כמפקד בצה"ל, יום הזיכרון מסמל עבורי את החיבור הישיר בין מהות העשייה המבצעית היומיומית לבין סיבת עשייתה. הקשר המיוחד הנרקם בין מפקדי ולוחמי ההווה בצה"ל לבין משפחת החללים, והמחויבות להנצחתם, מהווה מרכיב מהותי ביסוד ערכיה של כל יחידה לוחמת. ביום הזה, אני חוזר לקיץ 2006, אותו הקיץ בו נפלו שניים מלוחמי, יער ויוהאן.
נפלה בחלקי זכות גדולה להוביל ולפקד על גדוד "שחם" של חטיבת הנח"ל במלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה לחם הגדוד בארבעה קרבות מרכזיים: כיבוש הכפר א-טייבה, הפשיטה על הכפר חולה, כיבוש הכפר קטר וכיבוש מרחבי הסלוקי והכפר ר'נדוריה. לוחמי הגדוד ומפקדיו הפגינו דבקות במשימה, אומץ לב, תעוזה, נחישות וחתירה למגע במהלך ימי הלחימה התובעניים, ברם, מהמלחמה יצאנו בשורות חסרות. במהלך הקרבות נפלו שניים מלוחמי הגדוד וכן נפצעו 42 מאנשיו.
שני חללי הגדוד, סמל יער בן גיאת ז"ל וסמ"ר יהואן זרביב ז"ל, נפלו ביום שבת, יומיים לפני שוך הקרבות וההכרזה על הפסקת אש. יער ז"ל, נהרג בעודו מחפה באש לחילוץ חברו רועי גרילה, אשר נפגע מכדור בפניו במהלך הסתערות לכיבוש המבנה המרכזי בכפר. יוהאן ז"ל נהרג מירי פצצות מרגמה שביצע ארגון החיזבאללה לעבר השטח בו שהתה פלוגתו. קשה לשכוח כיצד לחמו בגבורה, בנחישות ובהקרבה במהלך הקרבות. מותם, בעיצומו של הקרב האחרון במלחמה, חייב אותנו, המפקדים להפגין מנהיגות ולהוביל את פקודינו להמשך הלחימה, על אף האובדן.
עבורי מסמלים יער ויוהאן ז"ל את פניה היפיות של מדינת ישראל. יער היה מלח הארץ, בן קיבוץ נחשולים, בנם של יוסי ז"ל ועירא בן גיאת, אשר גדל והתחנך כצבר ציוני מסור. יוהאן, בן חנה וג'רארד זרביב, חייל בודד אשר גדל והתחנך בפריז, בירת צרפת ועלה בגפו ארצה להתנדב לשירות בחטיבת הנח"ל, בצבא ההגנה לישראל.
מותם, בהפרש של שמונה שעות במהלך הלחימה העיקשת בקרב ר'נדוריה הביא לידי ביטוי את המחיר היקר שמשלמת מדינת ישראל, צה"ל והחברה הישראלית כולה עבור חיינו כאן. סמליות החיבור בין יער הקיבוצניק הצבר, לבין יוהאן העולה החדש, מהווים מופת ומודל עבור הנוער הישראלי בבואו לקבל החלטה הרת גורל לאן פניו מועדות בשירותו הצבאי.
זוכר אני, כי במהלך יום השבת בו נהרגו שני לוחמי, יער ויוהאן, מצאתי עצמי יושב וחושב כיצד לחזק את הלוחמים, חבריהם לנשק של הנופלים, לקראת המשך הלחימה בלילה. בחרתי לעבור בין פלוגות הלוחמים ולדבר על ערכיהם ונחישותם של שני הנופלים ועשרות חברינו הפצועים כמסר עבורנו, הנשארים בשדה הקרב. אכן, לוחמי הגדוד לא אכזבו והשלימו את המשימת שהוטלה עליהם במלואה.
מיד לאחר חזרת הגדוד ארצה, משדה הקרב בלבנון, נסעתי להיפגש עם משפחות החללים. המשפחות קיבלו אותי בחום ואהבה בלתי רגילים. נדהמתי לגלות כי משפחתו של יוהאן כלל לא ידעה כי בנה משרת ביחידה קרבית בצה"ל ובטח לא שהוא לוקח חלק בחזית הכוחות הנלחמים בלבנון. משפחתו של יער חיבקה בעוצמה את כל החברים לנשק שהגיעו לביקור הניחומים. השתדלנו לעטוף את המשפחות ולחזק בקרבם את התחושה כי הקרבתם את היקר מכול, לא הייתה לשווא.
מאז ועד היום נכרך גורל המשפחות יחד עם גורל משפחת הגדוד והחטיבה. כמפקדיהם במלחמה מחויבים אנו לשמירת הקשר ועושים ככל אשר לאל ידינו להנציח את זכר הנופלים ולחנך את לוחמי ההווה על בסיס ערכיהם ומורשתם של אלו שנשארו צעירים לנצח בלבנון. יהי זכרם ברוך.