941, בשלהי מלחמת העולם השנייה, הקימו הבריטים כוח בארץ שילחם נגד פלישה של הצבא הגרמני, הוורמכט, שלאט לאט התקדמו אל עבר ישראל מכיוון צפון אפריקה. הצבא הגרמני הובס במצרים ב-1942 ולא היה צורך בכוח ישראלי, לכן הורידו הבריטים פקודה לפרק את הפלמ"ח. היישוב היהודי רצה להשתמש בכוח המאורגן הזה לטובתם ומנחה להוריד את הפלמ"ח למחתרת. ההגנה לקחו חסות על הפלמ"ח, ולוחמיו מצטרפים למסורת תנועות הנוער לקיים מסעות ברחבי הארץ.
עוקפים אותו משמאל וממשיכים בערוץ כמה דקות עד שבמרכזו מתפתח נקיק צר עמוס גבים. הולכים בצדו הימני ויורדים בשכבת סלע נטויה אל קטע יפה של הערוץ, עם מצוקים גבוהים, מאובנים, גשר סלע שהשביל עובר תחתיו ועיגולים אדומים של תרכיזי ברזל בקיר השמאלי. עוד כמה מאות מטרים ומגיעים אל דיונה גדולה במצוק הימני של הנחל.
עם הזמן התפתחה תחרות בין הפלוגות השונות של הפלמ"ח, מי עושה את המסעות הארוכים יותר? הנועזים יותר? המסעות הקשים ביותר המסעות בנגב, משום שליהודים אסור היה להסתובב בנגב, ולכן מסעות אלו חייבים היו להיות חשאיים בהחלט. את כל המים והאוכל והציוד לכל המסע (שלפעמים נערך גם במשך שבועיים ויותר) הם סחבו על גבם. עם זאת, בכל היסטוריית הפלמ"ח לא היו מקרי התייבשות. אז איך הם ידעו לאן הולכים? הרי לא היו אז סימוני שבילים... סיירים היו עושים "טיולים" מקדימים באזור ומשאירים פתקים בתוך ערימת אבנים אחת על השנה לפי גודל שסימנו את הדרך.
כאן השביל מתחיל לעלות שמאלה ועוזב את נחל ימין, חוצה ערוץ קטן וממשיך לעלות. המסלול מגיע אל כפה שטוחה ויורד ממנה לערוצו של יובל נחל ימין, בו יש סדקים יפים ומפל גדול, שמראשו תצפית נהדרת על מפגש הנחלים ימין וחתירה. נפגוש שביל כחול הפונה שמאלה לעבר מעלה עקרבים הרומי. השביל שלנו הוא הירוק הפונה ימינה ומתחיל לרדת במעלה ימין הקדום אל אפיק נחל ימין התחתון, כשהוא עוקף את המפל של יובל נחל ימין מימין.
ב-1944, אורי יפה, מפקד פלוגה ג' בפלמ"ח, רצה להתעלות על כל המסעות. הוא תכנן מסע בן 21 ימים שיצא מירושלים, ירד לים המלח, עלה למצדה ועצר בהר סדום לאימונים באש חיה. למרות האיסור על היהודים להחזיק בתחמושת, האמין אורי יפה כי המקום היה מבודד מספיק כך שלא ישמעו את קולות הנפץ. משם הם המשיכו למכתש הקטן, אותו גילו היהודים רק שנתיים קודם לכן, ומנחל רביבים עד למצפה רביבים.
בעיה אחת היתה בתכנית – חלק מהשביל שעשו הסיירים עובר על כביש מנדטורי – ושם סביר מאוד שיגלו אותם. לכן הם החליטו, תוך כדי המסע, שהסיירים ירוצו קדימה לחפש מסלול עוקף, וישאירו מאחוריהם גלי אבנים שיסמנו לבאים אחריהם את הדרך. השביל בו אתם צועדים עכשיו הוא אותו המסלול בדיוק שעשו סיירי פלוגה ג', לפני יותר מ-70 שנה.
ממשיכים במורד נחל ימין עוד 400 מטר ומגיעים למפגש עם נחל חתירה. המסלול שלנו ממשיך ימינה, במעלה נחל חתירה, עם השביל הירוק. בהתחלה הערוץ רחב עם עצי שיטה יפים. בהמשך, באזור מפגשו עם הנחלים כמוס וממשית, נוצר באמצע הערוץ נקיק והשביל עוקף אותו מימין. אחרי עיקול ימינה בערוץ, מופיע המפל הגדול של נחל חתירה, החוסם את הדרך, והשביל פונה שמאלה ומטפס במעלה פלמ"ח. תחילה זה טיפוס תלול בדרדרת, אחר כך עולים בסולם ברזל יציב, ולבסוף יש הליכה על מדפי סלע צרים על פי התהום. יש לנקוט זהירות יתר בהליכה במצוק.
עד עכשיו הלכנו בדיוק באותו מסלול שעשו הסיירים הראשונים של פלוגה ג'. הדרך הייתה נחמדה, עם גב, הרבה צמחייה, והתוואי של הנחל פשוט להליכה. הסיירים אפילו היו מופתעים מכך שהם לא הכירו את הנחל לפני, שכן ההליכה כאן פשוטה כל כך.
כל זה נכון, עד לנקודה הזו ממש. הסיירים מגיעים לכאן ולא יודעים מה לעשות, ולאט לאט הזמן עובר ושאר פלוגה ג' מגיעים, ורואים את הסיירים עומדים במקומם.
"יצאנו מן המכתש בשביל צר מאוד העובר בין סלעים גבוהים והתקדמנו דרך נחלי הנגב לפי סימנים שהשאירו לנו הסיירים", מספר אורי יפה. "גם מים מצאנו לפי הסימנים שלהם. לאחר שעות רבות של הליכה ראינו מרחוק את שאול ואת מחלקת הסיירים".
"מה קרה?" שאלתי כשהתקרבנו "מדוע לא המשכתם?"
"הבט", אמר שאול והצביע על קיר סלעים ענק "אין כל יציאה מכאן. אי אפשר להמשיך."
הייתי קצת נבוך. נמצאנו בלב המדבר בממלכת הבדואים הפראים, כמעט ללא אוכל ומים.
"ומה אתה מציע לעשות?" שאלתי את שאול.
"יש מקום אחד", אמר, "שם אולי נוכל לפרוץ דרך. העבודה לא תהיה קלה, והמעבר יהיה קשה מאוד גם אחרי הפריצה. אבל נדמה לי שזו האפשרות היחידה".
"חברים" אמרתי לסיירים "קחו את הגרזנים ואת המעדרים. נתחיל בעבודה!"
במשך קרוב לשעה עבדנו כולנו במאמץ גדול עד שלבסוף הצלחנו לפרוץ מעבר בסלע. עברנו בו אחד אחד, והנה הגענו שוב לסלע גבוה, שסגר את הדרך בפנינו.
"עד כאן" אמר אחד הסיירים "מכאן אין עוד מעבר"
הרמתי את ראשי והסתכלתי בסלע הגבוה.
"בעזרת חבלים נוכל לעלות גם כאן"
"על הסלע החלק הזה?" קרא שאול "היכן נשים את הרגליים?"
"נחצוב בסלע מקומות משען לרגליים"
הבחורים והבחורות ניגשו אל הסלע בזה אחר זה, והחלו מטפסים לאט לאט בעזרת החבל. אנשי מחלקת הסיירים עמדו לרגלי הקיר ואחדים מהם למעלה. בכל פעם שמישהו או מישהי החליקו, תפסו אותם ועזרו להם להגיע. עמדתי למעלה והסתכלתי מראש הסלע בגבוה למטה. לאחר שכולם עלו בשלום הרגשתי שהוקל לי הרבה מאוד... לאחר שהעלינו את החפצים שלנו והיינו מוכנים להמשיך במסע, הופיעה מולנו פתאום, כאילו מתוך האדמה, קבוצה של בדואים.
"מאין אתם באים?" שאלו נדהמים.
"מנחל ירקעם". ענינו גאים.
"מנחל ירקעם אין יציאה!" אמרו.
"מנחל ירקעם" השבנו "פרצנו יציאה!"
"אתם?"
"אנחנו!"
"מתי?"
"עכשיו."
"אי- אפשר" אמרו הבדואים "שום איש לא עבר עוד במקום הזה, אפילו היעלים לא עולות מכאן."
"אולי" אמרנו, "אבל אנחנו עלינו..."
מאותו זמן קראו הערבים למעבר הזה "נקב אל יהוד" כלומר "מעלה היהודים" וכך הוא נקרא עד היום.
ב-1966 הגיעו לכאן קבוצה של אנשים מפלוגה ג', כעת כבר עם הילדים שלהם, הציבו כאן סולם, הכשירו את המקום למטיילים וכתבו את הכתובת למעלה על הקיר.
לאחר שעוברים אותה, יוצאים מהקטע הצר ומיד יש משמאל מלכודת נמרים הרוסה. מומלץ לטפס על השלוחה שמימין, שבין הערוץ של מעלה פלמ"ח לבין מפל נחל חתירה, לתצפית מרשימה במיוחד. השביל הירוק יורד במהרה חזרה לנחל חתירה, אל דיונת חול יפה ומיד מטפס בגדה השנייה, הצפונית. הולכים מעל הנחל עוד קרוב לקילומטר עד לסימון שקוף (2 פסים לבנים ללא צבע ביניהם) המפנה שמאלה, דרך מדרגות רומיות עתיקות, אל עין ירקעם (יש להיזהר בירידה במדרגות). מהמעין חוזרים לסימון הירוק, ותוך 600 מטר, אחרי חציה נוספת של נחל חתירה, מגיעים לחניון ולנקודת הסיום.
הכתבה פורסמה במקור באתר צה"ל
תודה לטלי סטמבולצ'יק, אלון תשובה ונעמה זלצמן