"הותר לפרסום שמו של חייל צה"ל שנהרג בתאונת דרכים בצפון הארץ". כך נכתב בהודעות הקופצות בטלפון שלי, שאני לא נוהגת להיכנס אליהן. גם כי הן נוטות להתמוסס בשגרת היום וגם כי תמיד יש את החשש הקל הזה שאולי זה מישהו שאת מכירה.

שניות לאחר שמחקתי את ההודעה בלי להיכנס אליה, הטלפון שלי התפוצץ מהודעות ווטסאפ מקבוצה שלא הייתה פעילה כבר תקופה ארוכה. הקבוצה ההיא של החברים מהצבא שבערך חודשיים לתוך האזרחות נשכחה במעמקי האפליקציה. "זה יוסי", כתב אחד החבר'ה וצירף את הקישור לכתבה שקודם לכן התעלמתי מקיומה.

לא באמת קראו לו יוסי. בחרתי בשם בדוי כי אני לא רוצה שמשפחתו תקשר את המילים שלי לסיפור שלו, ובחרתי דווקא ביוסי כי משהו בסיפור שלו זורק אותי לשיר של ע.הלל. במיוחד לשורה "אוי לי, ילד שלי מוצלח".

יוסי היה מהחיילים האלה שאף אחד לא אוהב. הוא לא היה בחור רע או משהו; הוא היה תמיד הבחור החייכן... והמוזר. אף אחד לא שנא אותו וזה לא שהוא עשה פעם איזו טעות נוראה ומאז כולם נטרו טינה. הוא פשוט היה מאותם בחורים שלא ממש יודעים לקרוא סיטואציות חברתיות ותמיד אומרים את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון. יוסי היה הבחור עם הצחוק המוזר שלא מבין שהוא לא ממש רצוי בישיבה של החבר'ה בשישי אחה"צ כשכולם סוגרים שבת. וחוץ מזה הוא היה החייל הכי צ'יקמוק בעולם.

האם דחינו קולקטיבית את יוסי כדי לגרום לעצמנו להיראות ולהרגיש יותר טוב, כדי שיהיה לנו קל יותר להתמודד עם השירות הצבאי של עצמנו? כן, אין ספק. בכל יחידה יש אחד כזה. העוף המוזר. הבחור שמסומן כחריג כי הוא פשוט כזה. כמו בבית ספר, עם הילד הלא מקובל שכולם נהנים לצחוק עליו. יוסי היה הילד כאפות של המחלקה שלנו. הילד שתמיד היה שם כדי שאנחנו, המקובלים, נוכל לצחוק עליו.

הבטתי בתמונה של יוסי שפורסמה בידיעה ונזכרתי בעצמי בכיתה ב'. גם אני הייתי קצת חריגה פעם, הילדה הפחות מגניבה שצחקו עליה ביסודי. פעם גם אני הייתי זו שכמעט עשו עליה חרם עד שהמורה התערבה. איך במרוצת השנים הפכתי לאחת שעושה את זה לאחרים?

לא, לא עשינו חרם על יוסי. לפחות לא במודע. אבל גם לא היינו חברים שלו. לא כמו שצריך. יוסי עבר יום יום שגרה של בסיס סגור עם חבר'ה שהוא מת להיות חבר שלהם, אבל הם לא נותנים לו. אם הוא היה מתאבד, אנחנו היינו אשמים בזה. אבל יוסי לא התאבד. הוא נהרג בתאונת דרכים מטופשת. אפילו המוות שלו היה כל כך סתמי, כל כך מיותר.

האוויר עמד בהלוויה שלו. כולם שתקו, חוץ מאימא שלו שהתייפחה. החיילים מהיחידה החדשה שהוא עבר אליה בערך חודש לפני שנהרג הצדיעו בזמן שהורידו אותו אל הקבר. היו הרבה אנשים בהלוויה, אבל לא מספיק. המפקדים מהיחידה שלנו היו חסרים. המפקדים שתחתיהם שירת יוסי במשך כמעט שנתיים לא הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. אולי כי לא היה להם כבוד לחלוק. אני יכולה להבין אותם: גם אני התלבטתי אם ללכת. בכל זאת, זה לא שהמוות שלו שינה משהו בחיים שלי.

יוסי שלח לי הודעה. שבועות לפני שקיבלתי את הידיעה על מותו, קיבלתי הודעה ממנו עצמו. לא עניתי לה. פחדתי שהוא רוצה שניפגש. שחלילה הוא יתחיל איתי ויזמין אותי לדייט. איך אוכל לסרב לו בלי לצאת ממש מגעילה? אז החלטתי לא לענות. להתעלם כאילו לא ראיתי. כמו שלא ראיתי אותו במשך שנתיים של שירות.

המוות לא בורר בין הטובים לרעים. נכון שאחרי מות אנחנו אמורים לומר קדושים, אבל יוסי לא היה קדוש. הוא לא היה מצטיין פלוגתי, הוא לא קיבל צל"ש לאחר מותו. הוא לא אליפלט שהציל את הצוות שלו בקרב ומת כשהוא מגן בגופו על מדינתו והוא לא היה פלמ"חניק כמו דודו. יוסי לא היה גיבור מלחמה, אבל היום אני חושבת שהייתה לו נפש של גיבור. הרי הוא שרד את הקרב הכי קשה שאפשר לשרוד: חרם חברתי של ילדים גדולים. וזה חרם הרבה יותר קשה מההוא ביסודי, כי את היסודי קצת יותר קל לשרוד מאשר את השירות הצבאי. ביסודי, אימא ואבא יבואו בצהריים וייקחו אותך הביתה. בצבא, כשסוגריים שבועיים ברצף, כשאתה מבין שזה מבחירה - החרם החברתי הוא בלתי אפשרי. יוסי אולי לא היה גיבור בקרב, אבל בנפש שלו הייתה גבורה אמיתית אם הוא שרד את השנים ההן.

פחדתי לפתוח את הודעת המוות כדי לא לגלות שזה מישהו שאני מכירה. אבל ככה זה בארץ: כשכל קיץ שני פורצת מלחמה שלוקחת איתה מספר מכובד של קורבנות, כמעט אין סיכוי שתעבירי את החיים בלי שתכירי מישהו שנהרג בצבא. הבעיה היא שיוסי אפילו לא מת מוות הרואי כשהסתער על מחבל או על רימון שהושלך לעבר חבריו. יוסי מת מוות סתמי, ממש כמו שהיו החיים שלו. וזה באשמתי.

אולי לא גרמתי לתאונת הדרכים, אבל גרמתי ליוסי לעבור שירות שבו הוא ידע שהוא לא רצוי. גם אם הוא אף פעם לא התייאש ואף פעם לא אמר לנו שום דבר על ההתנהגות שלנו כקליקה סגורה בפניו, היה לנו - היה לי - חלק במוות שלו. כי אם הוא היה מתאבד, במכתב הפרידה שלו הוא היה כותב שזה באשמתנו. שזה באשמתי.