לתא"ל (מיל') יצחק פונדק אין זמן לשקוע בהרהורים. גם היום, שבוע לפני שהוא חוגג 100 אביבים – ולא, זו לא טעות דפוס – הוא מודה שהוא עסוק מכדי לעצור. "אין לי זמן לחשוב", הוא מפטיר. "אני עסוק. אני מעביר ארבע־חמש הרצאות בכל חודש על מלחמת העצמאות, נפגש עם כמה שיותר יחידות, מרצה בפו"ם ובבה"ד 1. אני אולי בן 100", הוא מצהיר, "אבל אני בריא ואני בסדר, אז מה הבעיה? 100, 80, 90 – מבחינתי, אין שום הבדל".
עם ראש עטור שיער, גב יחסית זקוף ומחשבה צלולה – אצל פונדק באמת אין שום הבדל בין גיל 80 ל־100. לפני כשנתיים הוא התגורר בדיור מוגן, אך היום הוא גר בבית פרטי בכפר יונה. "ברחתי משם", הוא מסביר. "זה לא בשבילי. אני נראה לך זקן? אני לא מרגיש זקן".
"אני הקמתי את השריון. וגם את הנח"ל"
פונדק, ככל הנראה אחד מבוני הכוח הטובים בתולדות צה"ל, הוא בעל עבר צבאי עשיר. הוא ייסד את גדוד 53 של חטיבת גבעתי והיה מפקדו במלחמת תש"ח, במהלכה פיקד גם על חטיבת עודד הצפונית ועל חטיבת עציוני הירושלמית. הוא הקים את הנח"ל (מערך ההתיישבות הצה"לי ולא חטיבת החי"ר שהוקמה בשנות ה־80) ואת גיסות השריון, ולימים כיהן כמושל הצבאי של רצועת עזה וצפון סיני. כשפשט את המדים הצטיין בשירות המדינה גם על אזרחי, כשהיה ראש המועצה הראשון של ערד, וכיהן כשגריר בטנזניה ובגואטמלה ואל־סלבדור (במקביל). קשה לומר מה מפתיע יותר לגביו: צלילותו בגילו המופלג, קורות החיים המרשימים, או העובדה שבניגוד לרבים מבני דורו – רובם אינם עוד עמנו – שמו מוכר הרבה פחות. "אם תשאל היום בשריון מי הקים את גיסות השריון, יגידו לך חיים לסקוב", הוא אומר בצער. "זה לא נכון. אני הקמתי את השריון – ותוך שלוש שנים היו שתיים וחצי חטיבות. כשהקמתי את הנח"ל – תוך שנתיים היו שישה גדודים. הייתי עסוק".
מאז שתא"ל (מיל') יצחק פונדק נולד בפולין ב־13 ביוני 1913, מספר אירועים התרחשו, ביניהם מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, מלחמת תש"ח ושש מלחמות ישראל. גם במרחק 65 שנים, מלחמת העצמאות נותרה חרותה בלבו, יותר מכל אירוע אחר. "היום אף קצין וחייל בצה"ל לא יודעים דבר על המלחמה", הוא פוסק. "זה מעסיק אותי מאוד, ואני אומר את זה במלוא הרצינות. לפני שלושה חודשים הרציתי בפני 14 מפקדי חטיבות, והם לא ידעו דבר על איך קמה המדינה. זו בושה וחרפה", הוא אומר. "הרי מדינת ישראל עומדת על סף מלחמה כל הזמן. מערכה כמו מלחמת העצמאות יכולה להתרחש מחר".
מלחמת תש"ח תפסה את פונדק עם פז"ם של 15 שנה בארגון ה"הגנה", בו שירת מיום עלייתו ארצה ב־1933. בעקבות פגישה עם דוד בן־גוריון, הוא מונה עם פרוץ המלחמה למפקד גדוד בחטיבה חדשה של חיל השדה של ה"הגנה", שהוקמה באזור תל אביב – חטיבת גבעתי. "אני ידעתי אז מה זה מפקד גדוד?" הוא משחזר. "אמרו לי רק 'לך לפרברים תל אביב, תקים גדוד'".
הוא איגד כמה מאות מתנדבים מהארגון שהוצבו באזור דרום תל אביב, והקים את מה שייחשב בעתיד כאחד הגדודים המובילים של החטיבה הטובה ביותר ב"הגנה", זו שהתחרתה ביוקרתה אף בפלמ"ח הנערץ. לאחר שביצעו מספר מבצעים באזור, במארס 1948 פונדק והגדוד ירדו דרומה – לאחד האזורים המתוחים ביותר בימי המלחמה. "תפסתי קו חזית של 45 ק"מ: גלאון, גת, נגבה, באר טוביה, כפר ורבורג וניצנים. הבעיה היא שהיו לי 450 חיילים, אבל כלי נשק שמספיקים לפלוגה אחת", הוא אומר, ומוסיף שסיפח לגדוד את אנשי היישובים עליהם שמר. כך צמח הסד"כ של גדוד 53 אז ללא פחות מ־1,200 חיילים.
ב־100 שנות חייו של פונדק יצא לו לפגוש הרבה אישים מההיסטוריה של ראשית המדינה, ששמם מוכר לרוב משלטי רחובות. בן־גוריון ומשה שרת הם רק חלק מהרשימה, עמה נמנה גם יצחק דובנו, המדריך הראשי של הפלמ"ח ומפקד קיבוץ נגבה (מטעם ה"הגנה"), שנפל במלחמה. כינויו המחתרתי – יואב – הונצח מאז למכביר. "כשנוסעים היום בדרום נתקלים במועצה האזורית יואב, במצודת יואב, בקיבוץ שדה יואב, במרחצאות חמי יואב. מי זה יואב, אתה יודע?" הוא שואל. עם אותו קצין יש לתא"ל פונדק חשבון פתוח. "הוא פיקד על היישוב היחידי שלא שיתף פעולה איתי, כי הייתי המג"ד שבא מתל אביב", הוא משחזר, "ולא הייתי מ'השומר הצעיר'. אני זוכר שהוא הלך למפקד החטיבה, שמעון אבידן, והוא עשה ממנו קצין הנדסה חטיבתי. הוא הבין בזה כמו שאני מבין בירח".
בן גוריון, ידיד שלי
הקריירה הארוכה של פונדק מחייבת התייחסות גם ליחסיו עם רא"ל חיים לסקוב ז"ל, הרמטכ"ל החמישי של צה"ל. היחסים בין השניים עלו על שרטון עוד בימי מלחמת תש"ח, כשחטיבה 7 ניסתה לכבוש את לטרון ללא הצלחה, ולסקוב פיקד על אחד הגדודים בחטיבה. "המפקדה שלהם הייתה בקיבוץ חולדה. זה התחיל כשהגעתי לשם באיזה יום גשום, ואני רואה שבחוץ שוכבים שלושה הרוגים שלנו, בגשם, מכוסים בברזנט. אני זוכר את עצמי רועד כולי, נכנס פנימה ושואל את לסקוב מה הם עושים. הוא אמר לי: 'כדי שהחיילים יתרגלו לראות מתים'. אחר כך, בקרב על לטרון, הוא הגיע עם שריון ובסוף ברח מהירדנים. אמרתי לו אחרי: 'אם הגדוד שלי היה בלטרון עם הציוד שלך, הירדנים לא היו כובשים את המשטרה לעולם'. למה שהוא לא יכעס עליי?"
ב־1953 פונדק מונה למפקד גיסות השריון הראשון. בנקודה הזו התחדש החיכוך בינו לבין סגן הרמטכ"ל דאז, לסקוב. לדברי פונדק, בגלל הרמטכ"ל החמישי נמנעה ממנו דרגת האלוף שהגיעה לו כדין. כפי שהיה מקובל בימים ההם, קצינים זכו בדרגתם רק לאחר שנה בתפקיד. פונדק, אז אל"ם בימים שדרגת התא"ל טרם נכנסה לשורות הצבא, לא קיבל את הדרגה המיוחלת גם לאחר שנה בתפקידו, בגלל החלטת שר הביטחון שלא למנות אלופים באותה שנה, 1954. לפונדק הובטח שיקודם לאחר שנה נוספת, והוא נסע לתקופת לימודים של שלוש שנים בארצות הברית. בשובו, הרמטכ"ל לסקוב סירב להעניק לו את הדרגה – והראה לו את הדרך החוצה. "הוא זרק אותי מצה"ל ולא נתן לי אפילו חטיבת מילואים תחת פיקודי", קובל פונדק. "אבל אני לא כועס היום על אף אחד. יש ידידים ויש כאלה שצריך להילחם בהם, כאלה שרדפו אותי. בן־גוריון, למשל, היה ידיד שלי, הוא קידם אותי עד הגג והייתי מספר אחת אצל שרת", הוא אומר. "אם תקרא ביומנים של בן־גוריון, כתוב: 'חיים לסקוב לא אוהב את פונדק'", הוא משחזר. "אבל חיים לסקוב היה אלוף, כי בן־גוריון הדביק לשבעה אנשי הבריגדה (החטיבה היהודית בצבא הבריטית, שלחמה במלחמת העולם השנייה ואנשיה נחשבו לקפדניים במיוחד בצה"ל – א"א) דרגות אלוף. רק אחד מהם היה ראוי לתפקיד, מרדכי מקלף (הרמטכ"ל ה־3 - א"א)".
בשנת 1971, 12 שנה אחרי שחרורו, פונדק בן ה־57 הוחזר לשירות פעיל לבקשת שר הביטחון משה דיין, כמושל הצבאי של רצועת עזה וצפון סיני. הוא ענד בגאווה רבה את דרגות התא"ל החדשות ונכנס לתפקיד המורכב. "רצועת עזה נרגעה תחת פיקודי לחלוטין. גייסו אותי בגלל אריק שרון, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום", הוא מספר. "פעם אחת הוא הזמין אותי לישיבת מטה, ואני שומע שהוא אומר ככה: 'מי שיביא לי הרוג ישתה שמפניה; מי שיביא לי פצוע ישתה גזוז'. אמרתי, לכל הרוחות, ככה מדבר אלוף פיקוד? דיין ידע שבצבא הוא לא ימצא מי שיתמודד איתו, אז הוא גייס אותי. אני הגשתי נגדו 24 תלונות לרמטכ"ל. הקימו ועדה, ומה שכתוב על אריק שרון בוועדה הזו נדע בעוד עשר שנים, כשהמסמכים ייפתחו".
אתה מתכוון לראות את המסמכים, כשייפתחו?
"אני מקווה".
בתקופה שלו בעזה הוא הספיק להכיר את הרצועה היטב, וכדי להרגיע את הטרור שיצא מגבולותיה הוא פיתח קשרים הדוקים עם אנשיה. הניסיון הזה בדיוק עבר לו בראש כשצפה בדיווחים על מבצע "עמוד ענן", שהתקיים לפני חצי שנה. "בזבזו שני מיליארד שקל על לפגוע בתעלות, לירות בבתים, לא לפגוע פה, לא לפגוע שם", הוא אומר. "זאת שטות איומה! אפשר להרגיע את המצב בעזה בשתי דרכים: כמו שאני הרגעתי אותם, שהיה להם שפע ולכל אחד עבודה, או עם מענה צבאי. לא לברוח כמו חתולים, לא לצאת מהרצועה ושיזרקו עליך אבנים ממרחק של 50 מטר. אם יענו על כל פגז פי חמישים, תוך שבוע הם יירגעו כמו כלום. אנחנו יושבים במקלטים, ועם שיושב במקלטים איננו מנצח במלחמה".