"אני לא יכולה לספר שום דבר על משיכה שהרגשתי לנשים קודם לכן. לפחות לא משהו שהייתי מודעת אליו. אני יכולה לדבר רק על הרגע שבו מצאתי את עצמי מאוהבת באישה. זו הייתה תחושה חזקה כל כך, שלא ידעתי איך מתמודדים איתה. הכל קרה נורא מהר. באינטרנט הכרתי מישהי שהייתה במצב דומה לשלי, דרכה הגעתי לקבוצת התמיכה, ובמקביל התחלתי גם תהליך טיפולי. זאת הייתה טלטלה גדולה בחיי".
את הדברים האלה אומרת שושי (השמות בכתבה בדויים), אישה בת 49, אם לארבעה, שהייתה נשואה לגבר במשך 22 שנה. כל חייה הייתה בטוחה שהיא נמשכת לגברים, לא פזלה לצדדים ולא הוטרדה במחשבות. אבל אז כמעט בהפתעה משהו השתנה, ואיתו כל עולמה: תחילה חיפשה קצת באינטרנט כדי להבין מה קורה לה, ואז גילתה בפורומים עשרות נשים ישראליות שמרגישות כמוה. בסוף הגיעו בנות קבוצת התמיכה של פרויקט "תלתן"– תמיכה וליווי לנשים לסביות הנשואות לגבר – ואיתן התשובות שזמן רב כל כך חיפשה אחריהן.
היום, כשהיא יושבת בפורום מצומצם של בנות אותה הקבוצה, בבית קפה שקט ליד מקום המפגש הקבוע והסודי שלהן בתל אביב, שושי מחייכת. יפעת בת זוגה, שעברה תהליך דומה והגיעה גם היא לקבוצה, יושבת לצידה, והשתיים מחליפות מבטים אוהבים בזמן ששושי מדברת בלב כבד על תהליך הגירושים הקשה שעברה. סביבן בשולחן ניכרת תחושה חמימה של אחוות נשים ופתיחות, כמעט שיחת בנות שקל להתמזג לתוכה. כולן כאן מדברות באותה שפה – צעירות ומבוגרות, חרדיות וחילונית. הן עברו את אותם חוויות וקשיים, את אותם רגעי פחד וחשש. הן היו שם אחת בשביל השנייה, גם כשכל העולם הפנה להן עורף.
"מסע ארוך, קשה ובודד"
בראש השולחן יושבת מקימת הפרויקט, אירית א. נהר (54), מנחת קבוצות, מטפלת ויועצת זוגית ומשפחתית המתמחה בליווי משפחות המתמודדות עם גילויים בתחום הזהות המינית. היא, שמכירה את הנושא מניסיונה האישי, החליטה לפני ארבע שנים לייסד את הפרויקט המיוחד, עבור כל אותן נשים מבולבלות שפגשה בדרך. כיום הוא כולל את קבוצת התמיכה, הנפגשת מדי שבועיים ופועלת בשיתוף מוסדות הקהילה ועיריית תל אביב, מפגשי ייעוץ פרטניים ופורום אינטרנטי בתפוז בשם "לסביות (בארון) נשואות לגבר", שמאפשר תמיכה וייעוץ דיסקרטי. לכאן הן מגיעות ברגעים הכי מבולבלים ומעורערים בחייהן, מנסות למצוא בסיס להישען עליו.
"עד היום פנו אלי כ-100 נשים, חלקן השתתפו במפגשי הקבוצה, חלקן קיבלו ייעוץ פרטני קצר או ליווי מתמשך", מספרת נהר. "מגיעות לכאן נשים בסיטואציות שונות: נשואות שיש להן קשר אהבה עם אישה, וגם כאלו שעדיין לא מימשו את תחושותיהן, שמשהו בוער בהן אבל הן מחפשות את עצמן. הן מגיעות כדי לבחון את התחושות ולברר לאן הן רוצות לכוון את חייהן, כי אחרי הכל – קשה מאוד לאישה נשואה ולאמא לאסוף לגיטימציה כדי לעשות משהו כל כך שנוי במחלוקת. לקבל החלטה שתהפוך אותה ל'רעה', שתגרום לפירוק המשפחה לה הקדישה את כל חייה. מדובר במסע ארוך קשה ומאוד בודד".
מה גורם להן להגיע לתובנה הזאת? קשר לא מוצלח עם גבר יכול לגרום לזה?
"יש משפט שאומר שכל אישה שנשואה מספיק זמן לגבר בסוף תרצה להיות עם אישה, מרוב תסכול. זאת אולי בדיחה, אבל רק אתמול הגיעה אליי אישה שסיפרה שהיו לה רגעים של תסכול עם הבעל ותחושה של בדידות שלא ידעה להסביר. עכשיו, כשהיא עם אישה, היא מבינה מה היה חסר לה. כן, יש מצבים כאלה, שבהם מערכת יחסים לא טובה עם גבר תדחוף מישהי להיות עם אישה. במצב כזה, אני בדרך כלל שואלת את הנשים שמגיעות אליי, האם הן רוצות לפתור את הבעיות בקשר עם הבעל או שמרגישות שזה המקום שלהן".
מה ההבדל בין אהבה לאישה לאהבה לגבר?
"יש משהו אחר בין מיניות של גבר למיניות של אישה. אישה בדרך כלל אינה מחונכת להיות החושקת, הרוצה. לרוב היא זאת שחושקים בה, ולכן היא שואלות פחות שאלות. הרבה פעמים נשים מתכווננות למה שהן רואות מסביב – המסגרת המשפחתית ומשימת ההולדה. רק אחר-כך, כשפתאום הן מתאהבות באישה בהמשך חייהן, הן נעצרות לחשוב מה חסר להן ומבינות שהיו רגעים שהן הרגישו משהו לחברות, למורות, או למ"כיות בצבא. כלומר, הן ידעו גם אז שהן אוהבות אותן, אבל הן לא זיהו זאת כאהבה מהסוג הרומנטי".
א. נהר מדגישה שכיום התאוריות בתחום מתייחסות להעדפה מינית כרצף ולא ההחלטה חד משמעית, שחור או לבן. "כמעט כל הנשים נמצאות ברמה גבוהה של אינטימיות עם חברות שלהן", היא מסבירה, "קיימת טענה שבעצם כל הנשים חיות על הרצף הזה, בין הסטרייטיות והלסביות. וגם ברגע שנשים מחליטות שהן במקום מסויים על הרצף, השלב הבא הוא להחליט מה נכון להן מבחינה פרקטית - חלקן יחליטו שהן רוצות לשמור על המבנה המשפחתי, חלקן יבחרו ללכת עם האמת שלהן וישנו את הגדרת הזהות המינית שלהן".
המסע הזה, מעידות חברות הקבוצה, מורכב וקשה ופותח פצעים שאיש לא נגע בהם כבר שנים. "הפעם הראשונה שבה הגעתי למקום המפגש שלנו הייתה הדבר הכי מפחיד שעשיתי בחיים", אומרת שושי, ושאר הבנות מחייכות בהזדהות, "הייתי בטוחה שאני הולכת ברחוב וכולם סביבי יודעים, שזה כתוב לי על המצח".
בתוך המפגשים, אליהם מגיעות כ-13 נשים בכל פעם, מתוודעות הנשים זו לסיפורה של זו. ישובות במעגל בחדר סגור הן מעדכנות אחת השנייה באירועי השבוע החולף, משתפות בקשיים ומחליפות ביניהן "טיפים" להישרדות נכונה בעולם שבחוץ. הבנות החדשות, אם יש כאלו, מציגות את עצמן לשאר הקבוצה – ובתום המפגש יזכו ללוות את האחרות למועדון ולהשתתף במסיבת הבנות הראשונה בחייהן, כחלק מה"אפטר פארטי" המסורתי. בפעמים אחרות פשוט ימשיכו כולן לקפה או לישיבה במסעדה, ולעיתים גם יצאו לטיול משותף בסוף השבוע, יארגנו פיקניק או יערכו מפגש בבאולינג עם הילדים שכבר יודעים ש"לאמא יש בת זוג". על הדרך יתחזקו קשרים, יבנו חברויות ויפתחו קשרים שלעיתים זולגים גם לתחום הרומנטי.
"תוך כדי עבודה פה בקבוצה, כשעדיין הייתי נשואה, הכרתי את יפעת, ואחרי שנה של זוגיות משותפת שעוד לא הייתה לי כמותה הבנתי שלא אוכל לחיות קרועה בין שני עולמות", אומרת שושי. היא מספרת שהיא ובעלה החלו תהליך של טיפול זוגי במסגרתו ביקשה לחשוף בפניו בהדרגה את תחושותיה – אלא שהתוכנית הזהירה השתבשה אי שם בדרך. "הדברים לא עבדו כמתוכנן. ברגע שהתחלתי לפתוח מולו את הנושא הוא פרץ לי למחשב, גילה על הקשר עם יפעת וכל התהליך שהתחלתי נהרס", היא מספרת.
הבעל, שלא ידע כיצד להתמודד עם הבשורה המערערת, בחר להפיץ אותה לכל עבר. "איבדתי שליטה לחלוטין על המידע הזה כי הוא עשה בו שימוש נבזי והוציא אותי מהארון מול כל מי שהיה יכול, דבר שהוא ממשיך לעשות עד היום", אומרת שושי. "הגילוי עלי לגמרי ערער אותו, כי הוא מאוד שמרן, וזה יצא בצורה של נקמנות, כעסים ואלימות מילולית ורגשית קשה. לצערי הילדים נסחפו לתוך המערבולת הזאת והוא הסית אותם נגדי. רציתי לקחת דברים לאט, אבל באיזשהו שלב הייתי חייבת לשבת ולדבר איתם כדי שהם ישמעו את זה גם ממני, שזה לא ייצא רק ממנו".
שושי, ששילמה מחיר כבד על בחירתה ללכת בעקבות הלב, סיימה מאז את הליך הגירושין –אבל מתמודדת עד היום עם תוצאות התקרית. "הגירושים האלה לוו בקרב עקוב מדם, כולל מלחמות על הילדים ועל כסף, וגם היום עדיין לא סיימתי לאסוף את השברים", היא מספרת בכאב, "גם הילדים עדיין כועסים על איך שהכל קרה".
טלפון אחרי הריב עם הבעל
יפעת, בת זוגה של שושי, עובדת סוציאלית בשנות הארבעים לחייה שמתגוררת בצפון הארץ, מספרת שהנשים המגיעות ל"תלתן" עושות את זה עם מטען כבד שהן נושאות איתן שנים רבות קודם לכן. עיקר המשקל: השקר שגדל כל הזמן.
"אני באתי לפה נשואה עם ילדה, אחרי שנים רבות של לבטים וחיבוטים, של מלחמה פנימית בין היצר לבין הרצון להיות במסגרת קונפורמיסטית ולא לחרב אותה", היא אומרת. "ה'שֶד' בתוכי הלך וגדל כל הזמן, אבל אחרי הקשר האינטימי הראשון שלי עם אישה, שאחריו הגעתי לקבוצה, הבנתי שמפה כבר אין דרך חזרה. כשהייתי שם, בתוך זה, הרגשתי פתאום את התחושה הזאת ש'וואלה, כל השנים אלה לא היו סתם פנטזיה, הגעתי הביתה'".
בנות הקבוצה, מעידה יפעת, היו שם בשבילה לאורך כל הדרך – גם במקומות שאליהם לא הכניסה אנשים אחרים. "בשלב מסוים בתהליך התחלתי להתרחק מהחברות הישנות שלי. הרגשתי שהדיבור על התהליך שאני עוברת לפעמים מביך אותן, ושהן מסתכלות על הדברים האלה כעוד סיפור צהוב לסוף השבוע. במבט לאחור, אני לא רואה את עצמי עוברת את כל התהליך הזה בלי הקבוצה, כי בסופו של הנשים האלה זה עולם אחר. כשהייתי במשבר עם הבעל או אחרי שיחה על הנושא עם הבת שלי, הן היחידות שיכולתי להרים אליהן טלפון ולדעת שבאמת יבינו".
מתוך אותה שותפות, החל גם הקשר בינה ובין שושי. מרגש ואחר ממה שהכירה, אבל גם כל כך מוכר. "נכון, האינטימיות היא שונה, אבל בסופו של יום הזוגיות היא כמו כל קשר בין גבר ואישה", היא אומרת, "התחושה שלי היום היא שונה בגלל סיבה אחרת: יש בי הקלה. אני מרגישה שבמשך שנים נורא התרחקתי מעצמי, ועכשיו לקחתי צעד אמיץ כדי להתקרב בחזרה אל מי שאני".
גם מיכל, אישה בשנות ה-30 לחייה, מרגישה שהחברות בקבוצה עזרה לה להתחבר סופסוף לתחושות חזקות שדאגה להדחיק. במקרה שלה, מדובר באתגר כפול: מיכל היא אישה חרדית, חובשת פאה ומתהלכת בבגדים ארוכים, שב-15 השנים האחרונות הייתה נשואה לאברך וגידלה איתו חמישה ילדים ביישוב חרדי בצפון.
"האמת היא שכבר בכיתה ה' ידעתי שבנות מושכות אותי", היא אומרת ומישירה מבט. "בתיכון למדנו רק בנות, ושם גם התחילה הזוגיות הראשונה שלי עם אישה, שנמשכה מגיל 17 עד גיל 22. הכל נעשה בסוד, ממש 'מים גנובים'. בגיל 22 הציעו אותי לשידוך, כי ככה היה צריך, והתחתנתי, כשבמקביל אני שומרת על קשר עם בת הזוג. אחרי שנה גם היא התחתנה ודרכינו נפרדו.
"במשך עשר שנים לא היו לי קשרים עם נשים. חשבתי שזה עבר לי לגמרי, אבל מסתבר שזה לא משהו שאפשר פשוט להוציא מתוכך. התחלתי להתנתק מבעלי מכל הבחינות, לא נמשכתי אליו ולא הרגשתי כלפיו כלום, ומצאתי את עצמי מתגעגעת לאהבה הישנה שלי. ממש קמלתי רגשית, אבל לא היה מה לעשות – חשבתי שאני הלסבית החרדית היחידה בעולם. כשהייתי בת 33 הכרתי בחורה חרדית רווקה בת 25. בדרך כלל נורא קשה לגשש אם בחורה היא בעניין, במיוחד אצלנו במגזר, אבל אחרי חודשיים של הכרות פתאום מצאנו את עצמנו מתנשקות. מאז החלטתי שלא אוותר יותר על קשר עם אישה, יהיה מה שיהיה".
מיכל ובת זוגה הסודית הצליחו לקיים קשר חבוי במשך ארבע שנים. בסופו של דבר נפרדו, אבל מיכל מספרת כי ידעה שלא תוכל להימנע עוד מקשרים עם נשים. "התחלתי להגיד מדי פעם לבעלי שאני רוצה לישון אצל חברה, והוא היה לומד כל היום בישיבה ואפשר לי את זה", היא מספרת. "ההורים שלי, שתמיד חשדו, כבר ידעו עליי בשלב הזה. הם לא אהבו את זה, אבל ראו שזה עושה לי טוב. ברגע שלא יכולתי יותר, סיפרתי גם לבעלי".
איך זה קרה?
"לפני חצי שנה בערך, בזמן שקיימנו יחסים. בדרך כלל לא הסכמתי שייגע בי, אבל פעם בחודש לא הייתה לי ברירה כי הוא אדם חרדי מאוד שחל עליו איסור שפיכה לריק, והייתי חייבת למלא את תפקידי כרעיה. בזמן היחסים איתו הייתי תמיד מתנתקת מעצמי, עושה כאילו אני לא שם, אבל באותו יום פשוט לא יכולתי יותר. הדפתי אותו ממני ואמרתי לו 'זאת הייתה הפעם האחרונה ואני לא רוצה את זה יותר, אני רוצה גט'. אחר כך הגשתי את התביעה".
"רגשות האשם הרגו אותי"
מיכל ובעלה מנהלים בימים אלה דיון על משמורת ילדיהם, והקבוצה מצידה מתעדכנת ומייעצת לה כיצד לנהוג בתהליך. כיום היא חיה חיים חצויים: בבית הקפה בתל אביב היא מדברת בפתיחות על יחסים עם נשים, אבל בחזרה בקהילה שלה, עם כיסוי ראש ובגדים ארוכים, היא יודעת שלנצח תיאלץ לשקר. "ברור לי שתמיד אהיה בארון. אני גרה באזור מאוד חרדי ואנחנו חיות בארון בתוך ארון", היא אומרת. "אני יודעת שבחיים לא אוכל לגור עם בת הזוג שלי באופן רשמי, אולי רק דירה ליד דירה, ובתוך המגזר אני לא אצא מהארון מתוך דאגה לילדים שלי. אני מבינה מהן ההשלכות של דבר כזה על החינוך שלהם ועל השידוכים שלהם. הם עצמם לא יודעים מה אני, כי הם בכלל לא מכירים את המושגים האלה – אין לי מחשב בבית, אין אינטרנט, אין טלוויזיה. אולי זה רק נראה קצת מוזר שלאמא יש חברה טובה כל כך".
התהליך שמיכל עברה אולי נגמר בהליך גירושין, אבל זה לא המצב אצל כל הנשים שפוקדות את הקבוצה. חלקן מגיעות פעם אחת ולא חוזרות יותר, אחרות נעלמות לתקופה ממושכת וחוזרות כעבור חודשים ארוכים, ויש גם כאלה שנמצאות פה באופן קבוע – אבל בוחרות פעם אחר פעם במשך שנים לשוב בתום המפגש אל חיי היומיום עם הבעלים, עד הפעם הבאה.
גילה, למשל, גם היא דתייה, היא אישה נשואה ואם לשלושה שלפני כשנתיים החלה את מערכת היחסים הראשונה שלה עם אישה. לקבוצת "תלתן", היא מספרת, הגיעה קצת אחרי שהכירה בעבודה אישה שלא יצאה לה מהראש. "ההתמודדות עם הנושא הייתה בלתי נסבלת ולא היה לי עם מי לחלוק ולדבר על זה. נאכלתי מבפנים", היא אומרת. "לבעלי אמרתי שהצטרפתי לסדנת הילינג, אבל רגשות האשם הרגו אותי ובסוף סיפרתי לו מה עובר עלי. היה לו קשה, אבל הוא הבין ואנחנו עדיין מנסים למצוא פתרון".
"חשוב לי להדגיש שאין לפרויקט ולקבוצת התמיכה אג'נדה מיסיונרית, אנחנו לא דוחפות נשים להתגרש", נהר מדגישה, "המטרה היא לספק להן מקום מכיל, לא שיפוטי, שמאפשר להן לבחון את חייהן והעדפותיהן ולפגוש נשים המתלבטות בשאלות דומות. לעיתים זה המקום היחידי עבורן לדבר על זה".
עבור דנית, אחת מחברות הקבוצה שעדיין נשואה לגבר ושומרת על התא המשפחתי, הדגש הזה חשוב. כבר שלוש שנים היא נמצאת כאן, אבל היא לא רוצה לקבל את התחושה שהקבוצה היא כביש חד-סטרי המוביל לגירושים. "אני לא בשלב של לקום וללכת", היא אומרת. "הראש שלי חושב על זה, אבל זה לא משהו שכרגע אני יכולה לעשות. במשך השנים ניהלתי כמה מערכות יחסים עם נשים, והיום יש לי בת זוג, אבל זה עוד לא הזמן לפתוח את זה. המשפחה המורחבת שלי יודעת מה קורה. למעשה, כולם סביבי יודעים חוץ ממי שצריך לדעת באמת: בעלי והילדים. אבל כרגע אני עוד מחכה. בכל מקרה, כשהילדים שלי יגדלו אני אבהיר להם שמה שלא יבחרו בחיים, אני אוהב אותם כמו שהם".
"אולי את אומרת את זה כי זה מה שהיית רוצה שהם יאמרו לך? שהם יאהבו אותך ללא תנאי?", שואלת אותה המנחה, ודנית משחררת חיוך גדול.