איבדתי את ההכרה. הייתי בטוח שאני מת. אני חושב על אמא שלי שנפטרה ובטוח שאני מצטרף אליה. פתאום מישהו מושך לי בכתפיים, אני מסתכל למעלה ורואה שזה המצנח. בבת אחת אני חוזר למציאות, לפניי אני רואה ים וגשם של שברי מטוס". כך מספר רס"ן (מיל') ישי אבירם, טייס קרב שמטוסו התרסק בשטח לבנון בשנת 1986. במושב שמאחוריו במטוס הפאנטום ישב נווט הקרב רון ארד, שעקבותיו לא נמצאו עד היום. תיאורו של אבירם לקוח מהסרט “רגעים אחרונים של חופש" של אדיר חרובי, שיצא לאור לפני שנתיים לציון 25 שנים להיעדרותו של ארד. “התחלתי לזרוק ולקרוע מה שהיה עליי, ותוך כדי אני מחפש את צ'וקו (ארד). ואז אני רואה אותו מעליי עם המצנח ואני צועק לו, אבל הוא לא עונה לי. מתחתינו אנשים יורים עלינו. נפלתי לתוך ואדי וראיתי שהם רואים איפה אני נופל. את צ'וקו אני כבר לא רואה. על הקרקע הייתה לי דקה להתחבא כי ראיתי מרחוק שהם מגיעים", הוא מתאר. “נכנסתי לתוך סבך נוראי, שני מטר גובה שיח פטל. אני יודע שמכל הצדדים יש חבר'ה שיורדים לתוך הוואדי לחפש אותי, ואני מתחיל לשמוע צעקות בערבית. שקשקתי. הפה שלי היה יבש, הברכיים רעדו. הרגשתי פחד מוות".
27 שנים עברו מאז נעלמו עקבותיו של ארד. אבירם חולץ באותו אירוע על ידי מסוק של צה"ל חזרה לישראל באחד המבצעים הנועזים שביצע חיל האוויר. מעטים החיילים כמוהו שמצאו את עצמם לבד במדינה עוינת, אבל בצה"ל לא מסתמכים על המזל ומתכוננים לרע מכל. “שבוע מילוט" הוא שמה של הכשרה ייחודית שמיועדת להכין את לוחמי היחידות המיוחדות בדיוק למצב כזה. “בזמן מלחמה יש סבירות לא קטנה שיהיו נעדרים", מסביר סא"ל גבי אלמשעלי, מפקד היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל (אית"ן), שאחראית על “שבוע המילוט". “המורכבות של אירוע עם חייל נעדר היא גדולה גם בהיבט המבצעי וגם בהיבט הלאומי. לכן הסוגיה הזו דורשת תשומת לב וצריך להתכונן אליה. התרגיל הזה בא לתת מענה והכנה לחיילים כדי שלא יהיה אירוע נוסף כמו זה של רון ארד".
האימון מזוהה עם קורס הטיס, אבל הסיכון להיקלע לשטח אויב מרחף גם מעל ראשיהם של חיילי יחידות אחרות, לכן גם לוחמים מסיירת מטכ"ל, שלדג, מגלן ויחידות עילית נוספות עוברים את ההכשרה. בתחילת החודש עברה את האימון יחידה מיוחדת שאת שמה לא נוכל לחשוף. החיילים שרדו בשטח בלי אוכל, ללא קשר עם העולם החיצון, מבלי לדעת איפה הם נמצאים, מה השעה ומתי כל זה יסתיים. בדיוק כמו במצב אמת, רק בלי הפלנגות הלבנוניות. את מקומן החליפו אנשי יחידת אית"ן. “אם חס וחלילה מישהו מהם ייפול בשטח אויב, הוא צריך לחזור חי", אומר סא"ל (מיל') ניב סופר, אחראי האימון מטעם אית"ן. “התפקיד שלנו הוא לתת להם את הכלים לעשות את זה".
שרה נובחת
בערב יום ראשון, ללא כל הכנה מראש, מוצאים את עצמם חיילי היחידה המיוחדת על חוף ים. על פי התרחיש, כלי הטיס בו היו התרסק בשטח עוין ועכשיו עליהם לברוח. הם רצים עד שהחוף הופך ליער, שם יעבירו את שארית השבוע בהסתתרות ובבריחה. הם לא באמת היו על מטוס, אבל היער, שנמצא אי שם בצפון הארץ, אמיתי לחלוטין. החיילים צריכים להסתתר בתוכו כאילו הרגע נקלעו לשטח אויב. רק עכשיו, כשהם רצים בין העצים, הם מבינים שהגיעו לשלב משמעותי והכרחי שנועד ללמד אותם כיצד להימנע מהתרחיש הנורא מכול – שבי.
באותו הזמן, לא רחוק מהאזור הסבוך, מתחילים להתכנס קציני המילואים של יחידת אית"ן. את התדריך פותח סופר. “המטרה שלנו היא למצוא מאה אחוז מהם", הוא קובע. “לשם כך נפעיל את כל האמצעים שברשותנו, מכלבנים של עוקץ, גששים ועד מסוקים וכלי טיס בלתי מאוישים".
הוא מציג את חוקי “שבוע מילוט":
1. החיילים מחולקים לחוליות.
2. במהלך היום החיילים מתחבאים, ובלילה הם בורחים.
3. אסור לישון. אחד מהחיילים בחוליה חייב להישאר ער.
4. אסור לתקשר עם העולם החיצון. ברשותם מכשיר קשר שנועד למקרי חירום בלבד.
5. לכל אחד יש שני חטיפי אנרגיה, ציוד במשקל 25 ק"ג, נשק אישי ועשרה ליטר מים.
נעל בין השיחים
בוקר ראשון לאימון. עבור המילואימניקים של אית"ן המשחק מתחיל עכשיו. הצוות של רס"ן (מיל') נריה יוצא לסריקה ראשונה. נריה, מילואימניק חובש כיפה, צנחן לשעבר שעוסק בטכנולוגיה ויודע לזהות כל שיח ועץ שנקרה בדרכו. אליו מצטרף סמל א', לוחם בעוקץ, וכלבתו שרה. בתשע בבוקר הם מגיעים לסבך קוצני. השיחים גבוהים וסבוכים ונדמה שגם אם המסתתרים נמצאים שני מטר מהם, הם לא יוכלו לזהותם. הזמן עובר, שעות הצהריים מתקרבות ובינתיים אין זכר לחיילים. “יכול להיות שממש עכשיו הם שומעים אותנו מדברים?" אני שואלת את כהן. “ברור, אני אפילו מעדיף שהם ישמעו אותנו. ככה הם יידעו שמחפשים אותם כל הזמן", הוא עונה.
סמל א' פוקד על כלבתו שרה “חפשי!", ובתגובה היא מכשכשת בזנבה ויוצאת לדרך. אחרי חמש דקות נשמעות נביחות. סוף סוף. הם רצים אל שרה שנובחת בלהט ליד שיח גדול. צוות החיפוש מתחיל להקיף אותו מכל עבר עד שהוא מבחין בנעל צבאית שמציצה מאחת הפינות. הנעל לא זזה. הם מפלסים את הסבך עד שמגלים רגל, אחריה גוף ולבסוף פנים של חייל מבוהל. “כוס אמק", הוא מסנן בשקט לאחר שנתפס. ברגע שקציני אית"ן תופסים חוליה הם שובים אותה בתנאים קשים, ומנסים להוציא ממנה מידע סודי בעינויים. סתם. הם פשוט מורידים נקודות, אבל החיילים כל כך חרדים מכך עד שלרגע נראה שהיו מעדיפים את האופציה הראשונה. מספר הנקודות יורד בהתאם לסיבה שבגללה נתפסה החוליה. חמש נקודות יורדות בכל מקרה, מעצם מציאת החוליה. בנוסף, ניתן להוריד בסך הכול עד 15 נקודות אם המסתור לא נחשב טוב או שסיבת ההסגרה אינה לגיטימית. המקרה היחיד בהיסטוריית המילוטים שבו לא הורידו לחיילים נקודות אף על פי שמצאו אותם, היה כשחוליה שנתפסה בלילה ברחה לכיוון עדר פרות. היא הסתוותה כל כך טוב עד שלא ניתן היה להבדיל בין הנמלטים ובין המלחכות. “אל תהיו רחמנים, תורידו נקודות", הורה סופר למילואימניקים בתדריך שלפני היציאה לסריקה, כמה שעות קודם לכן. “רובנו פה כבר הורים, אז אנחנו נוטים לרחם. תעבדו עם הראש ולא עם הלב. הם צריכים לקחת משהו מהתרגיל הזה ואתם אלה שמלמדים אותם. מפגשים קצרים, להסתכל להם בעיניים, להוריד נקודות ולהמשיך".
החוליה שנמצאה עכשיו ספגה הפסד של 15 נקודות, בגלל הנעל המבצבצת. החיילים נראים מותשים וסחוטים, וכעת גם מאוכזבים. העיגולים השחורים מסביב לעיניהם והשריטות על ידיהם מעידים על הלילה הקשה שעברו. “מצאתם מקום טוב", מרגיע אותם כהן. “אם הייתם מתחפרים קצת יותר היה לנו הרבה יותר קשה למצוא אתכם".
בורחים אל ההרים
את פחד המוות שתיאר ישי אבירם מחוויות המילוט שלו, סביר להניח שהחניכים לא יחושו במדויק במהלך האימון. כאן המוטיבציה להסתוות באה ממקום שונה, מהרצון להצליח. “אלה חבר'ה עם מוטיבציה מאוד גבוהה", מסביר סופר. “הם אינטליגנטים מאוד אבל עלולים לעשות דברים טיפשיים על מנת להצליח. התפקיד שלנו, בין היתר, הוא לשים לב שהם לא מסתכנים". באחד המילוטים לפני כמה שנים מצאו קציני היחידה שני חיילים מגולגלים בתוך ניילון של חממה. אם לא היו מגלים אותם הם היו עלולים להתייבש לחלוטין בתוכו. אירוע נוסף היה לפני ארבע שנים, כשחייל נפל מצמרת עץ באמצע הלילה ומסוק “יסעור" נאלץ לחלץ אותו מהתהום, כשנזק נגרם לגבו. “חיילים בחיים לא יודו שהם לא מרגישים טוב", הוא מוסיף. “הם יחרקו שיניים וידברו בקול חזק, גם עם שברי הליכה וגם אם הם מיובשים. הם מסתירים את הבעיות הרפואיות שלהם כדי להצליח. הם עושים דברים שבן אדם נורמלי לא יעשה".
החושך יורד על היער. במצב אמת של היקלעות למדינה שכנה עוינת, הלילה הוא הזדמנות לנוע לכיוון שטח מדינת ישראל, לכן בשעות היום החיילים מסתווים במקום אחד ועם שקיעת השמש הם מתחילים לנוע. כך גם בתרגיל, עם אור אחרון הם עוזבים את המסתור בו שהו ומגיעים לנקודה שניתנה להם יום קודם, שם מחכה להם איש סגל שנותן להם גזיר מפה עבור היום הבא, מחדש להם את מלאי המים ונותן לכל אחד מהם רבע כפית מלח, כדי לאזן את רמת המלחים בגופם.
השעה שש בערב. זה הזמן של החיילים להתחיל את המסע כשהם מנווטים בעזרת מצפן, מפה ובאמצעות הכוכבים. במקביל, במאהל המילואימניקים מתכוננים לסריקת הלילה. קצין מז"פ (מעבדת זיהוי פלילי) במשטרת ישראל, נווט קרב בדימוס, איש מודיעין והייטקיסט נכנסים לג'יפ “סופה". זה אמנם נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל הצוות הזה עומד לתפוס שמונה חוליות במהלך הלילה. בזמן הנסיעה נזכר רס"ן (מיל') עמית, נווט הקרב לשעבר, על המילוט שלו בשנת 1984. “אז לא היו אנשי אית"ן והמפקדים שלנו חיפשו אותנו. את החוליה שלי מצאו רק אחרי יומיים וחצי". ה"סופה" מגיעה לציר ראשי. קצין המז"פ, אגוסטין ברק, מתיישב מתחת לעץ ואורב לחיילים. השקט מוחלט לגמרי. מדי פעם הוא שובר אותו בכחכוחים, רק כדי לשוב ולהאמין ביכולת השמיעה. פתאום רעש צעדים מפר את השקט. הוא מביט לאחור ומזהה חוליה. כשהחיילים מבחינים בו הם מתכופפים ונשכבים בין השיחים. הוא מגיע אליהם, מבקש שם ופרטים. ניתן לראות כי משהו בפניהם ובדיבורם אינו כשורה, הם לחוצים. פתאום, מאחוריהם מזנקת חוליה נוספת ופותחת בריצת אמוק לכיוון ההרים. ברק מאיר עליהם עם הפנס ומנסה לאתר את הכיוון אליו פנו השניים - הוא קורא להם לחזור. “תן להם לברוח", נשמעת לחישה מתחתיו, והחייל שנתפס מפנה את דבריו ספק לשמים ספק לקצין שעומד מעליו. הוא נותן להם.
"הרגיש כאילו אנחנו בתוך סרט אימה"
בבוקר השני אני מצטרפת לסריקה עם צוותו של רס"ן (מיל') אורי שיפריס, מ"פ לשעבר בגולני וכיום מנהל תשתיות מים. “הצטרפתי ליחידה כמה חודשים אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשכל המדינה הייתה באטרף על הנעדרים", הוא מספר איך התגלגל לאית"ן. כשהוא סורק את הגבעות והשבילים רואים את זיקתו לשטח, הוא נע בזריזות וממשיך לאמץ את עמידת הלוחם הזקופה גם שנים אחרי השחרור. “כשאני נוסע ברכבת ורואה לוחמים תוקף אותי געגוע. אבל אני משלים עם זה, כל זמן שאני יודע שבמידה ויהיה צורך, אני אכנס ללבנון", הוא אומר. “אתה מבין שיש סיכוי שבן אדם ימות אם לא תמצא אותו, לכן כשאתה מצליח להגיע אליו, אתה ישן טוב".
בלילה התרגיל מגיע לשיאו. שני מסוקי בלק הוק מוזעקים אל היער, מחלצים את החיילים ובכך מבשרים שהאימון הגיע לקיצו. אלא ששתי דקות לאחר שעלו לאוויר, חלה “תקלה" והמסוקים מורידים אותם לעוד יומיים של הישרדות ומרדף בשטח. התכסיס הזה נועד לייצר שבירה מנטלית אצל החיילים המותשים. אבל הם, מתברר, צפו את זה מראש. “זה לא הגיוני שזה יימשך רק שלושה ימים" אומר אחד מהם. “כשעלינו למסוק רק ניסינו לראות איפה הולכים להוריד אותנו, כדי שנדע להתאפס".
"בסך הכל זו חוויה אדירה, הכי כיף להיות תקוע עם חבר בתוך סבך", מוסיף חברו. "כשהתחילו לחפש אותנו עם מזל"טים ומסוקים, זה הרגיש כאילו אנחנו בתוך סרט אימה".
אחרי שהחיילים חזרו לשטח, המסוק נוחת ליד אנשי אית"ן שמסיטים את הראש בגלל עצמת הרוח. הם רצים לתוכו בשתי שורות מסודרות ומתחילים בחיפוש מהגובה. כשאנחנו נכנסים, מילואימניק אחד מתיישב עליי בטעות. הוא מתנצל, מתיישב לידי ומעניק לי שיעור גיאוגרפיה מוטס. המסוק מגביה וכל היער נפרש מתחתינו, מלמעלה הוא מזכיר מבוך אפל ומפותל. תוך כדי ההסבר של המילואימניק, שכולל קואורדינטות ושמות של יישובים נידחים, אני מסכמת עם עצמי שזה ללא ספק משחק המחבואים הכי מושקע, קיצוני והזוי שקיים.
"במציאות זה יהיה הרבה יותר קשה"
בבוקר השלישי מופיע פליט. חייל שעל פניו שריטות וחבלות הגיע למאהל המילואימניקים כדי שהרופא יתפור לו את המצח. “כשיצאנו מהמסוק היינו צריכים לברוח, לנתק מגע, אז רצתי לתוך הסבך, הייתה שם גדר תיל ופספסתי אותה", הוא מספר. “זה משחק, אתה מבין את זה שפשוט צריך לשחק לפי הכללים. בסופו של דבר זו התנסות מגניבה", הוא אומר וזמן קצר לאחר מכן, עם כמה תפרים, הוא חוזר למשחק.
בערב האחרון גשם שוטף את היער ומוסיף קושי לערימת התנאים המאתגרים של החיילים. במשך קרוב לשבוע הם כמעט לא אכלו, בקושי ישנו וחיו באימה תמידית מקציני יחידת אית"ן. 100 אחוז מהחוליות נתפסו, חלקן נתפסו יותר מפעם אחת. יש להודות גם לכלבים של עוקץ על ההישג הנאה, שבלעדיהם כמה חוליות לא היו נחשפות. הכלבים מאתרים את הנמלטים בעזרת חוש הריח המפותח שלהם, עוקבים אחרי הבל הפה של החיילים, שכנראה לא מצאו זמן לצחצח שיניים. כפי שבני־אדם מבדילים בין צבעים, כך הם מבחינים בין ריחות שונים. והנמלטים מצדם כבר מבדילים בין הכלבים שמאתרים אותם פעם אחר פעם. “שוב בייקה הזאת", אומר חייל מתוסכל לחברו לחוליה כשהכלבה מכשכשת בזנבה מעליהם ומשחקת עם כדור צבעוני שקיבלה כפרס על התפיסה. העיגולים מסביב לעיניהם התרחבו, ואצל רובם תחושת הרעב כבר עברה את השיא והפסיקה להציק, כי בשלב הזה הגוף מתחיל להזין את עצמו מחלבונים. נוסף לקושי הפיזי, התסכול מהנקודות השליליות שמצטברות רק הולך גדל. “האמת שאני מתחיל קצת לרחם עליהם", מתוודה אחד מאנשי צוות החיפוש לאחר שאנחנו מתרחקים מעט מחוליה שספגה הפסד של 15 נקודות. מרחוק נשמע מלמול מיואש של אחד החיילים שנתפסו: “אני הולך להיות חי"רניק". בשלב מסוים סגל המפקדים של החיילים הרטובים חומל עליהם ומפסיק את התרגיל כמה שעות לפני סיומו המיועד. הם חוזרים לבסיס מותשים, מקווים שהסבך, הרעב, הקוצים ושאר החוויות מהשבוע הזה יישארו כזיכרון ובלבד ולא יהיו למציאות. "אחרי התרגיל הזה אני בטוח שאם אקלע למצב אמת, אהיה מוכן", מסכם אחד החיילים. "כנראה שבמציאות זה יהיה הרבה יותר קשה, אבל זה נותן מושג כללי, לא עושים את התרגיל הזה בשביל הכיף".