"אני זוכרת שהגענו למקום וירדנו מהאוטובוסים, הייתי יחד עם שתי בנות נוספות, אמרנו שלום לאנשים ומכאן הזיכרון עמום. הייתה דממה, זיהיתי אנשים מביטים בי והבנתי שאני כנראה על האדמה, לא מצליחה להבין למה שואלים אותי אם אני בסדר. ניגש אליי חובש שהכרתי ונורא נבהלתי כששאל מה המצב שלי. התחלתי להתלונן על כאבים עזים ושאני לא מרגישה את הידיים שלי ואז פוניתי באמבולנס ומסביב הכל היה דומם".
במילים האלו מתארת קצינת צה"ל סרן ש' את הרגע בו נפצעה בפיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב בינואר שנת 2017 בו נרצחו ארבעה חיילי וחיילות צה"ל. כיום כשהמתיחות מול איראן בשיאה היא משרתת כמפקדת בחטיבת המחקר של אגף המודיעין בזירה המתמחה באיראן.
היא בת 29, מגיעה מבית דתי ובוגרת שירות לאומי. הייתה בשליחות בארה"ב ובעלת תואר בתקשורת ובמדע המדינה. כבר חשבה שלא תתגייס עד שבגיל 25 הכל השתנה.
"חיפשתי לתרום הכי הרבה, לנגוע בנקודת העשייה המשמעותית", היא נזכרת. "חברה הציעה שאגיש קורות חיים לצבא, בהתחלה זה נשמע לי כמו בדיחה. אחרי שזומנתי לראיונות והבנתי קצת מה זה אומר אגף המודיעין החלטתי שזה משהו ששווה לקחת סיכון בשבילו ובגיל 25 לעשות טירונות ולהתחייב לשנתיים ושמונה חודשים".
היא התקדמה במהירות וכעבור שנה כבר יצאה לקורס הקצינים שבשבוע השישי שלו קרה הפיגוע. היא סבלה מפציעה אורתופדית בכתף וברגל שדרשה שיקום של חצי שנה.
"כששמעתי שארבעה צוערים נהרגו התחלתי לחבר את הנקודות וכשהמשפחה הגיעה לבית החולים השלמנו יחד את התמונה המלאה", נזכרת ש'. "מאז מלוות אותי תחושות מעורבות, מצד אחד זו יכולתי להיות גם אני ומצד שני איבדנו חברים צעירים, ציונים וערכיים שרצו להיות קצינים, זה קשה וכואב".
היתה מחשבה לא להמשיך בצבא אחרי הפיגוע?
"בצבא היה לי ברור שאני ממשיכה, לא עברתי סתם את האירוע הזה. זה דווקא חיזק אותי, כנראה שזה מה שהיתי צריכה לעבור כדי להיות כאן. אחרי השיקום שום דבר לא מובן מאליו, אפילו להצליח להכניס את היד לשרוול או לנהוג".
המשפחה שלך לא התנגדה לזה שתמשיכי?
"שני ההורים שלי עולים מארה"ב, אבא שלי היה חייל בודד, האחים שלי לוחמים ואצלנו לשרת זה קודש הקודשים. הם אמנם חשבו שאני טיפה משוגעת להתגייס בגיל 25 אבל תומכים בי בהכל. השיקום הייתה לגמרי משימה משפחתית. אני האחות הגדולה בבית אבל בתקופת הזו חזרתי להיות כמו הילדה קטנה".
היו לה לא מעט סיבות להמשיך, היחס שקיבלה והתפקיד שאליו הגיעה. "הצבא עטף אותי ואפשר לי לקיים חיים נורמליים בחצי שנה הזו, המפקדים ליוו אותי כמו משפחה לאורך כל הדרך, זה דרבן אותי לחזור לשגרה, לשבת מול המחשב ולעשות את העבודה הרגילה שלי, שהיא הכי לא רגילה. אני מגיעה בבוקר ויודעת שנוגעת בסוגיות הליבה של מדינת ישראל".
בתפקידיה הקודמים עסקה שלוש שנים בזירת לבנון ובתשעת החודשים האחרונים עוסקת בנושא איראן. "התפקיד שלי הוא 'המעריך הלאומי'", היא מסבירה, "בסוף כל החומר מגיע אלינו ואנחנו אחראים לייצר את תמונת המודיעין ולהמליץ על המבצעים שאנחנו רואים לנכון לעשות. לא כל ההמלצות שלנו מתקבלות אבל ככה זה".
איך זה עובד בפועל?
"אני חוקרת את החברה והאוכלוסייה האיראנית, את המשמעויות עבורנו ועבור כל הקהילה הבינלאומית. המורכבות של המהפכה האיסלמית ומה שקורה באיראן ב-40 שנה האחרונות זה אחד הדברים שהכי מעניינים אותנו, עד לדרג המדיני. כל מה שהאויב האיראני יודע לעשות קשור גם ביציבות הפנימית ובלגיטימציה הציבורית שלו ובזה אנחנו עוסקים".
התפקיד שלה נוגע גם לפעילות ברשתות החברתיות אבל לא רק. "זה לא ידע שמוצאים בגוגל או בוויקיפדיה, צריך לעבוד קשה כדי להבין מה הדבר הענק הזה שנקרא איראן. האתגר של חוקר מודיעיני היום הוא גם להצביע על מה הוא פייק ניוז. כל ציוץ כזה או אחר להגיד מה זה, נכון או לא נכון".
קרה ששמעת דיווח בחדשות ואמרת 'זה אנחנו'?
"יום יום אנחנו קשורים לדברים שאתם קוראים ושומעים עליהם ואם לא קשורים אז שמענו על זה וזיהינו תהליך כזה או אחר שקורה. משתפים פעולה עם עוד יחידות מקהיליית המודיעין הרחבה כי זה דברים שבסוף משפיעים על קבלת החלטות עד רמת ראש הממשלה".
מה שונה בין התפקיד שלך בנושא איראן לעומת לבנון?
"מה ששונה הוא שלבנון היא זירת המלחמה שקרובה לגבול ואנחנו בחיכוך גבוה איתה, יושבת לנו על העצבים. בלבנון הייתי חלק מהמערכה שמתנהלת מול חיזבאללה, באיראן זה יותר מחקר תשתית שמזכיר אקדמיה. אבל זה הכיף בחטיבת המחקר, האפשרות לעבור תפקיד, ללמוד המון ולעשות הרבה".
לעובדה שבאת מהאזרחות והתגייסת בגיל מאוחר יש יתרון?
"כל אחד מביא את היתרון שלו, אחד עבר הכשרה מסוימת, אחר למד מדעי מחשב בתיכון. היתרון שלי הוא אולי צורת חשיבה אחרת וזה בהחלט משהו שמחפשים באמ"ן, שיהיו כמה צורות של חשיבה".
לקראת סיום הראיון ביקשנו מסרן ש' לבחור דמות לחיקוי מהשירות שלה. "יש לי המון אבל אגיד אחד, ראש הזירה הראשון שלי, אלוף משנה שליווה אותי מהיום הראשון בצבא וליווה אותי תוך כדי הפציעה. למדתי ממנו הכי הרבה על להיות איש מקצוע שחותר לאמת, מדויק ועם הרף הכי גבוה. אנחנו בקשר אבל אני לא יודעת אם הוא יודע עד כמה אני מסתכלת עליו בהערכה ולומדת המון".
על התוכניות להמשך היא לא מתחייבת. "אני אוהבת שינויים אבל יותר מזה אוהבת להיות מפקדת. עבדתי בכל מיני עבודות באזרחות, יש דברים ערכיים, צוותי עבודה נהדרים ותפקידים שעושים בהם הרבה כסף, אבל פיקוד זה דבר שייחודי לצה"ל, בכך שאתה לוקח אחריות על הפקודים שלך ברמה האישית והדוגמה לכך היא היחס שקיבלתי מהמפקדים שלי כשנפצעתי. בסוף רוב הקושי הוא מנטלי והליווי הוא מה שעוזר לעבור את זה".