ב-18 ביולי 1983 הפכתי להיות אמא. זה היה היום הכואב והמאושר בחיי עד אותו רגע. לידה ארוכה וכואבת, כאב שלא הכרתי כמוהו. התבוננתי בתינוק הקטן שנח בשלווה בזרועותיי, מרגישה אהבה בדרך שונה מכל מה שהכרתי קודם. לידתו של ניר עשתה לי היכרות עם עולם האימהות. עולם חדש ומתחדש תדיר. עולם מלא בכל קשת הרגשות האנושיים האפשריים. עולם ומלואו. מותו, עשרים ושש שנים מאוחר יותר, ב-1 באוגוסט 2009, הכיר לי את עולם הקהילה הגאה.
השנים שעברנו יחד הביאו איתן עולמות נוספים. פגשנו יחד באושר נוסף כאשר נולדה אחותו. כאבנו יחד בנפול אביו במהלך שירות מילואים. היינו כולנו חלק מתהליך בניית משפחה חדשה, מורכבת, אוהבת. התמודדנו עם החיים כמיטב יכולתנו, משמרים את הזיכרונות, הכאב והגעגועים יחד עם החיים, החוויות והאהבה.
"אמא, יש לי משהו לספר לך", אמר לי בני הבכור, "אני נמשך גם לגברים". זה היה יום קיץ חם ולוהט. ניר היה בן 20, חייל, מתכנת מחשבים באחת מיחידות המחשבים בחיל המודיעין, יצירתי ומבריק, כמו אבא שלו. "אני מקווה שאתה נזהר", הגבתי בלי לחשוב. "אני יודע שאת מפחדת עכשיו שלא יהיו לי ילדים", הוסיף, "אבל אני יודע שיהיו לי. על החלק הזה אני לא מוותר. עוד לא יודע איך, אבל סבתא את תהיי ...". הוא חייך את החיוך המאיר שלו והראה לי כמה אתרי אינטרנט עם מידע להורים, לבני נוער, לקהילה הגאה.
באותו יום הבנתי שהתהליך העיקרי שעליי לעבור הוא עם עצמי, לא מולו. הבנתי שהגיע הזמן להפריד בין חייו שלו לבין החלומות שחלמתי בשבילו. הבנתי שהוא מציב בפני מראה עוצמתית לשאלה נצחית: האם אני חיה את החיים שאני רוצה לחיות? הבנתי שגם בתוכי חיים ובועטים סטריאוטיפים לא מעטים. הבנתי שעליי לקרוא וללמוד קצת יותר על העולם של בני. הבנתי ששוב עליי לשאול את עצמי שאלות על מהות ההורות, מהות האימהות, וכן, גם על מהות החיים.
כן, הבאתי ילד לעולם, הפכתי לאמא, אבל מה המשמעות של כל זה? ידעתי שכרוכה אחריות במקום הזה, אחריות שהתעצבה כל פעם מחדש עם השנים שחלפו, עם הגיל שהשתנה. כל פעם שאלתי את עצמי מחדש שאלות על האחריות שלי לאושר של ילדיי. על היכולת שלי להגן עליהם. ידעתי שאני עושה כמיטב יכולתי בכל רגע כדי לתת להם מעצמי, לחנך אותם לערכים, לעצמאות, לנתינה. קיוויתי שאני אמא טובה מספיק, שאני נותנת להם את מה שהם צריכים, לא בהכרח את מה שהם רוצים. ידעתי שגם אני מפשלת לא פעם.
דרכו גם הכרתי את הקהילה
היציאה של ניר מהארון העמידה אותי שוב בפני אותן שאלות, וזאת אחרי תקופה ארוכה שבה לא באמת הייתי צריכה לשאול דבר. במבט לאחור, הפטנט של השהות עם השאלות היה משמעותי. החברה מספקת לכל אחד מאתנו הרבה תשובות. תשובות חזקות, כמעט מוחלטות, לגבי מה נכון ומה לא, מה צריך להיות, לעשות, ומה לא בא בחשבון. החיים על טייס אוטומטי עם התשובות האלה יכולים להיות קלים יותר. כמו חיים לפי ספר בישול, עם מתכונים מוכנים מראש. השהות עם השאלות אפשרה לי לקחת פסק זמן, להתלבט, להשהות את הטיסה האוטומטית.
ביום ההולדת שלו אני נזכרת בתובנה המדהימה שניר הגיע אליה כשהיה בתיכון. שנינו ישבנו עם קערת פופקורן ענקית וראינו את הסרט "דלתות מסתובבות". בסוף הסרט השתרר שקט בבית. "את יודעת, אמא", הוא אמר פתאום, "זה בדיוק כמו בחיים שלנו. שנייה אחת לכאן או לשם, ואולי אבא לא היה נהרג מהפגז הזה. יכלו להיות לנו חיים אחרים לגמרי, בגבעתיים, עם אבא. אבל אז, לא היינו מכירים את גילי והילדים. מירב לא הייתה באה לעולם". שתקנו.
שני מסלולי חיים היו פרוסים בחדר, כמו שני שובלים של מטוסים מתרחקים. "אם את מה שקרה אי אפשר לשנות, אז אפשר לבכות על ההחמצה של מה שלעולם לא יהיה. אבל אפשר גם לבחור לחיות את החיים האלה שיש לנו, ליהנות מהמסלול שעליו אנחנו נמצאים, עם השמחה והאהבה, יחד עם הכאב והגעגועים", אמר, והמשיך להרהר במה שאמר. גם אני.
אל התובנה הזו שלו חזרתי עוד הרבה פעמים בחיי. אחת הפעמים הייתה כשהוא יצא מהארון. ידעתי שהוא עשה את הצעד הזה כשכבר היה בטוח. הצטערתי שלא שיתף בהתלבטויות, שעבר את התקופה הקשה הזו בלעדיי, והבנתי שכנראה ככה זה. אחרי היציאה מהארון, היה כאב, הייתה תחושה של החמצה, הכרה במסלול חיים שכבר לא יתקיים. הייתה גם הכרה באפשרות הבחירה. בחירה שלו אם לחיות את חייו כפי שהם, כפי שהוא. בחירה שלי איך להתמודד עם המציאות החדשה הזו, שלפתע הגיחה לתוך עולמי.
שש השנים שחלפו מאז שניר יצא מהארון ועד שנרצח בברנוער בתל אביב הכילו גם שיחות רבות ביננו. הרבה שיחות על החיים, על התפתחות אישית, על הגשמה עצמית, על משפחה ומשפחתיות, על חלומות לעתיד, יחד עם זיכרונות וסיפורים על מה שהיה. באותן שנים הכרתי דרכו, מעט, את הקהילה.
אחרי הרצח בברנוער הכרתי הרבה מאד צורות של התמודדות הורית עם יציאת הילד או הילדה מהארון. הכרתי מתנדבים רבים שנמצאים שם בחוץ לתמוך ולסייע. הכרתי בני נוער רבים שלא מוכנים לוותר על הוריהם, גם כאשר הוריהם כבר ויתרו עליהם, רק בגלל נטייתם המינית השונה.
קראתי מחקרים רבים על התמודדות משפחתית, על ההשפעה ההרסנית של הדחייה ההורית, העלאת ההסתברות של הנער להגיע למצבים המסכנים אותו. מצאתי שלסטריאוטיפים ולבושה מול המשפחה והחברה, מול מה שנחשב ל"בסדר" – יש השפעה עצומה על תגובות ההורים. החברה שלנו משפיעה עלינו, מובילי דעת קהל יוצקים בתוכנו מושגים, לעתים מעוותים, על החיים, על ערכים.
הכרתי רבים מבני הקהילה הגאה, ובניגוד לסטריאוטיפים, מצאתי מגוון עצום של אנשים, מגוון עצום של דעות. לפעמים נדרשתי לפתיחות רגשית ומחשבתית גדולה משהייתה מוכרת לי, להתבוננות בלי שיפוט על השקפות שונות לגמרי משלי. המפגש מאתגר, הוויתור על סדר מוכתב אינו פשוט. רבים מחבריי סיפרו לי שנפקחו עיניהם לראות כי נטייה מינית וזהות מגדרית הינם רכיב אחד באדם, אשר אמנם משליך רבות על זהותו, אך לא מעיד דבר על מוסריותו, ערכיו ואפילו על התנהגותו.
ילדים עדיין מושלכים מהבית
בשלוש השנים מאז הרצח החזקתי בתוכי את התקווה שמתרחש שינוי, שהופנמה ההכרה כי ההומופוביה מבוססת על סטריאוטיפים, הכללות ובעיקר בורות. ככל שעובר הזמן מתברר שישנם יותר ויותר אנשים, כולל רבנים וחברי כנסת, הפועלים למען ביעור הבורות, למען שוויון זכויות. יחד עם זאת, אנשים עדיין חוטפים מכות, "הומו" זו עדיין קללה נפוצה, ילדים עדיין מושלכים מהבית.
ושוב רבנים וחברי כנסת משתלחים, פוגעים באוכלוסייה שלמה, ואולי בעיקר באנשיהם שלהם. ההתמודדות שלי עם האמירות האלה לא פשוטה. קיוויתי שהרצח המזעזע תרם משהו להבנה שחופש הביזוי וחופש השיסוי אינם חלק מחופש הביטוי. חשבתי שרבים כבר הבינו שדיבורים מעין אלה אינם לגיטימיים, שאין להם תרומה לשיח הציבורי על הנושא. קיוויתי שרבים יותר כבר הבינו שכמו כל תופעה אנושית, אנחנו קודם כל עוסקים בבני אדם.
נכון שההתמודדות הקשה ביותר שלי היא עם האובדן, עם הכאב על כך שניר כבר לא צוחק אתנו בארוחות שישי, כבר לא אומר קדיש על אבא שלו, כבר לא קורא לי "אימי", לא מכיר את הנכד החדש שנולד לנו, כבר לא נמצא כאן בגופו. ההתמודדות עם כל חלקי הפאזל של החיים המשפחתיים, עם החמצת חייו שלו, תוך שימור היכולת של כולנו לחיות - ההתמודדות הזאת קשה אך אפשרית. ההתמודדות עם האמירות ההומופוביות ההרסניות, עם הורים שמשליכים ילד מהבית רק בגלל נטייתו המינית או זהותו המגדרית, קשה לי יותר. הורים יקרים, חבקו את הילדים שלכם ותנו להם לחיות את חייהם. אל תבכו עליהם אחר כך. זה כל כך פשוט.
בעלה של אילה, רמי כץ ז"ל, נפל בעת שירות מילואים באסון צאלים א', ב-17 ביולי 1990, מותיר אחריו את חן, בת שנה וארבעה חודשים, וניר, בן שבע, שיום הולדתו השביעי חל ביום הלוויה של אביו. ביולי 2009 חגגה משפחת כץ לניר יום הולדת, וב-1 באוגוסט הוא נרצח. כחמש שנים אחרי נפילתו של רמי פגשה אילה את גילי, בן זוגה הנוכחי. יחד עם הילדים, שלו, שלה ושלהם, בנו משפחה מורחבת. בחודשיים האחרונים הם גם סבא וסבתא לנכד חמוד.
שלוש שנים חלפו מאז אותו לילה נורא שזעזע את הקהילה הגאה בישראל. כמו בכל ערב הגיעו צעירים הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים למועדון הברנוער של אגודת הלהט"ב במרכז תל אביב. חלק מהם נזרקו מבתיהם בשל נטייתם המינית או זהותם המגדרית, ועבורם זה היה המקום היחיד שבו הרגישו בבית. בברנוער הם יכלו להניח בצד את הפחדים והחששות, ליהנות ממשחקי חברה ומהרצאות, להתייעץ ולשתף, ובעיקר להיות בטוחים במי שהם.
אותו בטחון הופר בברוטליות כשאדם רעול פנים נכנס למועדון, שלף רובה וירה לכל עבר. צעירים רבים ששהו במקום נפגעו מהירי, שניים מהם נהרגו: ליז טרובישי, בת 16, וניר כץ, בן 26, מדריך בברנוער שהקדיש מזמנו ומרצו למען אותם צעירים.
שלוש שנים חלפו מאז רצח, ולא הרבה השתנה. אמירות הומופוביות ואלימות עדיין מופנות כלפי הקהילה הגאה בישראל, בין אם אלה התבטאויות של אנשי ציבור, רבנים ומפורסמים. עד היום אין למשטרה קצה חוט בפענוח הרצח, הבנת המניע או מציאת הרוצח. השב"כ ומשטרת ישראל ממשיכים בחיפושם אחר הרוצח, אך ללא ממצאים או מסקנות. פשע השנאה ההומופובי הקשה ביותר בתולדות ישראל נותר עמום כבאותו ערב של תחילת אוגוסט.