סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 התאפיינו בעימותים חוזרים ונשנים בין צה"ל לבין ארגוני מחבלים, בעיקר אש"ף בראשותו של יאסר ערפאת שהתבססו בדרום לבנון. לאחר מבצע ליטני הצליח צה"ל להרחיק את המחבלים צפונה, אולם הם המשיכו בירי קטיושות וטילים ארוכי טווח לעבר יישובי הצפון והמצב הפך לבלתי נסבל.
גם בזירה הבינלאומית ביצעו המחבלים פיגועים שונים, וב-3 ביוני 1982 ניסו מחבלים מארגונו של אבו נידאל להתנקש בחייו של שגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב. ניסיון ההתנקשות נכשל, אולם ארגוב נפצע קשה ונזקק לסיעוד עד יומו האחרון. בעקבות הפיגוע, החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע צבאי רחב היקף, שתוכנן עוד קודם לכן, על מנת למגר את הטרור בדרום לבנון. מזכיר הממשלה דן מרידור הודיע לציבור על היציאה למבצע "שלום הגליל", שהיה לשהייה ממושכת בדרום לבנון, עד מאי 2000.
1. היום הראשון למלחמה: מתקדמים לביירות
2. הקרב על הבופור
3. קרבות בצור וצידון
4. קרב סולטאן יעקוב
5. כובשים את ביירות
6. הטבח בסברה ושתילה
7. אסון צור
8. הקמת רצועת הביטחון
9. הבוץ הלבנוני
בדרך לביירות
ב-4 ביוני החל חיל האוויר בהפצצה מאסיבית על יעדים של ארגון אש"ף בדרום לבנון. מחבלי הארגון הגיבו בירי מאות קטיושות על יישובי הצפון, והמבצע החל. ב-6 ביוני נכנסו כוחות גדולים של צה"ל לתוך לבנון, תוך שהם מתקדמים בארבעה צירים עיקריים: כביש החוף, גזרת ההר המרכזי (הר הלבנון), הגדה המזרחית ובקעת הלבנון.
בגזרת כביש החוף, המובילה לביירות, לחמו האוגדות 98 בפיקודו של עמוס ירון ו-91, עליה פיקד איציק מרדכי. אוגדת מרדכי הונחתה מהים בשטח שמצפון לנהר האוואלי, מה שגרם לניתק בין מפקדת אש"ף בביירות לבין המחבלים ששהו דרומית לנהר. אוגדה 91, שהתקדמה מדרום, ניצלה זאת על מנת לכתר את ערי החוף צור וצידון ולטהר אותן בלחימה מבית לבית. בלחימה בערים הללו הרג צה"ל מאות מחבלים.
כוחות צה"ל התקדמו במהירות יחסית, כשהחטיבה המובילה הייתה חטיבת הצנחנים, בפיקודו של יורם יאיר. החטיבה התקדמה בציר הררי, דרך הרי השוף, וניהלה קרבות קשים כמעט בכל כפר שבו עברה. "במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל 70 קילומטר ולחמתי שבעה ימים", אמר מפקד סיירת הצנחנים דורון אלמוג. "קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב". למרות ההיתקלויות הרבות, היו הצנחנים הכוח הראשון שהגיע לביירות, וחבר עם הכוחות הנוצריים, בני בריתה של ישראל, בציר ביירות-דמשק.
בתום היום הראשון לקרבות התקדם צה"ל 27 קילומטרים וייצב עמדות בגשר קוסיימה שעל נהר הליטני. לאחר מכן המשיכו הכוחות להתקדם במהירות, ועם כמות נפגעים מעטה יחסית, שחלקה נגרם מירי של כוחותינו על כוחותינו: במקרה אחד זיהה מוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית, ירה עליה ו-26 חיילים נהרגו.
"עולים לקחת את הבופור"
ב-6 ביוני התרחש אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת לבנון – הקרב על הבופור. המבצר הצלבני מהמאה ה-12 נחשב ליעד מבוצר וחשוב, שחלש גם על הגליל וגם על שטח גדול מדרום לבנון, וכיבושו הוטל על חטיבת גולני.
גדוד 51 של גולני, יחד עם כוחות מסיירת החטיבה ופלוגת ההנדסה, התקדם לכיוון הבופור והחל לעלות עליו, כאשר על כל הכוחות פיקד סגן מפקד החטיבה גבי אשכנזי. כבר בתחילת הדרך נפתחה על הכוחות אש מכיוון הכפר ארנון ומפקד הסיירת משה קפלינסקי נפצע ואיבד את הכרתו. את קפלינסקי החליף מפקד הסיירת הקודם גוני הרניק, ששוחרר מצה"ל יום לפני המלחמה וחזר לשרות בהתנדבות כשפרצה.
בדרך למפגש עם הכוחות התהפך הנגמ"ש שבו נסע הרניק והוא המשיך את תנועתו רגלית. כשחבר לכוחותיו, אמר להם: "שלום לכולם, אנחנו עולים לקחת את הבופור. חיכינו לרגע הזה הרבה שנים, אנחנו הולכים לבצע אותו על הצד הטוב ביותר". מלים פשוטות שלא ניבאו את הקרב הקשה העתיד להתחולל.
הכוח החל לטפס שוב לעבר הבופור. צוותים מהסיירת ומפלוגת ההנדסה, בפיקודם של ארז גרשטיין וצביקה ברקאי, התקדמו לצידו הדרומי של המוצב, נתקלו בדרכם במחבלים חמושים וחיסלו אותם. תחת אש כבדה הצליחו הלוחמים להגיע עד לתעלות הלחימה שעל הבופור ולטהר אותן בקרבות פנים אל פנים עם המחבלים.
במקביל, החל כוח נוסף של הסיירת, בפיקודו של מוטי גולדמן, לעלות לצידו הצפוני של הבופור על דרך האספלט הראשית שהובילה למוצב. הכוח נתקל בהתנגדות עזה ובאש כבדה ממכונות ירייה אך המשיכ להתקדם עד שהגיעו גם הם לתעלות המוצב ונתקלו במחבלים בקרבות פנים אל פנים. הרניק, שעלה למוצב ביחד עם הכוח הזה, הגיע לעמדה מבוצרת, ממנה הגיח מחבל והרג אותו. המחבל חוסל על ידי גולדמן, שזר'ק עליו רימון יד. בהמשך הקרב אזלה תחמושתו של גולדמן והוא המשיך בלחימה עם רובה קלצ'ניקוב שלקח מאחד המחבלים ההרוגים. להרניק, שנהרג, הוענק בסיום הקרב ציון לשבח ממפקד האוגדה, ואילו גולדמן קיבל על חלקו בקרב את עיטור העוז.
בסיומו של הקרב הקשה הצליחו הלוחמים לכבוש את הבופור. לגולני היו בקרב זה שישה הרוגים: גוני הרניק, אביקם (אבו) שרף, רז גוטרמן, יוסי אליאל, ירון זמיר וגיל בן-עקיבא. "כל מי שלחם בבופור הוא גיבור. לחימה פנים אל פנים מול אש תופת. אין הרבה קרבות כאלה בהיסטוריה של מדינת ישראל", סיפר אחד מלוחמי הסיירת.
הקרב על הבופור היה קרב שנוי במחלוקת. בקרב קצינים בכירים בצה"ל התעורר ויכוח בנחיצותו של כיבוש הבופור, משום שמסלול ההתקדמות של צה"ל, ששונה תוך כדי לחימה, לא הצריך עוד את הכיבוש. מפיקוד הצפון אף יצאה פקודה לבטל את הכיבוש, אולם פקודה זו לא הגיעה ליעדה.
ביום שלאחר הקרב הגיעו לבקר בבופור הרמטכ"ל רפאל איתן, שר הביטחון שרון וראש הממשלה בגין. הם שמעו מהלוחמים את סיפור הקרב ובגין שאל ושאל "האם הם השתמשו במכונות ירייה?", שאלה שהפכה לסמל של הניתוק בין ראש הממשלה והדרג הצבאי במלחמה. בשנים שלאחר מלחמת לבנון ובזמן שהיית צה"ל ברצועת הביטחון, הפך מבצר הבופור לאחת העמדות החשובות של צה"ל בשל מיקומה השולט.
קרבות קשים בצור וצידון
ב-8 ביוני הגיעו כוחות צה"ל לערים צור וצידון וניהלו בהן קרבות קשים נגד מאות מחבלים, שהיו מבוצרים בשטח הבנוי בצפיפות והשתמשו באוכלוסייה האזרחית כמסתור. באותו יום ניהל צה"ל גם קרב מול צבא סוריה, על העיירה ג'זין שבגזרה המזרחית. חטיבת השריון 460 כבשה את ג'זין ואת הכפרים הסמוכים לה, מהלך שפתח למעשה את הדרך צפונה ואפשר לכוחות גדולים לנוע לעבר כביש ביירות-דמשק.
ב-9 ביוני החל חיל האוויר ב"מבצע ערצב", שנועד להשמיד את מערך טילי הקרקע-אוויר של צבא סוריה בבקעת הלבנון. במבצע, שהיה גדול ביותר, השתתפו 150 מטוסי קרב של צה"ל שהפילו במהלכו 47 מטוסים סוריים והעליונות האווירית של ישראל הגיעה לידי ביטוי משמעותי.
>> לסיפור המלא על קרבות האוויר-אוויר של מלחמת לבנון הראשונה
קרב סולטאן יעקוב
קרב קשה נוסף התרחש בליל ה-10 ביוני. צה"ל רצה לכבוש צומת אסטרטגי חשוב (שכינויו משולש טובלנו) למרגלות הכפר סולטן יעקב. ביצוע המשימה הוטל על כוח של אוגדה ובה גדודי חי"ר ושריון, וזו יצאה למשימתה בלי לדעת על כוחות סוריים גדולים הפרוסים במקום. הכוחות הגיעו לצומת והחלו להתקדם לעבר הכפר, ואז פתחו עליהם הסורים באש תופת. כוחות צה"ל, שהיו בעמדה נשלטת, השיבו אש והחלו לסגת לאחור. על פי עדויות היו הכוחות מופתעים מנוכחותם של הסורים במקום וסבלו מחוסר תיאום ביניהם.
לאחר כשמונה שעות של לחימה הצליחו כוחות צה"ל לסגת, אולם 20 חיילים נהרגו בקרב ועוד שישה הוכרזו כנעדרים. הסורים אף לקחו שמונה טנקים ישראלים כשלל. גורלם של שלושה מהחיילים הנעדרים נודע לאחר מכן: אחד מהם, זוהר ליפשיץ, נהרג במהלך הקרב, נקבר בסוריה וגופתו הוחזרה לישראל בתום המלחמה, השני, אריק ליברמן, נפל בשבי הסורי ושוחרר כעבור שנתיים, ואילו השלישי, חזי שי, נפל בשבי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל, ושוחרר שלוש שנים לאחר מכן במסגרת "עסקת ג'יבריל", בה שחררה ישראל 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים. שלושה חיילים נוספים: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, נעדרים עד היום.
"למה נלחמים בלבנון" - מתוך "שתי אצבעות מצידון":
כובשים את ביירות
ב-13 ביוני, שבוע לפרוץ המלחמה, הגיע צה"ל לביירות והחל לצור עליה. במשך חודש וחצי התנהלו סביב העיר קרבות עזים, כאשר צה"ל מתקדם באיטיות וכובש אותה שעל אחרי שעל. במהלך הקרבות נהרסו נמל התעופה של ביירות ובניינים רבים נוספים ברחבי העיר. צה"ל איבד 368 חיילים ואילו מקרב המחבלים נהרגו כ-1,000 ונתפסו כ-6,000 נוספים. כחודשיים מאוחר יותר, באמצע אוגוסט, הושג הסכם להוצאת הכוחות הסוריים והפלסטינים מביירות, מהלך שהותיר את העיר בשליטת צה"ל, למרות קיני מחבלים שהמשיכו להסתתר ולנהל בעיר קרבות גרילה.
שבוע קודם לכן, ב-23 באוגוסט, נבחר מנהיג הנוצרים בלבנון באשיר ג'ומאייל לנשיא המדינה. ישראל ראתה בבחירתו פריצת דרך מדינית ושר הביטחון אריק שרון אף הצהיר כי חתימת הסכם שלום עם לבנון עומדת בפתח. ג'ומאייל עצמו לא זכה לשבת על כס הנשיאות זמן ארוך. ב-14 בספטמבר הוא נרצח ואת כס הנשיאות תפס אחיו, אמין ג'ומאייל.
הטבח בסברה ושתילה
יומיים לאחר ההתנקשות בג'ומאייל, ב-16 בספטמבר, אישר צה"ל לכוחות מהפלנגות הנוצריות להיכנס למחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה על מנת לעצור בהם מחבלים. ה"מעצרים" שערכו לוחמי הפלנגות הפכו עד מהרה לטבח בפליטים, שהתרחש ממש מתחת לאפם של חיילי צה"ל ומפקדיו. "ראיתי גופות של נשים שידיהן נקשרו מאחורי גבן ואחר כך נורו בראשן", העיד כתב סוכנות הידיעות איי.פי לאחר הטבח. "בזרועותיה של אחת הנשים ראיתי תינוקת שגם היא נורתה בראשה".
הטבח עורר סערה ציבורית גדולה וביקורת חריפה נגד ישראל. בלחץ האמריקנים יצא צה"ל מביירות כבר ב-17 בספטמבר. בישראל הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, שמסקנותיה ראו בשר הביטחון שרון אחראי לאירועים ואילצו אותו להתפטר מתפקידו.
תמונת קשות - הטבח בסברה ושתילה:
אסון צור
כוחות צה"ל התייצבו בלבנון והמשיכו בלחימה נגד מחבלים, שניהלו נגדם קרבות גרילה וביצעו פיגועי התאבדות. ב-4 בנובמבר 1983 התבצע פיגוע התאבדות במפקדת צה"ל בצור, שגרם למותם של 60 בני אדם, בהם 23 ישראלים. הלחימה העיקשת של המחבלים והעלויות הגבוהות של השהות בלבנון גרמו לביקורת קשה בתוך ישראל.
הקמת רצועת הביטחון ונפילתו של רון ארד בשבי
בינואר 1985 הביאו ראש ממשלת האחדות שמעון פרס ושר הביטחון יצחק רבין הצעה לנסיגת הכוחות למה שכונה "רצועת הביטחון" וביוני של אותה שנה, שלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה, התייצב צה"ל באותה רצועה. גם ברצועת הביטחון המשיכו המחבלים ללחום נגד צה"ל, שמצידו המשיך בפעולות תקיפה בעומק לבנון. ב-16 באוקטובר 1986 הופל מטוס פנטום של צה"ל והנווט רון ארד נלקח בשבי בידי ארגון "אמל". למרות מאמצים כבירים, לא הצליחה מדינת ישראל לאתר את ארד עד היום.
בבוץ הלבנוני
המלחמה, שהחלה כמבצע מוגבל, יצאה תוך כדי מהלכה משליטה. שר הביטחון שרון הציג לראש הממשלה מנחם בגין תוכנית שכללה את התקדמות צה"ל לעומק של 40 קילומטרים בלבד לתוך לבנון, טווח שהיה אמור לבטל את איום הקטיושות על יישובי הצפון. בפועל, התקדם צה"ל למרחק גדול הרבה יותר והסתבך בלחימה מול קיני מחבלים שהיו מבוצרים היטב והסתתרו בתוך אוכלוסיה אזרחית.
מבחינה צבאית היו למלחמת לבנון גם הצלחות. הצבא הסורי ספג מכה קשה, ארגון אש"ף גורש מדרום לבנון והקים את מעוזו החדש בתוניס, מחבלים רבים נהרגו, אלפים מהם נעצרו וצה"ל תפס אמצעי לחימה רבים שהיו אמורים לשמש כנגד ישראל.
תוצאה נוספת של המלחמה הייתה החלשות הארגון השיעי "אמל", שהיה מתון יחסית, והקמת החיזבאללה ("מפלגת האל", הנתמכת על ידי אירן וסוריה). השהייה הארוכה והקשה בלבנון, חשפה את הצד הפגיע של צה"ל. בעימותי הגרילה הקשים עם אנשי חיזבאללה, שהתעצמו והתמקצעו, צה"ל התקשה צה"ל לספק מענה הולם, וספג קורבנות רבים. צה"ל היה שקוע עד צוואר ב"בוץ הלבנוני".
מלחמת לבנון, בה איבד צה"ל 1,216 חיילים (בין השנים 1982-2000), נחרטה בזיכרון הקולקטיבי בישראל גם כזו שהביאה לקדמת הבמה את נושא הסרבנות. מקרה ידוע של סרבנות אירע עם מפקד החטיבה אלי גבע, שסירב לפקוד על חייליו להמשיך ללחום, והודח. גם האלוף עמרם מצנע התפטר מתפקידו, במחאה על פלישת צה"ל לביירות וכצעד של מחאה נגד שר הביטחון שרון. עם סיום המלחמה הקימו חיילי מילואים את תנועת "יש גבול", שחבריה סירבו לשרת בתוך שטח לבנון. משבר האמון של אזרחי ישראל במנהיגות המדינית ובפיקוד הבכיר בצה"ל, שהחל במלחמת יום הכיפורים, הגיע במלחמת לבנון לשיא חדש.
המלחמה קיבלה ציון משמעותי גם בתרבות הישראלית, ובמיוחד בקולנוע. סרטים כגון "שתי אצבעות מצידון", "בופור", "לבנון" "גמר גביע", "עונת הדובדבנים" ו"ואלס עם באשיר", ממחישים היטב את השבר שגרמה המלחמה בקרב אלו שהשתתפו בה ובני דורם.