רצה הגורל, וה-03.01 הפך להיות אחד התאריכים המשמעותיים ביותר בתקופת השירות הצבאי שלנו, גם אם בכלל לא שמנו לב לזה. בשלישי לינואר שנת 2007 סיימנו את טירונות היחידה, וזכינו לעלות ליחידה שלנו, ולהתחיל את המסלול. באותו תאריך בשנת 2008, עמדנו על ראש הר לאחר סיום תרגיל מסכם מסלול, וקיבלנו את סיכות הלוחם שלנו. בדיוק שנה אחרי, ב-2009, התבקשנו למלא את התפקיד שבחרנו לעצמנו, ונשלחנו לתוך רצועת עזה במסגרת הכניסה הקרקעית של כוחות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה".
בפלגה שלנו הכירו אותנו בתור ה"לפלקורים", שם הצוות שהעניק לנו המפק"צ. עבור שאר הצבא היינו מחזור אוגוסט 06' בפלגת ס"פ של יחידת יהל"ם, וסיימנו את המסלול חמישה-עשר לוחמים בצוות. מאז ועד הכניסה עברה שנה, והצוות כבר החל להתפרק – תום, אביחי ס., אוהד ומתן כבר יצאו לקבל את הארון הראשון על הכתפיים. ברק הלך לפקד על צוות מסלול ולירן ואריאל מצאו לעצמם תפקידים אחרים ביחידה. ביום ההקפצה, לרועי ניתן תפקיד אחר – וכך קרה שביום הכניסה לרצועה היינו שבעה לוחמים שנכנסו ללחימה – עומר, אביחי ט., אדם, בן, אלכס, שקד ט., ואני, כל אחד נשלח לחלק אחר של הרצועה וצורף לכוח שונה. בסוף המבצע, חזרנו שישה.
ארבע שנים אחרי, חזרתי לחבר'ה ויחד שחזרנו את הימים הקשים של המבצע.
מטענים ומלכודות בכל פינה
אחרי מספר ימים של תדריכים ואימונים, היינו כולנו מוכנים לכניסה. "אני זוכר שממש לפני הכניסה קבלנו כל מיני אמצעי לחימה מיוחדים ששמענו עליהם רק במסלול, ואף אחד מאתנו לא ממש ידע איך מתפעלים אותם", מספר עומר. "200 מטרים אחרי מעבר הגדר כבר היינו צריכים להפעיל את זה, והחזקנו אצבעות שזה יעבוד. לא אכזבנו".
היה משהו מיוחד ביום שבו נכנסנו. הרגשת השליחות שהרגיש כל אחד מהלוחמים שדרכו את הנשק לפני מעבר הגדר הייתה משהו שמעטים זוכים לחוות. הידיעה שאנחנו נכנסים פנימה כדי להגן על הבית, מבלי לדעת מתי בכלל נצא היא משהו שאני זוכר היטב, אבל אם יש משהו שאף אחד מאתנו לא ישכח – זה מה שקרה בפנים.
"את הלילה הראשון במבצע אני לא אשכח", בן פותח. "ירו פצמ"רים מסביב, ואנחנו ישנו בשוחות באדמה, כשכל אחד נשאר ער בתורו כדי לשמור. היה שיא הקור, וכל מה שהיה לנו הייתה איזו שמיכה מצ'וקמקת". את הלילות הראשונים שלנו העברנו גם שקד ואני תחת כיפת השמיים עם מחסור חמור בציוד חם – חלק מהציוד שהעמסנו לא הגיע אלינו, וחלק אחר שהועמס על הכלים המשוריינים שהיו איתנו נקשר בצורה עקומה ונפל על פתחי האוורור של המנועים שלהם, מה שגרם לציוד להיחרך לחלוטין. כך יצא שבלילות הראשונים הסתפקנו בשק שינה אחד לשני לכל שני לוחמים. את שלי חלקתי עם הכלבן שהיה איתנו ועם הכלב שלו – כלב שהחליט בכל לילה לצאת משק השינה לפחות פעם אחת, ולגרור את הכיסוי היחידי שחימם אותנו אחריו.
"לראות מסגד נופל זו חוויה משמעותית"
אבל המבצע הצבאי בעזה הערים עלינו בעיות קצת יותר חמורות להתמודד איתן.
"אני זוכר שנכנסנו לבניין עם כוח של השייטת", מספר אביחי, היחידי מאתנו שכבר היה קצין במהלך המבצע, ופיקד על צוות משלו. "המפק"צ שלהם החליט שאין צורך לסרוק את כל החדרים בבית, והחליט שהם נשארים כאן. אני התעקשתי שחייבים לסרוק את כל הבית לפני – ומצאנו מטען חבלה במשקל 300 ק"ג במרתף של הבית". וזה בהחלט לא היה המקרה היחיד – "אני זוכר שקראו לי לסרוק דירה שהכוח נכנס אליה, ואיך שצעדנו פנימה חיכה לנו מטען 'כלימגור' שמכוון ישר אלינו", אדם נזכר. "כל החדרים והסלון היו ממולכדים באופן קיצוני, והייתה שם גם כניסה למנהרה. זה רק מזל שלא היה שם אף אחד שיפעיל את כל זה, או שהכוח היה מתאדה. יצאנו משם ופוצצנו את הכל עם מוקשים".
שקד ואני נכנסנו באחת מהפעילויות הראשונות שלנו במבצע לתוך בניין יחד עם כוח של חטיבת גבעתי. הבניין היה נטוש, אך במהלך הסריקה התחלנו להריח ריח של גז מתפשט בבניין – מישהו השאיר את ברז הגז פתוח באחת הדירות, מתוך שאיפה שאחד החיילים ישחרר כדור חי בתוך הבניין – ויגרום לפיצוץ עז. את הבניין פינינו במהרה עם אצבעות רחוקות מההדק.
למרות הכול, אי אפשר להישאר אדיש לצורה הסוריאליסטית שבה מתערבבים המבצע הצבאי והטרור שמולנו יחד עם התפאורה שבה הכל קרה. אני זוכר את אחת הפשיטות שביצענו על בניין באחד מאזורי הפרברים של עזה, כאשר ההתקדמות אל עבר הבניין עברה בשטח חקלאי ירוק, כשסוסים ותרנגולות משוטטים חופשיים מסביבנו והרחק באופק אפשר לראות בבירור את גלי הים הכחול, ואנחנו עם ציוד קרב מלא ונשקים דרוכים אל עבר בניין, שמאוחר יותר נמצא בו מטען חבלה. הגבולות בין טרור לאזרחי מטשטשים מהר, גם אם ממש התאמצנו שלא. "אני זוכר ששלחו אותנו לסרוק מסגד", מספר אדם. "עוד לפני שנכנסנו פנימה מצאנו המון מטענים בתוך חדרון ששימש כמחסן של המקום. כשנכנסנו פנימה מצאנו קלצ'ניקוב וציוד לחימה מתחת למדרגות שהובילו למקום של המואזין. אחרי הסריקה קיבלנו פקודה לפוצץ את המקום. לראות מסגד נופל זו חוויה משמעותית". "זה מוזר לבצע סריקות בבתים של אנשים, כשאתה רואה שעד לא מזמן גרו שם", מספר בן. "זה עוד יותר קשה כשאחרי זה אתה נדרש לפוצץ אותם".
"אלכס מת, ואני התחלתי לעבוד על אוטומט"
לצערנו, לא מהכול הצלחנו לצאת בשלום. ב-06.01, היום השלישי לכניסה הקרקעית, איבדנו אח וחבר לצוות – אלכס משביצקי. בן ואלכס לקחו חלק בכניסה לבניין יחד עם כוח של חטיבת גולני. הכוח דיווח לבן ואלכס כי בבניין יש RPG, והם נערכו לבצע כניסה על מנת לסלק את הנשקים שבפנים. הראשון בכוח היה אלכס, ומיד אחריו המ"פ שלו. בן היה השישי. "אלכס והמ"פ הגיעו לקומה השנייה או השלישית, ואני עדיין הייתי במדרגות למעלה כשפתאום נשמעו יריות", בן משחזר. "לפני שבכלל הבנתי מה קורה, החיילים שלפני התחילו לדחוף החוצה וצעקו שיש רימון. כולם יצאו החוצה חוץ מאלכס, והבנתי שהוא נפצע. כששאלתי את המ"פ איפה הוא, אפשר היה כבר להבין מהפנים שלו מה קרה. היה ניסיון להיכנס שוב לבניין, אבל זה היה בלתי אפשרי כי זרקו עלינו רימונים מבפנים. כתגובה, הכוח התחיל לירות על הבניין אש מבחוץ, ואז כבר נעלם לי כל צל של ספק. אחרי קצת זמן הגיע לאזור טנק, והתחיל גם הוא לירות אל עבר הבניין. אחד המחבלים ניסה לברוח מהחלון, והטנק הוריד אותו. אני זוכר שאחר כך, בסריקה, ראיתי את הראש שלו על הרצפה. עדיין תחת אש, חיילים של גולני נכנסו פנימה עם אלונקה כדי להוציא את אלכס. הוא כבר לא היה בין החיים. זה היה הרגע הכי קשה שהיה לי במבצע, ומאותו רגע התחלתי לעבוד על אוטומט. עם הזמן האנשים בכוח התחילו לחזור לשגרת לחימה, אבל אני הייתי היחיד שם שבאמת היה חבר שלו – רוב הכוח הכיר אותו בעיקר מההכנות למבצע – ולא הצלחתי לעכל את זה. נהייתי הרבה יותר דרוך ומוכן החל מאותו שלב".
את הבשורה המרה קיבלנו שאר חברי הצוות שברצועה דרך שמועות או בעזרת מכשירי רדיו ישנים שנמצאו בבתים. שקד ואני קבלנו דיווח על הרוג מהיחידה, והתחלנו במשך כמה שעות לחבר רמזים ושמועות של חיילים שונים עד שהבנו מה קרה. "אצלי בבית חשבו בהתחלה שזה אני, כי בחדשות חשבו בהתחלה שמדובר בקצין", מספר אביחי. "היה מאוד קשה לקבל את הבשורה הזאת בזמן שאנחנו נמצאים בתוך בית בעזה".
"חיל האוויר ביקשו שאנופף בקסדה כדי לוודא שאני חייל צה"ל"
מאותו יום, כולנו היינו הרבה יותר דרוכים, הרבה יותר ערניים – והרבה יותר חדורי מטרה. לכולם היה ברור שלמרות הכול, עכשיו אי אפשר לשקוע באבל ויגון, וצריך להמשיך קדימה – וככל שהמבצע הלך והתקדם, ככה לאט-לאט פחתה ההתנגדות מצד החמאס. "היינו מוצאים מטענים, ופשוט לא היה אף אחד בסביבה כדי להפעיל אותם. כולם ברחו מזמן", נזכר אביחי.
"אני זוכר שלקראת סוף המבצע היינו צריכים לסרוק בניין עם המון קומות, משהו כמו שלושים", עומר מספר. "לבצע סריקה של שלוש קומות זה מסובך, אז זה בכלל היה מטורף. אני זוכר שנכנסנו לדירות ואנשים התחבאו מתחת למיטות ובארונות. לא הייתה שום התנגדות". "אני לא אשכח שנכנסנו לרחוב בעזה שהיה ממולכד כולו כלפי חוץ, כלומר הגענו לאזור שבו היו אמורים להיות האנשים שמפעילים את המטענים", מספר אדם. "למזלנו לא היה שם אף אחד".
היינו שמחים להגיד שהכל עבר חלק וללא תקלות, אבל כמו בכל מבצע צבאי גדול, זה כמעט בלתי נמנע. "אני זוכר שבאחת השמירות שעשיתי באחד המגננים ששהינו בהם, קיבלתי פתאום הודעה דרך מכשיר הקשר שאני צריך לקום על הרגליים ולנופף בקסדה", שקד נזכר. "כששאלתי למה, אמרו לי שמסוק של חיל האוויר כנראה ננעל עלי, ורוצים לוודא אם מדובר בחיילי צה"ל או לא". מספר ימים לאחר מכן, היינו שנינו מעורבים בתקרית דו"צ, כאשר כוח מילואים החל לירות לכיווננו ירי הרתעה, ופצטול שנורה על ידם נחת מטרים ספורים מאתנו. גם אדם נזכר בתקרית לא נעימה – "ישבנו בתוך בית כשנכנסו טנקים לשכונה, ואחד מהם כיוון את קנה התותח שלו ממש אלינו למשך כמה דקות. זה היה רגע מאוד מפחיד". באותו יום שאנחנו איבדנו את אלכס, ארבעה חיילי צה"ל נהרגו אף הם כתוצאה מירי בשוגג של פגז טנק אל עבר כוח צה"ל.
"הבנתי במבצע הזה כמה עוצמה יש לצה"ל"
את ההודעה שהמבצע הסתיים ואנחנו יוצאים החוצה קיבלנו בהפתעה. אני זוכר שלי נאמר שיוצאים רק להפוגה לצורך רענון, וכנראה שנחזור חזרה. אביחי היה בכלל בהכנות לפעילות גדולה ברצועה, כשפתאום הודיעו להם שמבטלים הכל ויוצאים החוצה. אבל גם אחרי שחצינו שוב את הגדר, הפעם לכיוון הבית, היה ברור שחלק מהמבצע הזה נשאר איתנו.
"בחודשים הראשונים התעקשתי לקרוא לזה 'מלחמה'. היה לי קשה לאבד חבר 'רק במבצע'", משתף אדם. "אני חושב שכל אחד שמדבר על עופרת יצוקה מעביר כל אחד מחברי הצוות לדום ומזכיר לנו את אלכס. איבדנו חבר", אומר שקד. "אני מלא בגעגועים לאלכס", מתוודה עומר, "ומרגיש גאווה. תרמתי ועזרתי למדינה שלי."
"רק במבצע הזה הבנתי כמה עוצמה יש לצה"ל", אדם אומר. "יש מאחורי זה כל כך הרבה לוגיסטיקה, וזה פשוט גרם לי להעריך את הצבא ממש. גם הערבות של עם ישראל הייתה מדהימה. המכתבים, התרומות והממתקים ששלחו לנו ממש חיממו את הלב, וגרמו לי להבין איך ברגעים קשים, כולנו מתאחדים".
אז מה עוד נשאר לנו להגיד? "אנחנו הצבא הכי טוב והכי הומני שיש", מסכם שקד. "חייבים להעריך את החיילים האלו, בני 18 שהולכים להגן על המדינה הזו. זו שליחות. היה לי הכבוד לשרת בצבא הזה".