1973, ה-6 באוקטובר. 1,600 טנקים סורים מסתערים על רמת הגולן מול 200 הטנקים הישראליים של חטיבה 7 ו-188. תחת אש תותחים סורית, שמרעישים מ-800 קנים, נפתחים קרבות הבלימה האכזריים. אלא שהשמיכה הישראלית קצרה מדי.
"לא היו מספיק כלים. אלה שהיו התרכזו בבלימה בעמק הבכא", מסביר לי סרן גונן דרסלר, מפקד פלוגה ח' בגדוד 77 של חטיבה 7, בסיור על הגדר. הוא מצביע על העמק שבו בלם הגדוד מאות טנקים סורים בקרב שנכנס לפנתאון הישראלי.
44 שנים אחרי הקרב ההוא אני נפגש עם המפקד והטנקיסטים של פלוגה ח', שהיום נמצאים בדיוק באותו המקום. כעת הם צופים לעבר המלחמה בסוריה, מתכוננים לתרחיש של טרור מהכיוון שממנו הגיעו מאות הטנקים. הלוחמים מסייעים באופן פעיל לטיפול בפצועים הסורים, ודרסלר צודק כשהוא אומר: "מי יודע, אולי הנכדים של לוחמי השריון משנת 73' מטפלים בנכדים של מי שהסתערו אז על רמת הגולן".
אנחנו נוסעים במרכבה סימן 4, הטנק החדש ביותר של צה"ל, לסיור בגזרה. הטנקיסטים של גדוד 77 מספרים על המצב כיום וביחד איתם אני מנסה לדמיין מה עבר על הלוחמים של 73' בטנקי השוט והמג"ח של אותן שנים. נראה שגם מי שרוכב היום על מפלצות הפלדה האדירות מתקשה להבין מה עבר על גיבורי המלחמה ההיא.
אתמול בלמנו, היום נגיב
אחרי שהסורים הפתיעו את ישראל מצליחים לוחמי גדוד 77 בפיקודו של אביגדור קהלני לבלום את חטיבה 85 הסורית. למחרת מסתערים לעברם שתי חטיבות שריון רעננות ומאות ציידי טנקים חמושים בטילי נ"ט ובזוקות. בקרב האכזרי של "ליל הבזוקות" נפגעים לא מעט טנקים ישראלים, ובצד הסורי לא פחות מ-90. עם ההרוגים הסורים נמנה מפקד דיביזיה בשם עומר אל-אברש, שיש האומרים שמותו פגע ביכולות הצבא הסורי.
"כל השטח שאתה רואה פה היה מוצף טנקים סורים", מזכיר לי סרן דרסלר. "מולם - חטיבה 188 בדרום, חטיבה 7 בצפון, גולני בחרמון וזהו. אין לך יותר מזה. זה מטורף. אני לא מצליח לדמיין את מה שעבר עליהם במלחמה".
רוני אהרונוב, לוחם פלוגה ח' - אותה פלוגה שאני פוגש ברמת הגולן – מתאר כך את הדברים: "הגיהינום הזה נמשך בערך 4 ימים ו-3 לילות עם שינה מינימלית. נראינו כמו יצורי זומבי עם העיניים שלנו, חוסר שינה נוראי, חוסר במזון בריא... אם אנו רוצים לחיות אז אין זמן לאוכל".
סרן דרסלר יושב היום על הכיסא של מי שהיה באותה מלחמה מפקד פלוגה ח', סרן אמי פלנט, לימים קצין שריון ראשי. החיילים שלו מאוד מודעים להבדל בין הטנק של ימי פלנט למכונה שעומדת לרשותם היום, כפי שמבהיר סמ"ר אדר כהן, נהג טנק: "יש לך פה וואחד מכונה, כוח אש, ניידות ומיגון מטורף. כוח של טנק אחד שווה לפלוגת חי"ר שלמה".
את דרסלר אני פוגש במוצב שנמצא במרחק קצר מאוד מאזורי הקרבות של 73' ומהגבול. ברקע אני רואה עשן עולה מהצד הסורי ושומע פיצוצים, המוזיקה של השנים האחרונות באזור.
יש לא מעט עמדות של טנקים לאורך הגזרה. בין השאר בנקודות רגישות שקשורות באופן שלא ניתן לפרט למלחמת האזרחים בסוריה, וגם לכניסה של פצועים משם. "בזמן האחרון המצב פה רגוע יחסית, אבל יש שם לחימה מדי לילה. עלינו זה לא משפיע נכון להיום", אומר דרסלר, אבל מוסיף שבעבר כבר היו אירועי טרור מהצד השני. "הקו הראשון בגזרה שלנו הוא ארגון של מורדים שאנחנו רואים עם אמצעי הלחימה שלהם, אבל הנשק תמיד מופנה מזרחה לכוחות של המשטר. המתח קיים. אתה חושב מתי זה יהיה מופנה אליך".
דרסלר מספר שבהתחלה היה ללוחמים שלו מאוד קשה לראות בכוונת את האויב החמוש מעבר לגדר. "בסוף הם מבינים למה הטנק שלהם פה - וזה בעיקר להגיב מתי שצריך", הוא אומר. "טנק זה לא כלי תצפית: זה כלי שמגיב בעוצמה. וכשמישהו יעשה את הטעות מהצד השני, הצוות יפעל וחזק".
ביום בהיר אפשר לראות את 73'
בנקודה הזו של עוצמה ואש אנחנו חוזרים למורשת של גדוד 77. אומרים כאן שקהלני הוא המג"ד מאז ולתמיד, וכל המפקדים שבאו אחריו הם רק המחליפים. "יש על שמו רמפה בגזרה", מספר בחיוך דרסלר, שספרו של קהלני, "עֹז 77", יושב אצלו במשרד דרך קבע.
עד כמה 73' יושבת להם בראש? "החיילים לא מצפים לאלפי טנקים שיבואו לפה עכשיו, אבל קו בגזרת עמק הבכא זה סגירת מעגל", אומר דרסלר. "אזרחים מגיעים הנה לאנדרטה, לעמק הבכא, וכשהם שהחיילים כאן מגדוד 77, הם מתלהבים".
אנחנו עולים ביחד לגג המוצב ודרסלר מצביע לכיוון שממנו הגיעו הטנקים הסורים. היום בהיר והנוף של הגולן מרהיב ביופיו, אבל בלב גן העדן הזה עדיין ניתן לראות פגרי טנקים מהמלחמה ההיא, ישראליים וסוריים. השלדים הדוממים מספרים את סיפורם של 350 הטנקים שהושמדו מתוך 450 טנקים סוריים שהשתתפו בהתקפה. בסביבות 500 כלים משוריינים סוריים ניצבו שם אחרי שהקרב הסתיים באופן סופי והסורים נבלמו על ידי כמה עשרות בודדות של טנקים מחטיבה 7.
לימים סיפר אמי פלנט: "אני בסך הכל בן 22, מוקף טנקים סוריים שיורים עלי ואני עליהם. החזקנו מעמד חצי דקה יותר מהם. זה נגמר על חוט השערה. פתאום מגיע דיווח שהם מפסיקים להגיע. ופתאום יש כאלה שמסתובבים ובורחים אחורה. וזה היה הרגע שהבנו שמי שנשאר על הרגליים, שרד".
מורשת הקרב בהחלט נוכחת. "אני מספר לחיילים על המחויבות שהייתה ללוחמים של אז, המעבר הזה מהפתעה למלחמה", אומר דרסלר. "גם היום אסור לנו להיות שאננים. אסור להתבסס על זה שיש מכשול ואנחנו חזקים עם מרכבה סימן 4 וכל יכולים: צניעות מקצועית זה מה שנדרש. זה והערכים שהובילו את האנשים של 73', שראו את החברים שלהם בורחים מטנקים שרופים".
על גג המוצב אנחנו מקבלים קריאה מהמציאות של היום כשרעש הפיצוצים נשמע היטב מעבר לגבול. "אלה הכפרים של קונטרה וחאן ארנבה", מצביע דרסלר על אזור הלחימה מעבר לגבול. "צבא אסד נמצא באזור הזה והמורדים מקיפים אותו. כשהם יורים מרגמות לכיוון, זה זולג לשטח שלנו".
דבר נוסף שזולג, להבדיל כל ההבדלות, הוא הפצועים. "יש לנו פה המון ציוד רפואי וביגוד עבור מי שמגיע משם", אומר דרסלר. "אני חושב שהחיילים, הלוחמים, עדיין לא מצליחים לעכל מה הם עושים פה בהקשר הזה. ברור להם שזה ערכי וחשוב, וממש לא משנה לנו מאיפה הגיע הפצוע. לפני כמה שבועות קלטנו פה נשים וילדים שהגיעו לטיפול רפואי. זה תחושה מטורפת, גם לסורים שהיו בטוחים שבצד הישראלי יש אנשים עם קרניים. לאבטח את הטיפול בפצועים ואת המעבר שלהם הוא אחת המשימות המרכזיות של הטנק. יש חשש והוא חשוף, האיום ברור והלוחמים מודעים לזה. אבל יש להם את האמצעים ואת העמדות שלהם".
החשש העיקרי הוא שמישהו ינצל את העברת הפצועים כדי לשגר טיל נ"ט מהצד הסורי. "זה לא מה שיעצור אותנו", מדגיש דרסלר ומראה לי במהלך סיור על הגדר את המקום שבו ממוקמת באופן נסתר הפלוגה שלו: אם מישהו יעשה את הטעות של תקיפה, הוא יזכה לקבל תגובה מהירה מאוד של פלוגת טנקי מרכב 4. אתם לא רוצים להיות בצד הלא נכון של הכוונות שלהם.
120 מ"מ של אפשרויות
מאז מלחמת יום כיפור היו לא מעט גורמים שניסו להרוג את הטנק, בדרך כלל במהלך דיונים על תקציב הביטחון. הרי לכאורה, ברור שכבר לא נראה טורי שריון מסתערים על הגבול. אלא שהטנק המציא את עצמו מחדש בכל פעם והפך למענה מהיר וקטלני גם במלחמה בטרור. הטנקיסטים נתנו עבודה מרשימה בעזה ולבנון; בלא מעט מקרים הזיזו מפקדי גזרה את החי"ר לאחור כדי לתת לטנקים "לשיר". כיום, כשישראל מגיבה על ירי מסוריה, זה קורה בין השאר בירי טנקים.
צריך לצאת לנסיעה בטנק כדי להבין במה מדובר, וזה בדיוק מה שאני עושה בגבול סוריה: מתיישב בצריח לצדו של סמל ניר ידין מפקד הטנק. סמ"ר אדר כהן הוא הנהג, רב"ט עידו נפוסי הוא התותחן ורב"ט עמרי דרורי בתפקיד הטען.
הטנק מניע. ידין מכוון את כהן והמרכבה מתמרנת בקלות בשבילי המוצב. אני מצלם את התותח שמסוגל לירות פגזי 120 מ"מ, והמראה מאיים במיוחד. אולי גם מפתה מנקודת מבט של לוחם, אבל ידין מבהיר שאף אחד כאן לא מתבלבל: "המטרה שלנו היא להגן, לא לסמן איקסים".
נפוסי התותחן מדבר על טורי השריון של יום הכיפורים ההוא: "יש סרטים שממחישים לך את זה, אבל זה לא משהו שאתה יכול אפילו לדמיין". וידין מוסיף: "חושבים על זה ולוקחים משם את הערכים, את המקצועיות ואת החתירה למגע. בשלוש מילים? זה מקור השראה".