"אין לי יותר משני חברים גייז, כולם פה בארון"

אדיר בן טובים, 31, לוד
מנהל את מיזם "מכאן - סדנאות הסברה ישראלית"

"נולדתי וגדלתי בראש העין, הייתי דתי עד גיל 26. לא הפכתי לחילוני, אלא לדתל"ש. זה יותר מדויק מחילוני כי הרבה דברים שהיית בעבר מגדירים אותך היום. חבר'ה שגדלים בלוד יכולים להרגיש הומופוביה ולחוות את כל הסטיגמות, אבל אני פחות מרגיש את זה. ובכל מקרה, אם כל ההומואים יתרכזו בדיזנגוף אז נייצר בועה. אם לא נהיה חלק מהחברה הישראלית, אנחנו מפקירים את הרחוב של הפריפריה - ואם אנחנו לא בפריפריה איך אנחנו יכולים להתלונן שלא מקבלים אותנו שם?! אין ספק שהמצב הזה, שתנועת הנוער הלהט"בית 'איגי' בלוד נאלצת להתחבא ולעבור מקום כל חודשיים מחשש לפגיעה - זו תעודת עניות לחברה הישראלית! אין ספק שאם תליית דגל הגאווה במקום מסוים מעוררת פחד אמיתי, אז אסור לנו לוותר וצריך להניף אותו ולומר: אנחנו כאן. זו גאווה אמיתית".

אלן בסט, 18, דימונה
עושה את שנת השירות שלו באיגי בחיפה

"אני מגיע ממשפחה שומרת מסורת. בכיתה ז' ו-ח' עברתי הרבה מאוד בריונות, בגלל שיש לי ריסים ארוכים ועבור ילדים בריונים ריסים ארוכים זה סימן להומוסקסואליות. רק אחרי שהתייחסו אלי בבריונות הבנתי שיש משהו במה שהם אומרים. בדימונה לא יוצאים מהארון עד אחרי הצבא. אני יצאתי מהארון בגיל 14, יום אחרי מצעד הגאווה הראשון שלי. אמא שלי קיבלה את זה מעולה. הבנתי שכשאתה יוצא מהארון אז ההורים שלך נכנסים אליו. יצאתי גם בפני החברים מהצופים באותו זמן. נהייתי ה'הומו מחמד' שלהם. בכיתה י' הודלפה תמונה שלי מתנשק עם בן זוג בבית ספר, וכך יצאתי מהארון בפני הכלל. בדיעבד אני מבין שזה חישל אותי, מאז יכולתי להיות חופשי ולעשות מה שאני רוצה. כנער היה מאוד חסר לי שאין קהילה גאה בדימונה, היו להט"בים והם התעלמו מעצמם כי ככה החברה לימדה אותם".

משפחת יולדוס רייס, קריית אונו
רועי, 36, סמנכ"ל שיווק תמוז פונדקאות; אור, 31, רכז הדרכה בנק דיסקונט; אליה ולירי בנות 3 וחצי

"ההחלטה לעבור לקריית אונו הייתה לא פשוטה. אחרי שנים בתל אביב חששנו מאוד, במיוחד כמשפחה גאה עם שתי בנות. פחד שיהיה להן קשה, שלא יקבלו אותנו ושנרגיש קצת שונים מהנוף, אבל מהר מאד הרגשנו בבית. כנראה שכשאתה שלם עם עצמך, אז הסביבה מגיבה בצורה דומה. כולם, בלי יוצא מן הכלל, מפרגנים. השכנים נהדרים ומעולם לא שמענו הערה הומופובית, להפך. מזמינים אותנו תמיד ולפעמים זה נראה שדווקא יש אפליה מתקנת ויחס חיובי במיוחד. הבנות השתלבו בגן כמו כולם, בלי הבדלים. הגננות משוגעות על הבנות ויש להן ביטחון והן מתמודדות מעולה. קריית אונו עיר מקסימה ובהילוך אחר ממה שהתרגלנו ובה אנחנו בונים את הזיכרונות שלנו ושל הבנות יחד כמשפחה. בהחלט יש געגועים לתל אביב, לווייב, למסעדות ולקצב. בקריית אונו אין מספיק מקומות בילוי ובעיקר אין בה את תל אביב".

שירה קרמר, 19, נס ציונה
מתנדבת בשירות לאומי של עמותת שלומית ואיגי. משרתת בבית ספר יסודי

"לא הרגשתי שייכת לקהילת הגייז בנס ציונה כל הנעורים שלי. גדלתי ויצאתי מהארון במחשבה שאני היחידה מכל נס ציונה שהיא כזאת. ואז פתאום פגשתי מלא חבר'ה מהעיר, משכבת הגיל שלי, שגם יצאו מהארון. כנראה שיש קהילה רק שהיא לא מגובשת או מודעת. בתל אביב אני הולכת ברחוב ורואה דמויות שאני יכולה להזדהות איתן. בנס ציונה זה לא ככה, ופעם הייתי מצניעה את הלהט"ביות שלי, אבל היום אני בוחרת מחדש כן להראות אותה. בנות בבית ספר שאני משרתת בו תמיד שואלות אותי אם יש לי חבר, ואז זה נותן לי חלון להסביר שאין לי חבר – ולמה. נורא קל להן לקבל את זה, הן לא הושפעו בצורה פוליטית עדיין, ויש להן סקרנות. זה נותן הרבה תקווה".

משפחת כהן גולן, גבעת עדה
תדהר, 33, מדריך פילאטיס ב"צופן הגוף"; שלומי, 38, נטורופת ומעסה בקליניקה בכרכור ובתל אביב; תאומים בני 3 וחצי

"גרנו בתל אביב וכשהבנו שאנחנו רוצים ילדים והתחלנו את התהליך, ידענו שאנחנו חייבים להיות קרובים להורים ובכלל לא היתה שאלה או התלבטות. לא מרגישים מוזר בכלל כמשפחה גאה בגבעת עדה, ואפילו בגן של התאומים קיבלו אותנו מאוד יפה, כי היו זוג לסביות לפנינו שסללו את הדרך. זה המקום הנכון לגדל ילדים ולכן לא רצינו להישאר בתל אביב, זו לא סביבה לילדים".

דור גל גלולה, 18, חדרה
לפני גיוס, ישרת בלהקה צבאית

"חדרה היא פריפריה רצינית, לגדול כאן לא היה פשוט, והגילוי העצמי שלי היה רק כשהתחלתי לבלות כל יום בתל אביב. אני שחקן ורקדן בתיאטרון הרפרטוארי. הייתי בהצגות בתל אביב ולא הייתי חוזר הביתה, התחלתי להיפתח ולראות זוג גברים מתנשקים. בחדרה זה טאבו. לא מקובל, אין הרבה אנשים שיצאו מהארון. בחדרה אני לא נכנע לתכתיבי החברה ועושה מה שבא לי. לפעמים אני מדבר בכוונה עם הידיים בתנועות גדולות או על הבן זוג שלי, שישמעו. תחנכו את הילדים שלכם מגיל צעיר לאהוב ולקבל את האחר, וככה כולנו נוכל לחיות יחד. אין לי יותר משני חברים להט"בים, כולם פה בארון. אם זה היה יותר מקובל כמו בתל אביב, אז היו נפתחים כאן הרבה יותר".

קורין שביט, 57, מושב בנייה
דרמה תרפיסטית, מופיעה בימים האלה עם המופע "מסע של חיים"

"בגיל 34, כשהייתי נשואה עם 3 ילדים, יצאתי מהארון. לפני 22 שנה, ועוד בפריפריה, גרתי אז בעמק יזראעל. זה היה נדיר מאוד. ידעתי מגיל 10 וזה היה מאוד מוזר ונושא לרכילות מאוד גדולה היציאה שלי מהארון. סיפרו עלי סיפורים שאני בעצמי לא ידעתי. הילדים שלי נולדו לתוך הסיטואציה. זה היה לא כמו היום שלהט"בים בכל מקום. זה היה מאוד אמיץ אבל הלכתי עם הלב. ברגע שהחלטתי שאני לא נאבקת בזה יותר, אז נותר מרחב של שיח ודיבורים ותמיכה. "לפני 6 שנים הקמתי מקום גאה בעמק, מרכז פעילות לקהילה הגאה באזור. הוא פעל 4 שנים בהתנדבות בתמיכת המועצה והייתה שם פעילות תרבותיות, תמיכה בנערים ובמשפחות. זה משהו שאני עושה כבר 15 שנה, מלווה הורים וסבתות וסבים. קשה יותר לצאת מהארון בפריפריה. 28 שנים גרתי בעמק יזרעאל ודגל גאווה אחד לא ראיתי".

עידו אברני, 21, באר שבע
מתנדב בשירות לאומי, מגדיר את עצמו כג'נדר קוויר ועושה מופעי דראג

"אני הולך ברחוב פה עם לק ועקבים וקונה בגדים בחנויות נשים. זה מוזר לבאר שבע אבל היא אוכלת את זה, כי ברגע שמסבירים את זה זה מובן לגמרי. יש אנשים שמתלהבים, ותראה את הלק ואת הבגדים, ויש כאלה שמסתכלים ואומרים שזה מוזר. היו לי שני מקרים לא נעימים עד כה בעיר: פעם אחת קניתי עקבים ברשת נעליים גדולה, ונכנסו שלושה גברים שנורא התלהבו מזה, אבל מהר מאוד הפכו את דעתם ואחד מהם כמעט שלף סכין. יש בי קור רוח מטורף, אז לא נלחצתי. אני מאמין שברגע שמסבירים את הקהילה ואנשים מבינים שזה לא הכל כמו במצעד בתל אביב, שאנחנו לא רק הולכים ערומים ברחובות ועושים פרובוקציה, אלא שזה שונה לגמרי ואנחנו אנשים רגילים, אז מקבלים את זה".

דור מולדבסקי, 20, מושב מזור
מתנדב בשירות לאומי בעפולה

"כלהט"ב זה שונה לחיות בפריפריה. יש פחות מודעות לקהילה עצמה, לבעיות שאנחנו נתקלים בהם ומודעות לכך שגם אנחנו בני אדם. היום זה פחות בעייתי, אבל כשהייתי קטן הסתכלו על הילד הקטן והנשי כמשהו זר. האינסטינקט היה לברוח למקום כמו תל אביב שבו יש יותר אנשים כמוני שיודעים מה אני עובר. העניין הוא שבמקומות קטנים יש חיבה לזולת, זה לא עיר, לא קר, לא נוקשה. אבל במקומות גדולים תמיד יש מי שמבין מה עובר עליך, תמיד אפשר לסמוך על זה שיהיה מישהו כמוך. תל אביב היא המכה של הקהילה הלהט"בית בארץ".