אין דבר קשה יותר מלהילחם נגד אנשים שלא פוחדים למות. בניגוד מוחלט לאינסטינקט האנושי, יש אנשים שהמוות הוא מטרתם – כל עוד הוא לוקח איתו כמה שיותר אנשים נוספים. אבל השיטה לא הומצאה על ידי מחבלים פלסטינים ולא על ידי אנשי אל קעידה, שהטיסו כלי טיס לתוך בנייני התאומים; כך הפכה ההתאבדות לחבית חומר נפץ, תרתי משמע.
הג'יאהד: הפיתרון של האנגלים? קבירת המתאבדים בעור חזיר
תופעת המתאבדים המוסלמים החלה כבר בשנות ה-70 של המאה ה-19, בעת מרד המהדי בסודן, כנגד השלטון הבריטי. אז קברה ממשלת אנגליה את המתאבדים בעור חזיר, והמאמינים, שחששו שכך לא יגיעו לגן עדן, חדלו מהפיגועים. אך האמונות והפחדים שהביאו לסוף הפיגועים אז כבר לא קיימים כיום. כך, במרד המוסלמי שפרץ במלאיה (כיום מלזיה) בשנות ה-50 נגד האנגלים, חזרה תופעת המפגעים המתאבדים. האנגלים ניסו שוב את הפטנט של עור החזיר, אך הוא כבר לא עבד. ההתאבדויות נמשכו.
אמונתם של המפגעים המוסלמים מבוססת על עקרון הג'יאהד, לפיו כל בני הדתות האחרות הם כופרים, ועל כן יש להשמידם. מנגד, יש הטוענים כי זהו פירוש שגוי, וכי על מוסלמי להאמין בדרכו ללא הריגות. ובכל זאת, ידוע כי מוחמד עצמו תמך בהרג של כופרים – למשל הרג של שבט יהודי על ידי בני האסלאם, כיוון שהראשונים יצאו כנגד דברי הנביא. גם הרעיון לפיו שאהיד יזכה לחיים טובים יותר בעולם הבא הובע על ידי מוחמד.
בשנות ה-80 נעשה שימוש במתאבדים מפגעים במהלך מלחמת אירן-עירק. שלטון האייתולות האירני גייס ילדים למשמרות המהפכה, ושלח אותם לשדות מוקשים שטמנו העירקים, בכדי לנטרלם. לצוואר הילדים נקשרו שרשראות, עליהן היו תלויים מפתחות "לשערי גן עדן". אלפי ילדים, שנקראו לימים "ילדי המפתחות", נהרגו בדרך. הפעולה האכזרית הזו, נוראית ככל שתהיה, הייתה דוגמה נוספת לכושר ההרתעה של פיגועי ההתאבדות. העירקים, מוסלמים בעצמם, לא ידעו כיצד להגיב למול אומה שיכולה לעשות דבר שכזה.
בשנות ה-90, באלג'יריה, הלכה והתפתחה תופעת השאהיד. היא צמחה על רקע הניסיון לבלום את התנועה האסלאמית מלהגיע לשלטון. במלחמה ההיא, שנמשכה כתשע שנים, נהרגו כ-100 אלף בני אדם. אחרי מספר שנים עשו פיגועי ההתאבדות עלייה גם לישראל, ולאחר מכן למערב כולו.
מתאבדים יהודים: מהתנ"ך ועד ימינו
גם בקרב העם היהודי היו שהתאבדו על מנת להשיג מטרה כלשהי. מובן שערכי היהדות אינם מעודדים זאת, אך המשפט המפורסם של טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו", היה חקוק בראשם של רבים מבנינו עוד לפני כן (ואף מילה על כך שרוב ההיסטוריונים טוענים שמילותיו האחרונות היו בכלל כמה קללות טובות ברוסית).
המתאבד הראשון, הידוע לנו לפחות, הוא שמשון. הגיבור התנ"כי פרוע השיער התעורר קשור לעמודים לאחר שדלילה גזרה את שיערו והותירה אותו חסר כוח. שמשון ידע שסופו קרב והחליט לגמור את העניין בעצמו. בזעקת ההתאבדות המפורסמת ביותר אי פעם – "תמות נפשי עם פלישתים" – הוא מוטט את המקדש על כל יושביו, כשהוא ביניהם, כמובן.
שנים אחר כך, אלעזר המכבי, הקנאי בין האחים לבית מכבי, אשר היה ידוע כי קרא מספר הקודש לפני יציאה לקרב, ראה פיל וחשב, בטעות, שעליו יושב אנטיוכוס מנהיג היוונים. לפי המסופר, אלעזר רץ בעודו טובח ביוונים בחרבו בימין ובשמאל, הגיע לפיל, התיישב תחתיו ודקר אותו בחניתו. הפיל התמוטט ומחץ את המכבי. לצערו של אלעזר, התאבדותו לא סייעה ליהודים לנצח באותו קרב. אבל ייתכן שאלעזר השיג את מטרתו השנייה – הנצחת שמו לעולמי עד. יש לציין שלפי מגילת אנטיוכוס, אלעזר בכלל לא הרג אף פיל, אלא נבלע בתוך עדר הפילים, וכשמצאו אותו גילו כי טבע בפרש הפילים. פרש מלשון הפרשה, כן? וזו כבר דרך הרבה פחות טובה להיזכר.
וישנו מקרה נוסף, בקרב חיילי צה"ל: ב-31 באוקטובר 1956, במסגרת מבצע קדש, הודיע מפקד יחידת הצנחנים כי יש צורך במתנדב שייסע אל תוך מעבר המתלה, בכדי למשוך אליו את אש החיילים המצרים – ובכך לאפשר לחבריו לאתר את עמדותיהם. יהודה קן דרור ז"ל, חייל מילואים, התנדב מיד למשימה, שכולם הבינו כי הסיכויים לצאת ממנה חי היו קלושים ביותר. הוא התניע את הג'יפ ושעט קדימה. קן דרור נסע לאורך 500 מטרים, ובמהלך נסיעתו נורתה עליו אש עזה מרובים, מקלעים ובזוקות. בכך סייע לחשוף את מקורות הירי המצריים, מנע מהם להתקיף את חיילי יחידתו ואפשר לחבריו לנצח בקרב. במהלך נסיעתו ספג קן דרור פגיעות רבות מאש המצרים, ונפצע באורח אנוש. חבריו ליחידה חשבו שנהרג, אולם עם רדת החשכה מצאו אותו כשהוא פצוע קשה. הוא הועבר לבית החולים, ומת מפצעיו חודשיים לאחר מכן.
קמיקזה: "לא תהא דרך אחרת לבצע את הפעולה"
בניגוד לנהוג לחשוב, טייסי הקמיקזה היפניים לא החלו במשימותיהם במתקפה על פרל הארבור. למעשה, רעיון הקמיקזה לא היה טבוע בראשם של היפנים כחלק ממסורת החרקירי של הסמוראים שלהם, שכללה התאבדות על ידי פתיחת הבטן לאחר תבוסה. נכון, אמנם, כי ברגע שגילו הצלחה בנושא, הוציאו היפנים מעל 2,000 מתאבדים שכבוד המדינה חזק אצלם מכל ערך אחר – אך היו דרושים מספר הפסדים גדולים בכדי שהם יגיעו למחשבות כאלה.
ב-15 באוקטובר 1944 התבצעה פעולת קמיקזה, מקרית ככל הנראה, שהפכה את מפעילה ל"ממציא הטקטיקה". רב החובל מסאפומי ארימה, מפקד צי האוויר הקטן ה-26, הוביל באופן אישי מתקפה של כ-100 מפציצי צלילה נגד נושאת המטוסים האמריקאית מסדרת אסקס, USS פרנקלין, קרוב למפרץ לייטה,. אף על פי שארימה נהרג וחלק ממטוסו פגע בפרנקלין, לא ברור אם הייתה זו מתקפת התאבדות מתוכננת. בכל מקרה, המטכ"ל ואנשי התעמולה היפנים מיהרו לנצל את דוגמתו של ארימה: הוא הועלה לאחר מותו לדרגת אדמירל, וזכה לקרדיט רשמי על ביצוע התקפת הקמיקזה הראשונה.
היה זה רק ב-19 באוקטובר, כשמפקד הצי האווירי, טקג'ירי אונישי, הציע את הרעיון רשמית. האמריקאים היו קרובים מאוד לכבוש את הפיליפינים, אי שהיה חשוב מאוד אסטרטגית ליפנים, שהיו כבר למודי הפסדים רבים. בשלב זה, נותרו להם מעט טייסים מיומנים, ולא הרבה דלק. לאחר שבחן את המצב במהלך ביקורו במפקדת הצי האווירי, אמר אונישי: "אינני חושב שתהא דרך אחרת לבצע את הפעולה (להחזיק את הפיליפינים), מאשר לשים פצצה של 250 ק"ג על מטוס זירו ולרסקו על נושאת מטוסים אמריקאית, כדי לנטרלה לשבוע".
ככל שיצאו היפנים ליותר משימות קמיקזה, כך הן גילו את יעילותן. מטוסים בסיסיים, ללא כן נחיתה, נבנו במיוחד. הרעיון היה להתאבד עם מטוס עמוס בדלק לתוך משחתות, עדיף כאלו עם סיפון המראה מעץ, משום שהפגיעה בהן הייתה חמורה יותר. השיא היה בקרב אוקינאווה, כאשר 1,465 מטוסים יפניים הטביעו כ-40 ספינות אמריקאיות. הכמות יכלה להיות גדולה יותר, אך כיוון שטייסי הקמיקזה היו טייסים בלתי מיומנים ומטוסיהם היו נחותים למדי, הצליחו האמריקאים להפיל רבים מהם.
כאשר החלו האמריקאים לתקוף את יפן עם מטוסי בי-52 ניסו היפנים לתקוף גם אותם עם קמיקזה, אך בהצלחה פחותה בהרבה. בסיכומו של דבר, התאבדו כ-400 טייסי קמיקזה, שהשמידו כ-80 ספינות אמריקאיות.
הגרמנים: היטלר התנגד בתחילה
ב-1944, כשהגרמנים החלו להבין שכוחות הברית גדולים בהרבה מכוחותיהם שלהם, העלו שני הקצינים הבכירים של האס אס, אוטו סקוזני והאיו הרמן, יחד עם טייסת הניסוי המהוללת של גרמניה חנה רייטך, את הרעיון להקים יחידת טייסים מתאבדים בחיל האוויר הגרמני. בתחילה, היטלר התנגד לרעיון. הוא חש כי התאבדות, הקרבת העצמי, אינה תואמת את הערכים הגרמניים – מה גם שבאותו זמן, הוא עדיין לא היה בטוח כי גרמניה הולכת להפסיד בקרב. אך כאשר רייטך הציגה בפניו את התוכניות, הוא הסכים שיכינו יחידה כזו, אך שלא ישתמשו בה בקרב אלא אם ניתנה הוראה מפורשת ממנו.
כשבעים חיילים צעירים התנדבו ליחידה, אשר קיבלה את השם 'יחידת לאונידס' על שם המלך הספרטני לאונידס אשר סירב להיכנע למלך הפרסי וצבאו, ונלחם נגדם עם שלוש מאות חייליו עד החייל האחרון. הצעירים חתמו על מסמך בו אישרו כי הם מתנדבים מרצונם, גם מתוך ידיעה שאם ייקראו לתפקיד, משמעות הדבר אחת היא: מוות.
הרעיון היה להכניס את הצעירים לתוך מטוסי מאסרשמידט ,ואת המטוסים להנחית לתוך המים, ליד ספינות של בעלות הברית – ושם להתפוצץ, יחד עם 900 קילו של חומר נפץ.
ב-6 ביוני הייתה אמורה לצאת לדרך המשימה הראשונה של כוח לאונידס, אך בסופו של דבר גם היא לא יצאה לפועל. בקרב על ברלין מול הסובייטים, לעומת זאת, נערכו טיסות התאבדות על ידי טייסי חיל האוויר הגרמני, אך מתוך 17 מטוסים, רק אחד השמיד את מטרתו – והיה ברור כי העסק לא משתלם. הרעיון ירד לגמרי מהפרק כשהצבא הסובייטי השתלט על המחנה ממנו היו אמורות לצאת הטיסות.
הטאמילים בסרי לנקה: התפוצצו בדרך לעצמאות
הטאמילים, עם אסיאתי המורכב מהינדים, כמו הרוב המכריע בהודו הסמוכה, מהווים מיעוט בסרי לאנקה; רוב אוכלוסיית המדינה הם סינגאלזים, בעלי אמונה בודהיסטית. במסגרת מאבקם לעצמאות , הטאמילים לא בחלו גם בפגיעה במטרות של ממשלת הודו, התומכת במשטר הסינגאלזי. ב-1991, פוצצה את עצמה מתאבדת טאמילית, ובמותה הרגה את ראש ממשלת הודו, רג'יב גנדי.
שנים עקובות מדם אחר-כך, ב-2009, לאחר שהשלטון בסרי לנקה חש כי כבר ניצח את הטאמילים, עוד שיגר ארגון "נמרי השחרור של טאמיל" שני מטוסים קלים ועליהם פצצות, שהפציצו בניין ממשלתי, מוכיחים בכך שההתנגדות עוד שרירה, ומרמזים כי בעתיד ימשיכו לשלוח מפגעים מתאבדים. אבל במרץ 2010 הודיעה מפלגת הנמרים הטאמילים כי הסכימה לוותר על עצמאות כללית, ולקבל שלטון עצמאי אזורי בצפון-מזרח המדינה.