יום שני בצהריים. באוויר נראים שובלים לבנים של רקטות ומיירטים של כיפת ברזל. את התמונה משלימים קולות הנפץ. את כל זה אני רואה מחלון הרכב בדרכי לכיוון העיר שדרות, לבלות משמרת עם שוטרי התחנה שרצים בימים האחרונים מזירת נפילה אחת לאחרת. כל זה בזמן שהפשע, שגם עליו הם אמונים, לא פוסק.
רגעי הדרמה מכים עוד לפני שאני פוגש את לובשי המדים הכחולים. בגלי צה"ל מדווחים על צבע אדום וזמן קצר לאחר מכן אני שומע שלושה פיצוצים עוצמתיים. שתי רקטות יורטו על ידי מערכת כיפת ברזל והרקטה השלישית נכנסה לסטטיסטיקה של עשרת אחוזי הכישלון ונפלה סמוך לבתי התושבים. למקום מזנקים השוטרים תחת פיקודו של סנ"צ אפי שימן, מפקד התחנה, שאת הרכב שלו אי אפשר לפספס בזכות הדגל כחול לבן שניצב עליו בגאון. בזירה הם מגלים בתים פגועים מרסס וגם לא מעט מכוניות שנראות כמו מסננת גדולה מלאה בחורים. כמו לא מעט מקרים השבוע, המשמעת של האזרחים שנשמעו להוראות של פיקוד העורף, היא זו שקבעה את תוצאת האירוע: ההרס בזירה הוא רב, אבל למרבה המזל, אין נפגעים. אחרי שהחבלן לקח עוד רקטה לאוסף של התחנה, השוטרים מקפלים את הזירה וחוזרים לשגרה, עד כמה שאפשר לקרוא לימים האלו 'שגרה'.
סנ"ץ אפי שמן מבלה מעט מאוד זמן במשרד, אבל גם בזמן המועט שהוא מבלה באור הפלורוסנט בין ארבעה קירות, הוא לא מוריד את השכפ"ץ והנשק. "כל שנייה יכול לקרות פה משהו", הוא מסביר. למשטרה הוא התגייס לפני 20 שנים מאז שירת בתפקידים רבים בתחנות רהט, באר שבע ודימונה. לתחנת שדרות שעליה הוא מפקד, הוא הגיע לפני כשנה וחצי כשהוא כבר נשוי ואב לארבעה ילדים. "תסתכל על הקיר", נצ"מ מוריס חן, ראש מחלקת חרום במשטרה מצביר על תעודה ממוסגרת התלויה בתחנה. "שנה אחרי שאפי נכנס לתפקיד, התחנה קיבלה תעודה של תחנה מצטיינת ארצית".
ברגעים הפנויים שאנחנו תופסים בין אזעקה לאזעקה, שימן מוצא זמן כדי לספר על הימים האחרונים שעוברים על העיר שדרות ובתוכה, על תחנת המשטרה. "ההסלמה בתחנת שדרות והסביבה הכפרית התחילה עוד לפני המבצע. מהירי למפעל דנוור שהתפוצץ", הוא מסביר. "לאחר מכן, היה ירי רקטי לעיר עצמה עם פגיעות ישירות בבתים ורק בנס זה הסתיים בלי נפגעים. בהסלמה המדוברת של צוק איתן נכנסנו כמובילים. מבחינת העבודה אני יכול להגיד שאנחנו עובדים עם כוחות מאוד גדולים ומתוגברים ומשדרים עוצמה גם בהרתעה, גם בסיורים הממונעים וגם בתגובה לאירועים עצמם. אנחנו מגיעים במהירות לכל זירת נפילה ויש פה תורה מאוד מסודרת: דבר ראשון זה הצלת חיי אדם ובמידה ואין נפגעים, אנחנו סוגרים זירה רחוקה וקרובה, מזמינים כוחות מקצועיים כמו חבלן, כיבוי וחברת חשמל. בסיום אנחנו נותנים את הדירה לבעלים להמשך טיפול של מס רכוש".
18 שעות על הרגליים
תחנת שדרות, כך על פי שימן, היא תחנת המשטרה היחידה בארץ שפועלת בסבבים של 15 שניות, פרק הזמן שעובר בין השיגור לנפילה. כל אירוע כזה מציף את מוקד מאה של המשטרה שמקבל פניות של אזרחים רבים שמתקשרים לקבלת עזרה. "לפעמים הטלפונים מבלבלים, סותרים או לא נכונים. בסוף מגיע הראשון שמדווח ואז אנחנו פועלים בהתאם, כששוב, המטרה היא להציל חיים", הוא מתאר. "אני מצטער שזה קורה בזמנים כאלה, אבל זו שעתה היפה של משטרת ישראל. בהסלמה זה מצטייר יפה ונראה טוב, אבל גם בשגרה אנחנו ככה", הוא מרמז על הכיסוי התקשורתי שקיבלה המשטרה בשבועות האחרונים.
אי אפשר שלא להבחין בעייפות הניכרת בפניו של שימן. מאז התפוצץ מפעל דנוור, הוא ישן שלוש-ארבע שעות בכל לילה. לתחנה הוא מגיע בשש בבוקר ויוצא משם בסביבות השעה אחת או שתיים בלילה. "אני דואג מאוד שהשוטרים יקבלו את המנוחה שלהם כי זה משהו מאוד חשוב. המנוחה הזו מכניסה לשוטר אנרגיות שמאוד חשובות לעבודה שלו. אצלי זה עניין של הדוגמה האישית. אני משתדל לחטוף ארבע שעות תנומה".
בלי שום קשר לשעות השינה, אי שם נמצאת גם המשפחה שמוצאת את עצמה נדחקת הצידה בתקופות שכאלה. "ברור שבאיזה מקום באונה האחורית המשפחה נמצאת", שימן אומר ומוסיף, "אבל מהרגע שאתה בעבודה אין זמן. הם עורף שסופג והדאגה קיימת. עד כמה שזה קשה, התפקיד שלנו כמפקדים זה לעשות את ההפרדה. אז אתה מקבל מסרון מהאישה ושיחה חטופה מהילדים, אגב משהו שנותן אנרגיה מדהימה. אני גם חייב להגיד שהפטריוטיות של השוטרים נותנת לך הרבה ואני אומר שהם גיבורים".
האחריות של תחנת שדרות כוללת מלבד העיר עצמה גם את המועצה האזורית אשכול ושער הנגב. במהלך הביקור שלי בעיר שימן קפץ עם השוטרים שלו לפגיעה ישירה במחסן בבית שבאחד המושבים. הוא קיבל הודעה על פגיעה בשדרות, סמוך למכללת ספיר, גם לשם הוא זינק. "האדרנלין זורם בגוף ואם זה לא זורם בדם אז זה לא זה".
"המלאכים בכחול"
יחד עם רס"מ משה פרוים, יצאתי לסיור בעיר לראות איך זה נראה בעיניים של השוטרים. בימים כתיקונם הוא משמש כראש משרד תנועה וגם למשרד הזה יש תפקיד משמעותי בזמן נפילת רקטות. "בין היתר אנחנו סוגרים את הזירה ודואגים שיהיה ציר פינוי לרכבי ההצלה. אנחנו גם דואגים לווסת את רכבי ההצלה שלא יהיה עומס וחסימה. יחד אתנו בניידת נמצא גם מתנדב וחיילת של פיקוד העורף שגויסה בצו 8".
פרוים עצמו תושב שדרות כך שגם בני משפחתו חיים תחת אש. כשהם נכנסים למרחבים המוגנים, הוא יוצא החוצה ורץ מתחת למטחי הרקטות. זוהי השנה ה-21 שלו במדים הכחולים ובשדרות הוא משרת כבר 18 שנה. "אני פה מהקסאם הראשון. האמת שצוחקים עלי כי אני בן נהריה. עברתי משם ובאתי לפה כדי להחליף את הקטיושות בקסאמים", הוא משתף. "יש לנו חרדות. אני שומע טריקת דלת וקופץ. גם לנו יש רגשות. אדם נורמלי נשאר ספון עם הילדים בבית ומחבק אותם. יש לי שלוש בנות ולא רק שאני לא מחבק אותן בזמן הזה, אני גם יוצא מהבית. מנסים להרגיע, אבל מסתפקים בטלפון של 'הכל בסדר'".
מהניידת של פרוים העיר שדרות נראית ריקה. פה ושם יש עסקים פתוחים ובהם מעט תושבים. מעניין לראות איך כולם מזהים את השוטרים. אחד אומר שלום ושני מניף בידו, "יש לנו תמיכה מדהימה מהתושבים. אנחנו באותה הקלחת", מציין פרוים בגאווה. "בלא מעט מקומות, אני עד לזירות שהפכו מיותמות. זירות שהפכו לחדשות של אתמול. מול הבית שלי יש גן משחקים לילדים. לא מזמן נפלה שם רקטה ועד היום הנזק קיים כי לא הספיקו לתקן".
לדבריו, כשוטר בשדרות, הוא ממלא תפקיד רחב הרבה יותר ממסגרת תפקידי השיטור הרגילים. "השוטרים בשדרות הם כמו כותל. לא רק שאתה מרגיע את המשפחה, אתה מרגיע גם אזרחים שמתקשרים אליך או באים לקבל כתף. אני יכול לספר לך שבזירות אנחנו נותנים להם את בקבוקי המים האישיים שלנו. זה לא משטרה קלאסית. יותר פסיכית, ברגע מסוים אתה רושם דו"ח ושניות אחר כך אתה עם שכפ"ץ וקסדה בזירת נפילה. המזל שלנו הוא שהפיקוד נותן גב של משפחה".
פרוים מספר שבשונה השוטר הקלאסי, הקשר שלהם עם האזרחים הוא אחר, לבבי יותר, קרוב הרבה יותר. "אנחנו רואים מחזות מאוד קשים ואני לא מדבר על דם. דם אנחנו רואים בתאונות דרכים ואירועים פליליים. אני מדבר על זה שאתה רואה אזרחים שבורים, ילדים מרוסקים. במקום אחר בדרך כלל מוציאים את זה על השוטרים. פה זה לא קורה כי אנחנו איתם. הם מכנים אותנו 'המלאכים בכחול'. בסופו של יום הם יודעים שהשוטר פרוים גם מגדל את הילדים שלו בשדרות", הוא מספר בגאווה ואומר, "לא בכדי המשטרה פה אהודה ואני מאמין שהציבור יודע לעשות את החושבים שלו ויודע למען מי אנחנו נמצאים פה בחוץ". ואכן, כפי שמציין פרוים, תחנת שדרות היא קטנה ומשפחתית, הדלתות שלה פתוחות כל העת ואזרחים נכנסים אחד אחרי השני כדי להגיד שלום ולהחליף מילה עם השוטרים.
קופצים גם בלי קריאה
דמות בולטת נוספת בתחנה הוא רס"מ חיים שיקלי שבימים כתיקונם הוא משמש כחוקר. בימים אלה הוא מתפקד כשוטר ורץ מזירת נפילה אחת לשנייה. מי שמכיר את שיקלי יודע שבקלות הוא יכול היה לשבת בבית ולקבל את אותו השכר. לפני מספר שנים כשעסק בתחום המודיעין והבילוש, עבר תאונת דרכים קשה שהשאירה אותו קטוע רגל. למרות הפציעה הוא התעקש לחזור לשרות מבצעי ואף לצאת לזירות נפילה. "משטרה זה משהו שיש לך בדם. בלי ציניות. זו שליחות של ממש. אי אפשר להסביר את זה ודווקא בשדרות שמתעסקת בדברים הפח"עיים מעבר לשיטור קלאסי", הוא אומר נחרצות.
את שיקלי אני תופס בזמן עבודתו כחוקר זמן קצר אחרי שחזר מעוד זירת נפילה. "אני מגיע לזירות והדבר הראשון שאני מרגיש זה את תחושת הביטחון שהאזרחים סופגים מאתנו. לראות את האזרחים חסרי אונים שמחפשים אותנו ואז לתת להם את תחושת הביטחון כשאתה עם האפוד של המשטרה, זה הכל. הם מבינים את זה ונשענים עלינו. הם רואים שיש משטרה ואנשים שאכפת להם. זה מבחינתי להיות שוטר בשדרות ואין משהו ששווה יותר את המבט בעיניים שלהם".
"אומרים שאנחנו זה הטיפוס הקשוח אבל זה ממש לא ככה, נהפוך. כשאזרחים ניגשים אלי, אני מעביר להם את הרכות. עכשיו אנחנו אמנם שוטרים, אבל גם לנו יש רגשות ומשפחות. אנחנו לא רובוטים, אבל אם אנחנו לא נהיה שם אף אחד לא ייתן את תחושת הביטחון. אנחנו משרתי הציבור ולראייה, כשיש נפילה, אתה תראה שוטרים שבאים מהבית בלי שום טלפון".
זה המקום לספר שאחרי הנפילה במפעל דנוור, הגיעו לזירה 42 שוטרים שכלל לא היו במשמרת. "אף אחד לא התקשר אליהם. שמעו מה קרה ובאו", שיקלי משתף. עוד הוא משתף על הקושי שבמילוי תפקיד שטח אחרי שספג פציעה קשה כל כך. "למשפחה מאוד קשה והם אומרים לי 'אל תצא מהמשרד', בכל זאת קשה לך לרוץ, אבל לכולם פה יש משפחות ואין מצב שאני לא יוצא לזירה. הם יודעים את זה ומקבלים את זה".
הכי גרוע - סקרנים
לילה יורד על תחנת שדרות וכולם נדרכים לקראת המטח של הפריים טיים. השוטרים פזורים ברחבי העיר ואני מנצל את השקט הנדיר לשיחה עם רפ"ק יוסי זליבנסקי, ראש משרד חקירות של התחנה אשר הגיע לשדרות לפני שלושה חודשים אחרי 13 שנים בשירות במשטרה. זליבנסקי נשוי ואב לארבעה משמש בזמן הזה כקצין תורן של משמרת לילה. את שעות העבודה באות והיום הוא התחיל כבר בשעות הבוקר המוקדמות. כמה שעות לפני שאני פוגש אותו, בשעה שלוש בצהרים, מתרחשת נפילה בשטח העיר, הוא היה בין הראשונים שהגיעו לזירה. כמי שמכיר אותו באופן אישי, אני יכול לציין שלא מדובר בדבר חריג.
"כשאתה מגיע לזירת נפילה, כמו מה שהיה לי היום, אתה נתקל בדבר הכי גרוע שיכול להיות וזה הסקרנים. אנחנו פונים אליהם בכריזה, 'בבקשה תעזבו כי יכול להיות עוד ירי ויש סכנה מהפריט', מנסים להרחיק שוב ושוב עם הרבה סבלנות עד שבשלב מסוים מנסים למשוך אותם עם הידיים. התופעה מובנת, אבל ממש לא מקובלת", הוא מספר. "במקרה של היום, הזירה הייתה יותר קלה כי לא היו נפגעים, אבל הייתי בזירה של המפעל שהתפוצץ וזו הייתה זירה יותר קשה כי היו נפגעים וחשש לחיי אדם. חיי אדם אצלנו זה לפני הכול".
"אנחנו רואים מחזות מאוד קשים. אנחנו מדברים על זה וגם המשטרה מאוד עוזרת ומעבירה לנו סדנאות. אני אישית עושה הפרדה מאוד ברורה, לא יכול להגיד שזה לא נכנס, אבל כשאני מגיע לזירה ורואה ילד פצוע ישר אני חושב על הבית. יש לי ארבעה ילדים בבית וזה בלתי נמנע. אבל בסוף אתה חייב את ההפרדה כדי לקבל את ההחלטות האופרטיביות הנכונות".
אנחנו מקיימים את הריאיון על גג התחנה וכריטואל חוזר, שוב נשמעים פיצוצים ורעש המטוסים ברקע. "יש יציאה לברור חיל", צועק אחד השוטרים לזליבנסקי שגר שם. "זה בסדר אשתי בצפון", זורק זליבנסקי בחיוך. וברגע של רצינות מוסיף, "אם הם היו שם אז הייתי טס למקום". באשר להתמודדות שבין הבית לעבודה הוא מספר, " אין ברירה – אנחנו חייבים לעשות את ההפרדה הזו. אני לא משתף את הבית. שואלים מה אני רואה, אבל אני לא משתף גם כדי לא לעורר בהלה".
העבודה שהמשטרה מתעסקת בה בימים רגלים לא חודלת בעתות הסלמה. "יש פשיעה. יש אזעקה, אנשים נכנסים לממ"ד ויוצאים משם, אז יש אלכוהול ויש שודים ויש תקיפות" מספר שימן. "זה לא עוצר. זה היופי, אם אפשר להגיד את זה ככה, בעבודה שלנו: הקפיצה המהירה, של שניות אגב, בין שגרה חרום והצלת חיי אדם מרקטה בבית לתפיסת עבריינים והבאתם לדין".
לדבריו מוסיף זליבנסקי, "יש נפילה, אתה רץ לזירה ואז עושה פאוזה וסוויץ' מידי וחוזר לטפל בפשיעה. אני רוצה להגיד בנושא הזה שאני כן מזהה שהשגרה חוזרת והנפח של הפשיעה חוזר לעצמו. מתרגלים למערכה ולאט לאט חוזרים לזה. יש מדיניות של מפקד התחנה לאפס סובלנות. למשל בנעדרים, עם כל הכבוד למערכה, יש לי קטינה שנעדרת או קשיש שנעלם וצריך לתת מענה. עושים את ההפרדה ועובדים יותר קשה. אני פה משש בבוקר ומסיים את המשמרת שלי בשש בבוקר, אף אחד לא מת מחוסר שעות שינה וצריך לעבוד". לדבריו, עדיין פורצים לבתים וצריך ללכת לבית משפט או פרקליטות ולמלא חובת קצין מבחן. "זה לא עוצר", הוא מסביר ומציין שלמרות שגם בית המשפט, התביעות והפרקליטות נמצאים בקו האש, יש להם אמפטיה לשוטרי שדרות. "סוג של פרוטקציה", הוא אומר בחיוך.
"אנחנו נעמוד בזה"
בין השאר, משתף זליבנסקי בקשיים ובמתחים שמצב עמוס כל כך יוצר בקרב השוטרים. "אנחנו עוברים תקופה קשה וזה משפיע. אתה רואה עצבים של שוטרים וכמפקד אתה כמו עובדת סוציאלית גם לשוטרים, אוזן קשבת". ברור לו שהשחיקה שלהם גדולה והם סופגים לא מעט ולא מוציאים – מתכון לאסון במידה ולא יטופל נכון. "יש פה שימור כוח יפה של מפקד התחנה. בסוף, אין לנו ברירה ואני צריך לאכוף את החוק והחלטות הממשלה. המפכ"ל אמר בעצמו – אתם צריכים לתת שרות טוב לאזרח וגם במצב כזה אי אפשר להעלים עין כי הכבישים עדיין מסוכנים והפשיעה עדיין ברחובות. אני חייב להגיד שהמשטרה עובדת לא פחות קשה מהצבא ואני יכול להגיד לך שהגענו גם לזירת החדירה בזיקים ופצמ"ר נפל מטרים מהכוח שלנו, ליד סנ"צ שימן".
לסיום אמר, "אנחנו נעמוד בזה ועובדה שאנחנו עומדים בזה בצורה הכי מכובדת שיכולה להיות. אני מצפה שהציבור יראה ויבין את זה. החלום שלי הוא שאזרחים יהיו איתי בניידת וגם בבית, שיראו מה עובר על השוטרים ואיך אנחנו מתמודדים. שיראו הכול, גם מה שבבית".
כשישבתי לכתוב את הכתבה היה ניסיון להפסקת אש. כשסיימתי לכתוב אותה נורו מטחים כבדים לכיוון הדרום, כולל כמה שיצאו לכיוון שדרות. מהמקום הבטוח שבו אני כותב כרגע, ברור לי שגם היום השוטרים של סנ"צ שימן יצאו עם השכפ"צים לעוד זירה ועוד אחת ואחת נוספת. ככה נראית תחנת משטרה בישראל. בחצר של תחנת שדרות ישנו קיר עליו כל הרקטות שנפלו שם ב-14 השנים האחרונות. כמו שזה נראה, בימים הקרובים יצטברו שם עוד לא מעט נוספות.
עוד בפז"ם:
מגלן, אגוז, שריון וחיל האוויר: היחידות שהשתתפו בסיכול פיגוע החדירה
הכול מתחיל משם: הצצה לחמ"ל פיקוד העורף
מתנדב בעוטף עזה: "לא נפסיק לדאוג לחיילים בשטח"