ב-24 בספטמבר 1973 התקבל במספן המודיעין של חיל הים הישראלי מידע בדבר הכנות של הצי המצרי לתרגיל גדול. לצד זה התקבל מידע על כך שמספר ספינות של חיל הים המצרי "יצאו לשיפוץ בפקיסטן". אבל פרט קטן שעדיין אסור לפרסום גרם לקצין המודיעין של חיל הים הישראלי, אל"מ אברהם לונץ, לחשוד שיש פה משהו אחר.

לימים יעיד אל"מ לונץ בפני ועדת אגרנט שהלך עם המידע לאמ"ן ולראש להק מודיעין של חיל האוויר, ושניהם ביטלו את חשדותיו. שבוע וחצי ניסה לשכנע את הצבא שהמלחמה בפתח, והיחיד שהקשיב לו היה מפקד חיל הים דאז, האלוף בנימין תלם. למרות שהערכתו של לונץ התבססה בעיקר על תחושה ומידע קלוש, "מפקד חיל הים האמין לי. אנחנו נכנסנו למלחמה במצב כשירות", העיד לונץ.

מפקד חיל הים סיפר בעדותו בוועדת אגרנט ששאל לדעתם של ראש אמ"ן ואחרים על המידע של לונץ, ואלה פסלו את המידע. אבל לונץ התעקש יום אחר יום שהמלחמה מתקרבת, ותלם העלה את הכוננות, ביטל חופשות ואף ערך תרגיל לשייטת הסטי"לים של החיל. יומיים אחרי התרגיל פרצה מלחמת יום כיפור, הקשה שבמערכות ישראל, מלחמה שרבים מעדיפים לכנותה "המלחמה ההיא" כאילו זה מרחיק את התוצאות והמחדל. מלחמה שבה החיל היחיד שהגיע מוכן וגם ניצח באופן מוחלט היה חיל הים הישראלי, שהביא כמה הישגים חסרי תקדים.

חיל הים במלחמת יום הכיפורים (צילום: אתר חיל הים)
מפקד חיל הים בזמן המלחמה, אלוף בינימין תלם ז"ל | צילום: אתר חיל הים

לקחי ששת הימים

הניצחון של חיל הים ביום כיפור נולד במלחמת ששת הימים, שבה צה"ל יצא מנצח גדול, אבל חיל הים היה לא משמעותי וכשל ברוב המשימות שלו. אחרי המלחמה ספג החיל גם קיצוץ נרחב, ומרבית המשאבים הופנו לשריון ולחיל האוויר, המנצחים הגדולים במלחמה. החיל ספג בשנים ההן גם שני אסונות לאומיים, הטבעת אח"י אילת ואובדן הצוללת דקר.

בין המלחמות התמקד החיל בספינות וטכנולוגיה מייצור עצמי. לשירות נכנסו אז ספינות טילים קטנות ומהירות, טילי ים-ים מסוג גבריאל, מערכות מכ"ם חדישות וכמה מערכות שנותרו מסווגות עד היום, הרבה אחרי שיצאו משירות. החיל פיתח תורת לחימה חדשה והכין את עצמו למלחמה הבאה, הכנה שכללה שגרת אימונים אינטנסיבית שמבוססת על התקפה.

חיל הים של 1973 היה קטן באופן משמעותי מהצי המצרי והסורי, שמנו עשרות ספינות טילים, משחתות וסירות מהירות. אבל הוא היה מהיר מאוד ועדיף באופן משמעותי מבחינת טכנולוגית. כל שנותר היה להוכיח את עצמם בשעת מבחן, וזו הגיעה ב-6 באוקטובר 1973.

מלחמת יום כיפור פרצה בשעות הצהריים, אולם כבר בשעות הבוקר - אחרי שיומיים קודם בוטלו כל החופשות - מפקד החיל שלח את הספינות שלו לים. זוג ספינות טילים נשלחו לצפון וזוג נוסף לדרום, במטרה להתריע מפני תקיפות ולהיות כוח מגן ראשוני. כבר בשעות הבוקר היו שאר הספינות מתודלקות ומצוידות בטילים, מוכנות למלחמה.

0:5 לקבוצה הביתית

שעתיים בלבד לאחר פרוץ המלחמה שלח חיל הים את הספינות שלו לפתח נמל הבית של חיל הים הסורי. שלוש ספינות טילים חברו לשתיים שיצאו למשימת ההתרעה, וביחד הן הגיעו לכניסה של נמל חיל הים הסורי בלטקיה. "כ-35 מייל מערבה ללטקיה התגלתה מטרה שזוהתה כטרפדת סורית. התפתח עמה קרב תותחים, הטרפדת האטה את תנועתה, כנראה נפגעה, עד שנעצרה במקום", מתואר באתר חיל הים.

הסורים שלחו נגד ספינות חיל הים סטי"ל מסוג קומאר ועוד שניים מסוג אוסה. הספינות הסוריות צוידו בטילי סטיקס (הטיל שהטביע את אח"י אילת), שהטווח שלהם ארוך יותר מזה של טילי הגבריאל הישראלים. הכוח הישראלי גילה גם ספינה נוספת, מקשת סורית. פה נכנסו לתמונה הטכנולוגיה והאמצעים המתקדמים: ספינות הטילים של חיל הים תמרנו וצמצמו טווח לכיוון הספינות הסוריות תוך שהן מפעילות מגוון אמצעים שנטרלו לא פחות משמונה טילים.

אח"י קשת באימון ראשון (צילום: קודקוד צהוב)
קרב הסטי"לים הראשון בהיסטוריה הסתיים בנוקאאוט ישראלי | צילום: קודקוד צהוב

צבי תירוש ז"ל, סגן מפקד חיל הים וראש מטה החיל במהלך מלחמת יום כיפור, סיפר שהרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר ז"ל שאל אותו ביום הראשון של המלחמה מה קורה בגזרת הים. "אמרתי לו, 'מגנים על חופי המדינה'. 'ואיפה, אפשר לדעת?', שאל הרמטכ"ל. פה כבר לא יכולתי לשקר או למרוח אותו, אז עניתי לו שמול חופי סוריה".

תירוש סיפר שבתגובה אמר דדו בנחרצות, "טוב טוב, מספיק, תתקפלו" - כנראה מתוך חשש לכישלון. "מאחר שזו הייתה פחות או יותר התכנית שלנו מלכתחילה, אז זה היה בסדר מבחינתי", סיפר תירוש לוועדת אגרנט. "אבל אז קיבלתי מידע שיש מגע. דיווחתי לדדו והוא אמר 'בכל זאת תתקפלו'. עניתי לו בתגובה שאנחנו לא מתקפלים. 'נגמור את הפרשה', אמרתי לו, 'ואז נתקפל לפי הצורך'. בפורום הנוראי הזה הוא אומר לי, 'טוב, רק תגמרו מהר'".

הקרב המסתיים סמוך לשעה 00:45, אחרי שהסטי"לים של חיל הים הטביעו את כל חמש הספינות הסוריות בלי אף אבדה. זה היה קרב הסטי"לים הראשון בהיסטוריה, והוא הסתיים בנוקאאוט ישראלי. זה קרה בלילה הראשון של המלחמה, ואחרי הקרב הזה לא יצא עוד חיל הים הסורי מהנמלים שלו. דבר משמעותי בהתחשב בכך שמרבית האספקה, 95 אחוז, הגיעה לישראל דרך הים.

חיל הים הישראלי, מנגד, חזר לחוף הסורי כמה וכמה פעמים והשמיד תשתיות נפט, מפקדות וגשרים. החיל הטריד את הסורים בנקודות אסטרטגיות, מה שאילץ אותם להעביר כוחות גדולים שיגנו על האזורים האלה במקום להצטרף ללחימה.


המרדף הימי של ה-8.10

לצד הכוח שיצא צפונה, חיל הים שלח ספינות טילים גם לכיוון דרום, למצרים. גם כאן הלכו על התקפה בכל הכוח, והספינות הגיעו קרוב לבסיסי חיל הים המצרי. בלילה הראשון התחולל קרב בין ספינות ישראליות למצריות, אולם ללא תוצאות משמעותיות לאחר שהטילים לא פגעו במטרתם בשל כשלים טכניים והמצרים נמלטים מהזירה. ספינה מצרית אחת מסוג אוסה הוטבעה לאחר שסרן שמואל פרס (לימים אל"מ) הכווין לכיוונה מטוס פנטום של חיל האוויר.

באותו לילה חודרים זוג ספינות דבורה למעגן מרסה תלאמאת. הן איתרו שם עשרות סירות גומי שהיו אמורות לשאת מאות אנשי קומנדו לפשיטה בסיני. הדבורים דרסו חלק מסירות הגומי וירו לעבר השאר, גם לאחר שנתקעו על שרטונים ונפגעו מאש החיילים המצרים. בסופו של דבר הם הצליחו להיחלץ משם עם הרוג ומספר פצועים, ובעקבות הפשיטה הישראלית סוכלה הפשיטה של כוח הקומנדו המצרי.

אחי קשת (צילום: דובר צה"ל)
בעקבות הפשיטה הישראלית סוכלה הפשיטה של כוח הקומנדו המצרי | צילום: דובר צה"ל

הקרב המשמעותי בדרום היה בלילה שבין ה-8 ל-9 באוקטובר. מצבו של צה"ל בסיני היה בכי רע, ותקיפת הנגד של ה-8 בחודש נכשלה תוך אבדות כבדות. בים, כוח של שייטת ספינות הטילים בפיקודו של מפקד השייטת אל"מ מיכאל ברקאי (לימים מפקד חיל הים), נתקל בספינות טילים מצריות מסוג אוסה שיצאו מכיוון אלכסנדריה. הן ירו על הישראלים לפני שאלה היו מסוגלים להגיב.

המצרים ירו מספר מטחים של טילי סטיקס. הספינות הישראליות מצדן הסתערו לעבר המצרים וצמצמו טווח. כשהמצרים ראו את המהלך הישראלי, הם סבו לאחור והחל מרדף ימי שנמשך כמעט חצי שעה - עד שהספינות הישראליות הגיעו לטווח הנכון ושיגרו מטח של טילי גבריאל לעבר המצרים. סטי"ל אחד של המצרים נפגע והושמד, ואילו אחת מספינות חיל הים נעצרה בעקבות חדירת מים.

שאר הספינות המשיכו בהסתערות. שני סטי"לים מצריים ניסו לברוח לכיוון אחר, ואחת מהספינות נפגעה מאש חיל הים והחלה לבעור. הספינה הרביעית ברחה לנמל מבטחים, והקרב הזה מסתיים בתוצאה 0:3. כמו במקרה של הסורים, אחרי הקרב הזה גם חיל הים המצרי לא יצא עוד מנמלי הבית שלו.

לימים התברר כי הספינה שבערה ונתקעה על שרטון לא טבעה, אולם רק שלושה אנשי צוות שרדו את הפגיעה וניצלו כששחו לחוף. מי שסיפר על המקרה הזה היה קצין מצרי שהתלווה לאנואר סאדאת בביקורו בישראל. הקצין היה אחד הניצולים.

ההבדל שבין ניצחון בקרב וניצחון במלחמה

גם בגזרת היחידות המיוחדות רשם חיל הים הצלחות לא מבוטלות. כוח משייטת 13 יצא במהלך המלחמה לסדרה של מבצעים שזכו לשם "מגבית"; במבצע מגבית 10 הצליחו לוחמי השייטת לחדור למעגן ע'רדקה, אולם נאלצו לחזור בלי שהצליחו להטביע אף כלי שיט. במגבית 11 כבר הושמד סטי"ל מצרי, ובמגבית 15 נגרם נזק והרבה בלגן אצל המצרים כשאלה הבינו שהישראלים נכנסים להם באופן די חופשי למעגן. במגבית 16 נסגר מעגל: לוחמי שייטת 13 הצליחו להשמיד את הסטי"ל שהטביע את אח"י אילת.

בסופו של דבר נהרס המעגן בע'רדקה והמצרים עברו עשרות קילומטרים דרומה. שנים לאחר המלחמה אמר אלי גליקמן, בעבר מפקד שייטת 13: "המבצעים של שייטת 13 בע'רדקה הוכיחו כי דמיון, יצירתיות ודבקות עילאית במטרה מאפשרים לחדור ליעד מסוים כמה פעמים ברציפות ברווחי זמן קצרים וללא אבדות באותה מלחמה. הפעולות בע'רדקה היו תקדים בהיסטוריה הצבאית - בראשונה שרשרת של פעולות קומנדו ימי גרמו לחיל ים לפנות נמל".

אבל לפעמים זה עלה בדמים. במבצע "ליידי" של שייטת 13 הצליחו הלוחמים להטביע ארבע ספינות מצריות במחיר חייהם של שני לוחמים, סרן עודד אמיר ורב סמל עלי קמחי, שמקום קבורתם לא נודע עד היום.

חיל הים במלחמת יום הכיפורים (צילום: אתר יזכור, ויקיפדיה)
מימין: סרן עודד אמיר ורב סמל עלי קמחי | צילום: אתר יזכור, ויקיפדיה

הכוחות המיוחדים הביאו הישג נוסף לאחר שמודיעין חיל הים הצליח לאתר את מתקני התקשורת התת ימיים שדרכם תקשרו המפקדים של צבא סוריה ומצרים, שתי המדינות שתיאמו מלחמה משותפת נגד ישראל. לוחמי יחידה 707 צללו אל המתקנים האלה והשמידו אותם, מה שאילץ את הפיקוד הבכיר של המצרים והסורים לעבור לאמצעי תקשורת אהובים יותר על אנשי יחידה 8200. זה היה אולי ההישג הכי משמעותי של חיל הים ביום כיפור.

נהוג להגיד שחיל הים ניצח אבל לא השפיע על מצב המלחמה, לא הצליח לתרגם את ההצלחה לשינוי פני המערכה. בחיל דווקא יודעים לספר על מהלכים שהייתה להם השפעה מאוד משמעותית: חיל הים הצליח לשבור את ניסיון המצור המצרי, ומבצע "ניקל גראס" - העברת נשק אמריקאי לישראל – זכה אמנם לשם "רכבת אווירית", אבל האמת היא ש-95 אחוזים מהציוד הגיע בבטחה בדרך הים. האמריקאים אמרו במפורש שהעבירו כך את הציוד עקב הניצחונות של חיל הים. אם מדברים על השפעה, הרי שהפשיטה על מעגן ע'רדקה זירזה את נסיגת המצרים דרומה. ספינות חיל הים גם חסמו את השיט בצפון מפרץ סואץ, מה שהביא להשלמת הכיתור של הארמיה השלישית המצרית.

הסיום המתוק מבחינת חיל הים היה ב-24 באוקטובר, היום האחרון למלחמה. מפקד זירת ים סוף, אל"מ זאב אלמוג, הגיע לנמל עדביה על ספינות דבור. הוא ואנשיו סייעו לכוחות שריון וחי"ר להשתלט על הנמל, שהיה גם בסיס מפקדת הזירה הימית המצרית. הם יצאו משם עם נחתת טנקים שעל סיפונה 1,500 שבויים מצרים, כולל מפקד הזירה הימית המצרי בעצמו. על הדרך הם גם לקחו כמה ספינות שלל ואפילו אסדת דלק.

מלחמת יום כיפור זכורה בצדק כמחדל, אבל צריך לזכור גם שזרוע אחת של צה"ל באה מוכנה. בכל בזכות אל"מ לונץ והאינסטינקטים שלו. 

>>כשהים בער: כך הוכרע הקרב הימי במלחמת יום כיפור