"תיאור המעשה: ביום 13 באוקטובר 1973, בעת טיסה קרבית ברמת הגולן, נפגע מטוסו של סא"ל אברהם לניר ז"ל, והוא נאלץ לנטשו בשטח האויב. סא"ל אברהם לניר ז"ל צנח והגיע לקרקע חי, נתפס ונלקח בשבי. סא"ל אברהם לניר עונה למוות על ידי חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה סא"ל אברהם לניר ז"ל אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית. על מעשה זה הוענק לו: עיטור העוז. ניסן תשל"ו אפריל 1976, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי"
כך, במספר שורות לקוניות באגף כוח האדם באתר צה"ל, מסתתרת תעלומה מסתורית שקשורה לאחד מטייסי הקרב הנועזים ביותר שידע חיל האוויר, סא"ל אבי לניר ז"ל, שנרצח בשבי הסורי במהלך מלחמת יום כיפור. עד היום לא ברור מה הסוד שהעדיף לניר לשמור לעצמו במחיר חייו. יודעי דבר מספרים שהיה מעורב ביכולת הטקטית הלא קונבנצינאלית של חיל האוויר הישראלי.
טייס כמו בספרים
מהיום בו נולד, תחת השם אברהם לנקין, היו חייו של לניר משולבים בהיסטוריה של מדינת ישראל. יעקוב ומלכה, הוריו של לניר, היו חברים בארגון האצ"ל שהיה מארגוני המחתרת היותר אקטיביסטיים במאבק על הקמת המדינה. אחרי קום המדינה מצטרף יעקוב לשב"כ ומתקדם לתפקידים בכירים בצמרת הארגון. דודו של לניר, אליהו לנקין, היה גם הוא ממפקדי האצ"ל אך נרשם בדפי ההיסטוריה כמפקד של אוניית הנשק אלטלנה.
לניר התגייס לקורס טיס בשנת 1959, "ודי מהר הופך לאחד מהחניכים הבולטים", מספר סא"ל במיל מ', טייס קרב ותיק. "פעם דיברתי עם מוטי הוד ז"ל (מפקד חיל האוויר בעבר וממקימי טייסת 101, ש.ל.), שאמר לי שאבי לניר היה טייס יפה תואר כמו בז'ורנל וענה על דמות הטייס שהם חשבו כשהקימו את הטייסת". את הקורס הוא מסיים שנתיים אחר כך ומאוד מהר הופך בעצמו להיות מדריך בקורס טיס.
בחיל האוויר מבינים שיש להם ביד טייס עם מוח חריף ובשנת 1964 שולחים את לניר ללימודי הנדסה בטכניון. בזכות התואר הזה אבי לניר נבחר להיות אחד מטייסי הניסוי של ה"טכנולוג" – הפרויקט הראשון שבמסגרתו ניסתה מדינת ישראל לייצר מטוס קרב עצמאי ואב טיפוס של מטוס הכפיר.
ניצל ממוות שלוש פעמים
"כבר בתחילת הדרך שלו, כשהיה מדריך בבית הספר לטיסה, הוא כמעט ומאבד את חייו", מספר סא"ל במיל מ'. "הוא יצא לטיסה עם חניך שבמהלכה המטוס שלהם מסוג פוגה מתנגש באוויר במטוס אחר מסוג ווטור. תבין, לפוגה אין כיסא מפלט ככה שהטייס צריך להעיף את החופה, לקפוץ מהמטוס ולפתוח את המצנח שיש לו על הגב. פעולה מאוד קשה כשהמטוס שלך צולל במהירות גבוהה". לניר מצליח לנטוש את המטוס, אך החניך שהיה איתו נהרג בהתרסקות.
"היו לו עוד מספר מקרים של תקלות, כמו למשל כיבוי מנוע באוויר. במלחמת ההתשה אבי לניר יצא לגיחה מעבר לתעלת סואץ. הוא מבצע תקיפה נמוכה באמצעות התותחים ונפגע מרסס של משאית תחמושת שהתפוצצה". כתוצאה מאותה התפוצצות נפגע מטוסו של לניר בצורה חמורה, אך הוא מצליח להנחית אותו בשלום. "לא עברו חודשיים מאותה נחיתת אונס והוא מתנגש באוויר במהלך גיחת אימונים. הוא מצליח לנטוש את המטוס אבל נפצע קשה". למרות הפציעה הקשה לניר מתעקש לחזור לטוס. "זה אופי של טייס קרב משהו שזורם לך בדם".
"המיג התפוצץ וטסתי דרך הלהבה"
במהלך השירות שלו כטייס קרב לניר מצליח להפיל שלוש מטוסי אויב כאשר את ההפלה האחרונה שלו הוא משיג יום לפני שנפל בשבי. לדברי סא"ל במיל מ', "סיפור ההפלה המפורסם ביותר של אבי לניר שמסופר עד היום בחיל האוויר היה של המיראז' השחור".
ב-7 באפריל 1967, חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, פתחו הסורים באש על חקלאים שעבדו בשדות של קיבוץ האון שהיה אז בשטח המפורז שבין ישראל לסוריה. בשעות הצהריים תוקף חיל האוויר את עמדות הצבא הסורי, ששולח בתגובה מטוסי מיג בכדי ליירט את המטוסים הישראלים. מאוד מהר מתפתח קרב אוויר סוער כשבין המשתתפים מהצד הישראלי נמצא גם אבי לניר, אז טייס מיראז'.
"בשלב מסוים ישבתי אחריו בטווח נוח כמעט בלי מהירות סגירה והחלטתי: זה הזמן להתחיל לאט לכוון ולחכות לפיפר (כוונת) על הקוקפיט", סיפר לימים לניר על חלקו בקרב. "חיכיתי ולחצתי על ההדק מתוך כוונה לתת סחיטה. לא הספקתי לסחוט את ההדק וראיתי התפוצצות עצומה מהמיג, ואני חושב שתוך חצי שנייה או שנייה ראיתי ממש להבה עצומה, לא הספקתי לשבור ונכנסתי ממש למרכז הלהבה. אני לא מאמין שהספקתי להיכנס לתוך שברי המיג. יותר נראה לי שסילון של דלק פרץ מהמטוס או האדים עדיין בערו באוויר ולמעשה למה שנכנסתי – לתוך הדלק הבוער. עובדה שהמטוס חזר בלי שום פגיעה של איזה שהוא רסיס. בכל אופן עברתי דרך הלהבה. יצאתי וכשהייתי בתוך הלהבה, המטוס רעד כולו והזדעזע. כל החופה הייתה שחורה".
לניר יוצא מהקרב כשהוא טס על עיוור בגלל הפיח שהצטבר על החופה שלו. "הוא מסתייע בבן הזוג שלו שהפך לעניים שלו מחוץ למטוס, וזה מכווין אותו בחזרה לבסיס", מספר סא"ל מ'. לאחר שלניר חוצה את הגבול חלק מהפיח מתנדף והוא מצליח להנחית את מטוסו בשלום. לא פחות משישה מטוסי מיג הופלו באותו היום, שהפך להיות אחד מהגורמים שהובילו למלחמת ששת הימים.
מלחמת יום כיפור: מפקד הטייסת נופל בשבי
כאשר פרצה מלחמת יום כיפור אבי לניר פיקד על טייסת 101, טייסת הקרב הראשונה, שהפעילה מטוסים מסוג מיראז'. בשלב הזה לניר כבר נחשב לטייס אגדי בחיל, שסומן כאחד שיגיע לראש הפירמידה. "הוא כמעט ולא טס בתחילת המלחמה בגלל התפקיד", מספר סא"ל במיל מ'. "כמפקד טייסת הוא היה אחראי על התנהלות הטייסת במלחמה, ישיבות מטה, אישור תכניות ומה לא בעצם, כי הרבה מונח על הכתפיים שלו".
ביום השמיני למלחמה, ה-13 באוקטובר, לניר מגיע לטייסת שלו מדיון מטה בבור של חיל האוויר. בשל כך הוא לא נכח בתדריך הבוקר של הטייסת ולכן לא ידע על מיקומן של סוללות הנ"מ הניידות של הצבא הסורי. הוא מחליט לצאת למשימה אחרי שלא טס במשך זמן רב ויוצא לגיחה בעומק השטח הסורי במקום טייס אחר.
לניר נכנס לשטח שנשלט על ידי טילי נ"מ ומטוסו נפגע. "באותו ציר זמן של המלחמה המצב של צה"ל בחזית הסורית השתפר בצורה משמעותית כשבעצם היוזמה חזרה לצד שלנו", מסביר סא"ל במיל מ'. "גם בזירה האווירית הצלחנו להשיג שליטה על השמים אבל עדיין היו נקודות שחורות. מעדויות של טייסים בטייסת, הסורים שהבינו שהם נחותים ביחס לטייס הישראלי התחילו להשתמש במטוסים שלהם כפיתיון שהוביל את הטייסים שלנו לטווח טילי הנ"מ שלהם. כנראה, אני אומר בזהירות כנראה, שלניר זיהה מיג סורי ולא ידע על השיטה שלהם – והחל לרדוף אחריו עד שנכנס לאזור שבשליטת הסוללות הסוריות, מבלי שידע שהן שם".
לניר מצליח להטיס את המיראז' שלו עד לגבול אולם אז המטוס מפסיק לתפקד. הוא נוטש והמצנח שלו נסחף מזרחה לכיוון שטח הפקר שבין הכוחות הסורים לצה"ל. מעדויות של לוחמים שהתפרסמו לאחר המלחמה עולה שהקרבות באזור פשוט נעצרו – כולם חיכו לראות איפה ייפול הטייס. לניר מגיע לקרקע ומיד מתחילה תחרות שתחרוץ את גורלו – מי יגיע אליו ראשון, חיילי צה"ל או החיילים הסורים.
חיילי שריון מחטיבה 188 שנלחמו בזירה הבחינו בלניר מסתתר ויצאו לכיוונו, אבל היו אלו הסורים שניצחו. מול עיני הלוחמים הישראלים הם מעלים את לניר על נגמ"ש שלוקח אותו לעבר הקווים הסורים, אל המקום ממנו לא שב.
החליט לשתוק – ועונה למוות
לא בכל יום נופל לידי הצבא הסורי מפקד טייסת ישראלי והם לא מתכוונים לתת לדג השמן לחמוק להם מבין האצבעות. "לא ברור אם זה נכון אבל אומרים שכתוצאה מחקירות של שבויים אחרים, הסורים מבינים שאצל אבי לניר שמורים לא מעט סודות כמוסים של מדינת ישראל". לניר עובר בשבי עינויים קשים ביותר, כשהחוקרים הסורים עושים הכל בכדי להוציא ממנו את המידע הנכסף. לניר מחליט לשתוק, שתיקה שתעלה לו בחייו.
בסרטו של הבימאי גלעד טוקטלי נשאל מפקד חיל האוויר לשעבר מוטי הוד ז"ל, "מתי נודע לך על מה שקרה לו בשבי?". הוד ענה: "רק אחרי המלחמה. בגלל ההכרות שלי איתו היה ברור לי שאבי הרגיש על עצמו אחריות כמעט עילאית לסגור את הפה ולא להגיד כלום כי אם יפתח את הפה הוא ידע איפה הוא מתחיל אבל לא איפה הוא גומר". לאחר שנשאל הוד האם הוא מבין איך אדם יכול לשמור על פה סגור בשבי אמר, "טייס כמו אבי כן".
בריאיון עם מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד שנעשה גם הוא לפני מותו נשאל פלד האם הוא יודע למה לניר עונה למוות. פלד השיב בקצרה: "כן." על השאלה: "זה עניין שאי-אפשר לפרט אותו?", ענה: "ממש אי-אפשר לפרט אותו". כאשר מתעקש המראיין איתי לנדסברג לדעת אם מדובר בסוד אסטרטגי ענה פלד בקוצר רוח ורוגז מופגן: "אני לא מתכוון לענות לך, אל תשאל את השאלה בכלל. הוא היה אחראי על חלק מהדברים שחיל האוויר יודע לעשות. נאמר לו שאסור לדבר על זה, ובשביל אדם כמו אבי זה הספיק, הוא פשוט לא דיבר".
"יש לי שברים בידיים וברגליים. שברו לי את כל העצמות"
בחיל האוויר נלחצו מאוד מנפילתו של לניר בשבי. לדברי גורמים עלומי שם לניר ידע את הסודות הכמוסים של מדינת ישראל, כשכולם רומזים לכיוון היכולת של חיל האוויר להטיל פצצות גרעיניות. לדברי סא"ל במילואים מ', "אם השמועות נכונות אז סביר להניח שסיפור נפילתו בשבי הגיע עד לקברניטי המדינה שלחצם גבר לאחר שהסורים לא הציגו את לניר השבוי. במהלך המלחמה התגאו הסורים בטייסים שתפסו ונהגו להציג אותם מושפלים בטלוויזיה הסורית". לניר כאמור לא הוצג מעולם.
הישראלי האחרון שדיבר עם לניר היה הטייס עמיחי רוקח, שנפל בשבי יום אחריו. לימים סיפר רוקח ששמע אדם נאנק מכאבים "מאוד קשים" מאחורי פרגוד. וכששאל לשמו אמר "לניר" והוסיף, "המצב שלי קשה מאוד, יש לי שברים בידיים וברגליים, שברו לי את כל העצמות".
לכולם בארץ היה ברור שיש בעיה כאשר ב-27 בפברואר 1974 מביא מזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, את רשימת השבויים הישראלים שיושבים בסוריה ואבי לניר לא נמצא שם. ב-9 ביוני גופתו של אבי לניר מוחזרת לישראל ועליה סימני אלימות מאוד קשים – על פי הסימנים נראה שגופו חושמל, ציפורניו נעקרו וכמעט כל עצמותיו היו שבורות. הוא נקבר בהר הרצל שבירושלים כשהוא משאיר אחריו אישה, מיכל, ושני ילדים, נועם ונורית. כנראה שלעולם לא נדע מה התאריך המדויק של מותו, ולמען מה באמת מסר לניר את חייו.