לא פחות מ-169 מטוסי תובלה תועדו בשמי אפגניסטן, נכנסים ויוצאים מקאבול הבירה, ב-16 באוגוסט השבוע בשעה 18:15. לא פחות מ-50 מהם היו מטוסי תדלוק אווירי שפשוט פתחו "תחנות דלק מעופפות" עבור מטוסי התובלה, שחלק גדול מהם הגיעו לאפגניסטן מבסיסים במערב אירופה ואף מארה"ב עצמה.
הרוב הגדול של מטוסי התובלה שייכים לחיל האוויר האמריקאי, שגם ניהל את האופרציה האדירה, כשחלק מהם הביאו איתם את אלפי החיילים שאבטחו את הנסיגה. מטוסי תובלה נוספים הגיעו מחיל האוויר המלכותי של בריטניה, צרפת, גרמניה, הולנד ועוד.
בעולם שבו עיקר הפוקוס שייך לטייס הקרב, זו הייתה כנראה שעתם הגדולה של טייסי התובלה, שפעלו בתנאים מאתגרים. את הרשתות וערוצי התקשורת הציפו תמונות קשות של מטוסים בעומס יתר עם אזרחים שנתלים עליהם. צוותי האוויר הם שהופקדו על המשימה לנסות ולהציל כמה שיותר אנשים מלב הסכסוך.
US pilot saves over 600 refugees by flying them off on a military cargo plane. #Afganisthan #Afganistan pic.twitter.com/Ytr2WGlFTX
טיסות החילוץ של מערכי התובלה האווירית של ארה"ב ומדינות נאט"ו לא החלו בימים האחרונים, שהיו למעשה הפיק וקיבלו את הפוקוס, רק בגלל המראות הקשים משדה התעופה של קאבול. למעשה, מבצע הפינוי האווירי מאפגניסטן נמשך כחודשיים וכולל הטסה של אלפי חיילים, טונות של ציוד ואלפי אפגנים שעבדו עם צבא ארה"ב ונחתו שם כבר בחודש יולי.
ב-13 לאוגוסט מטוסי תובלה אמריקאים הנחיתו באפגניסטן את הקבוצה הראשונה מסך של 3,000 חיילים, עליהם פקדו לתגבר את הכוח המדינה כדי לחפות על הנסיגה והם יצאו משם עם כמה מאות אפגנים. אולם הקריסה המהירה של צבא אפגניסטן והריצה של הטליבאן לעיר הבירה, האיצו את התהליך.
בשלב הזה פיקוד התובלה של חיל האוויר האמריקאי החל להזניק במהירות מאות אנשי צוות אוויר מבסיסים שונים, כשבתוך פחות מ-24 שעות הם כבר יצאו לצד השני של העולם. מעטים יודעים לעשות זאת בעוצמה ובכמות האמריקאית כשלמעשה, כ-70 אחוזים מסך מטוסי התובלה שמשתתפים במבצע הנסיגה הם של חיל האוויר האמריקאי.
גם הבריטים הצליחו להרים אופרציה לא קטנה, אבל רחוקה מזו של ארה"ב. חיל האוויר המלכותי הוציא לאפגניסטן כ-13 מטוסי תובלה ותדלוק אל מול כמה עשרות אמריקאים. הצרפתים שלחו 8 מטוסים, קנדה 6, אוסטרליה 4 ומדינות כמו דנמרק, בלגיה או אוסטריה, תועדו עם טיסה יומית אחת.
הטייסים והטייסות מאחורי המבצע
הפעלה של מטוסי תובלה ליעדים ארוכי טווח היא אירוע לא פשוט, לא עבור הטייסים ולא עבור הצבאות. נדרש תכנון והוצאה של אישורים בינלאומיים לפתיחת נתיבים אוויריים מעל שטחן של מספר מדינות, תיאום מול מערכי בקרה מגוונים, אזרחיים וצבאיים.
לצד זאת, צריך לבנות לוח זמנים שימנע התנגשות בין טיסות ומטוסים אזרחיים וצבאיים. כמובן שנדרש פה שינוע של חלקי חילוף, דלקים, צוותי אוויר וגם זו רשימה חלקית בהחלט. כאב ראש לוגיסטי מהמעלה הראשונה.
לנאט"ו יש מפקדה ייעודית בה נמצאים נציגים מכלל חילות האוויר של הברית. אולם מי שמנהל זאת בפועל הוא פיקוד התובלה של חיל האוויר האמריקאי, בפיקודה של הגנרל ז'קלין ואן אובוסט. טייסת תובלה וניסוי ותיקה, שבקרוב תסיים את תפקידה ותעבור לפקד על פיקוד התובלה ראשי. אגב, גם המפקד הקודם של הפיקוד הייתה למעשה מפקדת, גנרל מריאן מילר.
תחת פיקוד התובלה של חיל האוויר האמריקאי יש כ-1,400 כלי טיס, מטוסי תובלה מגדלים שונים וגם זרוע מטוסי התדלוק האווירי. זרוע זו לבדה גדולה מבחינת הסד"כ שלה יותר מרוב חילות האוויר בעולם ומונה 107,000 חיילים וקצינים.
בין כלי הטיס הבולטים ניתן למנות את C-5 גלקסי הענק ממנו יש לאמריקאים 52 יחידות ומסוגל לשאת 127 טון ציוד ובעל טווח מקסימלי של כ-13,000 ק"מ. לחיל האוויר האמריקאי יש למעלה מ-200 מטוסי C-17 שכל אחד מהם מסוגל לשאת 75 טון ציוד וטווח מקסימלי של כ-5,000 ק"מ כמו גם יכולת לנחות מסלולים ארעיים. המטוס הזה עלה לכותרות כשאזרחים אפגנים נואשים נתלו עליו במהלך ההמראה, שלאחריה נפלו אל מותם.
עוד מטוס בולט במערך האמריקאי הוא ההרקולס לדגמיו השונים, כולל דגם חמוש שנשלח גם הוא למשימה באפגניסטן, מהם יש להם כ-350 יחידות. המשימה העיקרית של פיקוד התובלה האווירית היא להטיס כוחות וציוד לכל מקום בעולם ובמהירות. זרוע התדלוק של חיל האוויר האמריקאי כוללת מטוסי KC-46 החדשים כמו גם מטוסי KC-10 הנושאים 165 טון דלק.
מדובר באחת מהזרועות העסוקות ביותר בחיל האוויר האמריקאי, כשלאחרונה אף דווח כי בשל עומס המשימות, ישנה דרישה להגדיל את הסד"כ של הזרוע הזו. זרוע נוספת כוללת את מטוסי הסיור והמודיעין, כמו RC-135 שלאורך כל שעות היממה נמצא בשמי אפגניסטן ומספק תקשורת ומודיעין.
מערכי התובלה של חילות האוויר ממדינות אירופה קטנים הרבה יותר, אולם משמעותיים מאוד למבצע באפגניסטן ובכלל. לחיל האוויר הבריטי כ-50 מטוסי תובלה, העיקרי שבם הוא C-17 של בואינג ו-A-400 המקבילה האירופאית להרקולס.
לחיל האוויר הצרפתי כ-60 מטוסי תובלה כאשר הזרוע העיקרית הם מטוסי A-400, מטוסי ההרקולס וקאסה CN235M מתוצרת ספרד. בחיל האוויר הגרמני נתון דומה כאשר גם פה עיקר הזרוע היא צי המונה כ-35 מטוסי A-400 וכ-20 מטוסי C-160.
למעשה, בחינה של שאר חילות האוויר בנאט"ו מלמדת שלרובם יש צי של כ-60, 70 מטוסי תובלה, עוד כ-10 עד 15 מטוסי תדלוק אווירי. זה על בסיס ההבנות שבכל מלחמה יהיה איחוד משימות כחלק מברית נאט"ו. את זה ניתן לראות במשימה האחרונה באפגניסטן ובכלל.
חשאיות היא שם המשחק
משימתם המבצעית העיקרית של כלל טייסי התובלה בחילות האוויר, היא להעביר כמה שיותר ציוד וחיילים וכמה שיותר מהר, לכל מקום שצריך. זה לא משנה עד כמה התנאים מאתגרים, מבחינת תנאי הטיסה או שדות התעופה בהם צריך לנחות.
זה נשמע מאוד אפרורי, אבל מדובר במרכיב קריטי של כל חיל אוויר. בסופו של יום, כל צבא יודע שהלוחמים שלו לא ילחמו דקה אחת בלי שיהיה מי שיביא להם תחמושת, מזון, ציוד או יחלץ לאחור את הפצועים.
במקרה של מלחמות כמו עיראק או אפגניסטן, טייסי התובלה הצילו את חייהם של אלפי חיילים, כאשר אלה חולצו על ידי מסוקים משדה הקרב ואז הוטסו במהירות לבתי חולים באירופה, במקרים מסוימים אפילו לארה"ב, במהירות רבה. בלא מעט מקרים מטוסי תובלה הצניחו לכוחות אספקה לקו החזית ותחת אש כבדה.
לכל זה יש להוסיף גם את העובדה שלא פעם התובלה הזו מבוצעת במסגרת של הצנחות או מבצעים מיוחדים, בנוסף גם מבצעים להצלת חיים. בתחילת מלחמת אפגניסטן, אחד מהכוחות הראשונים שהגיעו לשטח היו מאות לוחמי חטיבת הריינג'רס שצנחו ופשטו על שדה תעופה בקנדהר, במסגרת מבצע "קרנף".
למעשה, טייסי התובלה של חיל האוויר האמריקאי ביצעו שלושה מבצעי צניחה במהלך מלחמת אפגניסטן, לאחר מכן דאגו להטיס לכוחות אספקה שוטפת, עד שאלה חברו לצבא הגדול. בעירק הם ביצעו שלושה מבצעי הצנחה.
חלק ניכר מהיוקרה של טייסי התובלה מגיע גם מהמבצעים החשאיים. האמריקאים, הבריטים, הצרפתים ועוד - מטיסים ומצניחים צוותים של יחידות מיוחדות בכל מיני מקומות בעולם, מבלי שאיש ידע על כך.
אפשר רק לדמיין מה עובר בראשו של הצוות האוויר בקוקפיט, כשהם נוחתים בחשאי ובחשיכה במקום נידח במדינת אויב. בחלק מאותם מבצעים הם נוחתים מבלי שידעו כי היו שם ובחלק אחר מצניחים את האנשים מגובה רב, כאשר חשאיות היא שם המשחק.
הדבר נכון באותה המידה גם במקרה של מטוסי התדלוק האווירי, שלצד הארכת הטווח וזמן השהייה של מטוסי הקרב מעל למטרה, מתדלקים גם את אנשיהם ממערך התובלה כשהם בדרך למשימות חשאיות.
אחד מהמבצעים המפורסמים ביותר של מערך התובלה האמריקאי, היה פעולת החילוץ של קפטן ריצ'רד פיליפס, שנחטף על ידי פיראטים סומלים. הוא חולץ בשלום במבצע של יחידת העילית אריות הים, ומי שהביא אותם במהירות ללב ים הישר מארה"ב, היו אנשי הצוות של מטוס C-17 ממנו צנחו בגובה רב כדי שלא יגלו אותם.
אגב, חלק מאותן משימות חשאיות יכול להיות מאוד יוקרתי, כאשר אותם טייסים מבצעים טיסות סודיות של מנהיגים או מדינאים בכירים למפגשים סודיים. טייסי התובלה של חיל האוויר הישראלי למשל, הטיסו במשך שנים את מנהיגי ישראל למדינות כמו מרוקו, ירדן ואחרות הרבה לפני שנחתמו הסכמי שלום ומבלי שאיש ידע על כך.
בלא מעט מקרים, מטוסי התובלה היו היחידים שביכולתם לבצע חילוץ מורכב של יחידות מיוחדות או סוכנים של ארגוני ביון, בגלל הטווח, הגודל והמהירות. כך למשל, כאשר פעילות של אנשי המוסד הישראלי נחשפה ב-1985 בסודן, היו אלה מטוסי ההרקולס מטייסת 131 עליה פיקד אז אסף אגמון, שיצאו לחלץ אותם ואת הציוד המסווג שלהם.
אי אפשר לסיים כתבה על מערכי תובלה אווירית בלי לדבר על המבצעים ההומניטריים. בין אם מדובר על רעידות האדמה בהאיטי, צונאמי באסיה או כל אסון ענק אחר. מערכי התובלה של חילות האוויר הם אלה שבזכותם אלפי אנשי וטונות של ציוד מגיעים במהירות, במטרה לסייע לנפגעים ולהציל חיים. לא מעט טייסי תובלה בישראל ובעולם יעידו שמשימה זו לבדה "שווה יותר מכל דקה במטוס קרב", כפי שאמר לנו טייס תובלה ותיק מישראל.