כחודש לאחר פיגוע הדריסה בארמון הנציב, עומדת פלוגת הצוערים על רחבת בה"ד 1 בהרכב חסר. שלושה מחבריהם, סג"ם שיר חגג' ז"ל, סג"ם שירה צור ז"ל וסג"ם ארז אורבך ז"ל, שנהרגו בפיגוע יחד עם קצינת ההסברה, סגן יעל יקותיאל ז"ל, לא יהיו שם כדי לקבל יחד איתם את סיכת המ"מ בטקס לו חיכו זמן רב.
"יש התרגשות גדולה, אבל חסרים לי כאן החברים שהיו צריכים לעמוד איתנו פה", משתפת הצוערת שרה קלמפר, שנפגעה בפיגוע וכעת מסיימת את הקורס.
"ארז היה אדם מאוד בוגר ומיוחד, שמושיט יד ומתנדב לכל דבר", מספרת שרה. "אם הוא היה לצדי כאן היום, הייתי אומרת לו שאני גאה בו, שהוא ראוי לזה יותר מכל אחד, ושאני בטוחה שהוא יהיה קצין לדוגמה. למרבה הצער, זה לא קרה".
את רגע הפיגוע היא לא ממש זוכרת. יחד עם שאר הצוערים היא עמדה בנקודת התצפית לטובת הדרכה, כשלפתע הגיח המחבל שפגע בהם במשאית. "אני זוכרת במעורפל את הפינוי על האלונקה ואת האמבולנס", היא משחזרת.
כששרה התעוררה, היא הייתה כבר בבית החולים: "סיפרו לי שהיה פיגוע. הדבר הראשון שחשבתי הוא 'מזל שאני בחיים'. לא ממש עיכלתי מה קרה. אחר זה הבנתי את גודל האסון. איבדנו את ארז, את שירה ואת שיר. זה לא נתפס".
"הם החוזק שלי"
שרה התאוששה בהדרגה מהפציעה בכתף וברגליים. בתקופה בה שהתה בבית החולים וגם בזמן ההחלמה בבית, הקפידו חבריה לקורס לשמור איתה על קשר הדוק במיוחד. "הם התקשרו או ביקרו בכל הזדמנות. דיברנו על מה שקרה ואיך מתמודדים. בלי התמיכה אחד של השני אי אפשר לעבור את מה שעברנו. הם החוזק שלי".
עכשיו, למרות הכאב והגעגוע, שרה ושאר הצוערים ממשיכים במסע. "רק לפני יומיים הצלחתי לנעול את הנעליים הצבאיות בפעם הראשונה. כעת, כשאני שוב על מדים, אני חשה גאווה גדולה. אני כבר מחכה לשלב ההשלמה ורוצה לחזור לשרת בתפקיד שלי, הפעם כקצינה. המטרה שלי היא לשמש דוגמה ולתרום כמה שאפשר, בדיוק כמו שאני בטוחה שהחברים שאיבדנו היו עושים".