"הוציאו אותם ליומיים לנשום אוויר בכרי דשא. זה ממש על הכנרת. לא יודעת אם לקרוא לזה אכסניית נוער או מלון. הוציאו אותם ליומיים חופש. הוא התקשר לאימא שלי ואמר לה, 'מירבי, אני חייב לראות את הילדים, אני מסדר לך מסלול עוקף קטיושות. את עכשיו אוספת את כל הילדים ומגיעה אלי'", יובל אַמִתי, בתו של הצנחן ירון אמתי ז"ל, מצטטת את אביה. "אני זוכרת שנסענו והכבישים היו ריקים. היה שקט בצפון. היינו מהמשוגעים היחידים שנוסעים אז על הכבישים. אני זוכרת שנכנסנו וכולם היו בשוק כשהגענו. היה מן שקט כזה, אף אחד לא יצא החוצה. לא היה אף אחד ברחובות.
הוא חיכה לנו על הספה ממש מול הדלת כניסה. הוא היה עם חולצה לבנה על חצי ב'. הוא ממש התבאס שיש לו שפשפת", היא נזכרת והדמעות מתחילות לזלוג מעצמן. "נראה לי שהיינו שם גג חמש דקות. הוא היה גמור. כולם שם היו גמורים".
המפגש הקצר הזה הוא כנראה הזיכרון הכי חזק של יובל מאבא שלה. גם היום, שמונה שנים אחרי שנפל מירי שוגג של כוחות השריון, היא זוכרת כל פרט באותו המפגש – את החיבוק האחרון, את הריח, את העיניים שלו שמאופיינות בפזילה קלה ואת הפחד הגדול מהנורא מכל שהפך למציאות, שזהו המפגש האחרון.
בדרך חזרה מאותו המפגש בכרי דשא, מירב, אמה של יובל מקבלת טלפון מאביה עם המילים שחקוקות כזיכרון חד בלב. "מירבי, אנחנו נכנסים שוב". ירון למעשה, לא היה בסבב, אבל החובש שהיה אמור להיכנס במקומו חטף רגלים קרות וכך היה זה ירון שלקח את הפק"ל ונכנס עם הכוחות שוב אל התופת.
כוחות הרפואה של החטיבה הקימו תאג"ד במבנה בכפר הלבנוני קנטרה שננטש במלחמה. בשעות הלילה, ירון יצא מהמבנה ועמד בכניסה אליו. כוח שריון ישראלי בגבעה ממול זיהה אותו כאיש חיזבאללה וירה עליו פגז. "הייתה טעות בזיהוי. מכיוון שהוא עמד בפתח של הבית, הוא היה היחיד מבין כולם שנהרג במקרה הזה".
"היה לי את השירות הכי מדהים בעולם"
הילדות של יובל התחילה בנצרת עלית. כשהייתה בת 11, כל המשפחה העתיקה את מקום המגורים למושבה זיכרון יעקב. הבית תופס מקום פחות חזק בזיכרונות הילדות שלה, לעומת הטבע שאליו נחשפה בטיולים המשפחתיים אליהם הם היו יוצאים דרך קבע. כאחות גדולה לשני אחים צעירים (אסף בן ה-14 וגל בן ה-19) היא יודעת היטב שהם כולם חונכו לאהבת הארץ, לשירות בצבא ולאהבת האדם. לדבריה, מדובר בערכים שהתחזקו אצלה אחרי שאביה נהרג.
בנוסף לזיכרונות מהטיולים המשפחתיים, יובל זוכרת את אבא שלה בעיקר על מדים, כמילואימניק בגדוד 9263 של חטיבת הצנחנים. "הצבא היה משהו מובן מאליו. זה לא היה משהו שלא היה סביר לראות אותו. מבחינתנו זה לא היה חריג לראות אותו עולה על מדי ב' ועוזב את הבית לשבוע. אני זוכרת שזה ממש עשה לו טוב. אני זוכרת שגדלנו לתוך זה – לאהוב את המדינה, לאהוב את הצבא. זה לא שהוא השאיר לנו ברירה אחרת. אחרי שאבא נהרג, זה עוד יותר התחזק. לי היה ברור שאני אצא לקצונה. לא היה לי ספק".
לאחר מות אביה, יובל עושה מספר בבחירות קשות ומפתיעות. אחרי שנה וחצי ומכינה הקדם צבאית "עין פרת" שבמדבר יהודה, היא עולה על מדים ומתגייסת לתפקיד של מדריכת שריון. "אימא שלי אומרת שזה כי נשרטתי, כי אבא שלי נהרג מירי דו"צ של השריון. אז היא אומרת שבחרתי לעשות דווקא וללכת להיות מדריכת שריון. אני לא יודעת באמת מה הסיבה, אבל תדע שהיה לי את השירות הכי מדהים בעולם".
אחרי כמה חודשים כמדריכת שריון, יובל מגשימה את השאיפה הבאה שלה ויוצאת לקורס קצינים. לפני קצת יותר מחצי שנה היא סיימה את הקורס ושובצה לתפקיד של קצינת חמ"ל בחטיבה המרחבית "עציון" ביהודה ושומרון. "רציתי להגיע לאיו"ש. זה מקום שעניין אותי ממש. כל החיים רציתי לחוות את ליבת העשייה פה".
נראה שהקצינה הצעירה עברה בצבא מספיק כדי לדעת שטוב לה והיא גם לא מסתירה את העובדה שלא מעט ממה שהיא עושה, היא עושה בשביל האבא שהיא כל כך מתגעגעת אליו. עם זאת, לדעתה הוא לא היה כל כך מבסוט מהעניין. "הוא היה אומר שאני סתם דפוקה ושאני חייבת להפסיק לחשוב עליו", היא משתפת בשיחות שהיא מנהלת איתו בנבכי ליבה.
"מה שהכי קשה זה השקט של אחרי"
"אנחנו תמיד צוחקים על זה שהימים של השבעה היו הימים הכי טובים אצלנו בבית", נזכרת יובל בימי השבעה. "היו מלא אנשים וכל המשפחה ישנה ביחד על מזרונים ותמיד הבית נראה כמו איזה מחנה פליטים. תמיד היה אוכל טעים, כל הצד הכורדי של המשפחה התעורר פתאום ובלי לעשות שום דבר, היו פתאום אנשים שאנחנו אוהבים ואוכל שאנחנו אוהבים והיה ממש כיף. אני זוכרת גם שאימא שלי ביום השלישי של השבעה שלחה אותי לקורס שלקחתי עוד לפני שמלחמה התחילה. אני זוכרת שבכל בוקר הייתי קמה, הייתי הולכת לרקוד, הייתי חוזרת בצהרים. אימא שלי לא נתנה לנו להתפרק. היא זאת שהחזיקה אותנו". הימים שבאו לאחר מכן, היו הימים הקשים, כשהבית התרוקן והמשפחה נותרה עם האבל והריקנות של אחרי המוות. "אנחנו משפחה שתמיד מדברת. בהתחלה בכינו המון. המון-המון-המון. אני חושבת שבכל השנים הראשונות פשוט בכינו".
בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, יובל מתארת את הבית ככזה שמלא באמצעי התקשורת שהמשיכו לסקר עוד ועוד את המלחמה הנוראית ההיא. ירון שהיה חודש לפני יום ההולדת ה-45 שלו, היה החלל הכי מבוגר של מלחמת לבנון השנייה ומשפחת אמתי אירחה עיתונאים רבים בביתה. "הרגשתי שאבא שלי הוא לא האבא שלי, אלא האבא של כל המדינה. הייתי מתראיינת ומשתפת עם זה פעולה, אבל אני זוכרת שבכל פעם הייתי מתבאסת מהפרסומים". כעת, היא מתראיינת לראשונה אחרי כמה שנים של הימנעות מחשיפה תקשורתית. הריאיון מלא ברגעי שתיקה קשים, במבטים מרצדים ובהרבה כאב.
כדי להנציח את זכרו משפחת אמתי הקימה גן לזכרו, בלב חורשה מאחורי זכרון יעקב. "בכל שנה, אחרי כל הטקס הרשמי בבית הקברות, כולם הולכים לגן ועושים פיקניק גדול ויש מוזיקה וזה ממש כיף".
נשמע כמו אזכרה מאוד שמחה.
"אימא שלי היא מפיקת אירועים במקור. בשבילה זה לחזור למה שהיה פעם וגם האזכרה של בעלה חייבת להיות מושלמת. זה יותר הכנות נפשיות. אלו תקופות כאלה שאתה לא בוחר בהן, הן בוחרות בך. הכל הרבה יותר עצוב והכל יותר נוגע והכל יותר מזכיר, ואז אחרי זה השוק של אחרי. מאוד קשה לחזור לשגרה אחר כך. מאוד. נראה לי שזה גם הקושי העיקרי בקרב משפחות שכולות, שאף אחד לא יכול להבין את כל השקט שאחרי".
"אין בנו כעס"
מעבר לעצב, לכאב ולגעגועים, משפחת אמתי לא מחפשת אשמים. ירון נהרג מירי פגז טועה כתוצאה מזיהוי שגוי; לוחם שריון זיהה אותו בכפר שהיה אמור להיות נטוש ובסיטואציה הקשה כל כך של הלחימה חשב שמדובר בלוחם חיזבאללה. עוד בזמן שהמשפחה התאבלה על מות האב בימי השבעה, לאם המשפחה, מירב, היה חשוב להעביר מסר ברור לאדם שעמד מאחורי הפגז. "אין בנו שום כעס", יובל מצטטת את אמה מהתקופה ההיא. כמו שאני מבינה את זה, באותה המידה הוא היה יכול לקבל צל"ש.
מאז אותו הקיץ, יובל ומשפחתה מנהלים קשר עם אותו אדם ששיגר בטעות את הפגז, ויובל מספרת שהקשר דווקא עושה לה טוב. "אין לי שום בעיה איתו, אני ממש אוהבת אותו. ממש. עושה לי טוב לראות אותו פעמיים בשנה. תמיד לקראת החגים הוא מתקשר לאחל חג שמח".
יצא לכם לדבר על מה שהיה שם?
"לי לא. אף פעם לא דיברתי בדיוק על מה שהיה. גם אם תשאל אותי, אני לא יודעת בדיוק. אני יודעת בכללי. זה גם לא ממש משנה מה היה שם. זה לא משהו שדחוף לי לדעת. כשהייתי מדריכת שריון היה מן דיבור שאולי זה הזמן לפתוח את הדברים כי אז אני יכולה באמת להבין נטו מבחינה מקצועית מה היה שם. אבל אני לא חושבת שעדיין הגיע הזמן הנכון לפתוח את זה".
איך את חושבת שהוא מרגיש היום?
"אני לא מקנאה בו", היא אומרת נחרצות.
זיכרון העבר וחלומות על העתיד
הראיון כולו מלווה בתחושות כאב קשות, אבל יובל מדגישה, "אנחנו עדיין משפחה שמחה ומאושרת". לדבריה, הטיולים המשפחתיים נמשכים וחיק המשפחה מספק לה הרבה אושר.
מה לגבי השירות הצבאי? יש תכניות בכיוון הזה?
"אני נהנית, אבל לא בונה עליו לטווח הארוך. אני רקדנית, אז אני רוצה להתחיל לחזור לעניינים ולהתחיל עבור אודישנים ולהתקבל ללהקות. אני ממש אוהבת את כל תחום הכירואוגרפיה. זה נגיד מה שגורם לי להיות שמחה. ללמד אנשים ואחר כך לראות יצירות שלי עולות על הבמה. אני רוצה להקים להקה כשאהיה גדולה".
בנוסף, היא חולמת על עוד הרבה טיולים בארץ. "אני לא אוהבת את חו"ל. אני אוהבת את הארץ. תמיד מרגיש לי שלטוס לחו"ל זה בזבוז זמן כי יש כל כך הרבה דברים שלא ראיתי בארץ, למה שאני אטוס לחו"ל? החלום שלי זה לקחת את כל מפות סימון שבילים ולסמן שהייתי בכל הר ובכל נחל. להגיד 'פה הייתי, פה הייתי, פה אני מכירה, את המעיין הזה אני מכירה'".
החלום של יובל, הוא להקים מיזם לזכר אביה באזור הדרום, בית חינוך שיהווה נקודת מפגש לאנשים מכל הארץ, מכל הסוגים ומכל המינים. " אבא שלי מאוד האמין בחינוך. הוא מאוד האמין באנשים. אבא שלי מאוד אהב אנשים, את החיים, פשטות. הוא אהב חינוך. הוא עסק בזה כבדרך חיים".
כשתהיה לך להקה, תעלי מופע על התהליך המשפחתי שעברתם?
"כן. זה יהיה המופע הראשון. הוא ישלב הרבה טבע, הרבה בחוץ".
איך הוא יסתיים?
"אני לא יודעת", היא עונה בחיוך עצוב. "נראה כשאני אגיע לרגע הזה".