על דלת הכניסה של יעל רשלין והדר רשלין-בקר מודבק סטיקר של מילה אחת, "ואהבת". את דירתן שבשכונות החדשות של צור הדסה, המשקיפות על גבעות גוש עציון, קל לזהות בזכות דגל הגאווה שמונף במרפסת. אנחנו נפגשות בצהרי שישי שרבי, כמה שעות לפני כניסת שבת. יעל עובדת במרץ במטבח בזמן שהדר בסלון, מטפלת בבנן המשותף בן החצי שנה. מאחוריהם ספרייה עמוסה ספרי מדע בדיוני לצד מדפים מלאים בספרי קודש ושני זוגות של פמוטים לשבת, אחד לכל אחת.

אלו ימים לא קלים עבורן, עבור הקהילה כולה. לפני כשבועיים נטע חדיד, טרנסג'נדרית בת 24 שהגיעה מהציונות הדתית והייתה מהדמויות המוכרות ב"בית הפתוח" בירושלים, שמה קץ לחייה. מותה הציף מחדש את הסבל והקשיים שאיתם מתמודדים טרנסג'נדרים בכלל, והטרנסים והטרנסיות הדתיים בפרט. אבל בסלון משפחת רשלין-בקר לא היה צריך להציף כלום. את הכאב הן מכירות מקרוב, על בשרן. "אחרי המקרה עם נטע, זיכרונה לברכה, אנשים ורבנים שאף פעם לא מדברים על טרנסיות פתאום התחילו לפתוח את הפה", אומרת יעל, שעברה את תהליך השינוי, ההתאמה המגדרית. "פתאום נשמעים קולות שלא נשמעו קודם: רבנים שאומרים שאסור להחרים, שמצטערים שלא עזרו לה. אבל איפה הייתם כל השנים? איפה הייתם כשנטלי ומאי התאבדו? כבר שנים שאני מתחננת בפני רבנים ליחס, שולחת להם דוגמאות לשו"תים (שאלות ותשובות הלכתיות שמתפרסמות ברשת) שמבטלים טרנסים לחלוטין והם פשוט מתעלמים".

יעל והדר רשלין
"מה שבגלל הזהות המינית או המגדרית שלנו נצא מהמגזר הזה שגדלנו בו?" | צילום: יונתן בלום

"אחת הסיבות שסוף סוף נוצר סביב זה דיבור זה כי הרבנים באזור שבו נטע למדה הם יחסית ליברליים, אבל גם זה כבר דועך ויורד מסדר היום", מוסיפה הדר. "לפעמים שואלים אותנו למה אנחנו לא חוזרות בשאלה, אבל אנחנו הרי גדלנו בחברה מסוימת. למה שבגלל הזהות המינית או המגדרית שלנו נצא מהמגזר הזה שגדלנו בו? אם היו אומרים לך שאם את לסבית את חייבת להיות דתיה, היית חוזרת בתשובה? כמה טרנסיות עוד צריכות להתאבד מהמגזר כדי שמשהו ישתנה?".

ארבע טרנסג'נדריות מהמגזר הדתי חיו בישראל בשנים האחרונות מחוץ לארון. הראשונה, מאי פלג, התאבדה ב-2015, השנייה, נטלי וייסברג, בפברואר האחרון וכעת נטע חדיד. יעל היא האחרונה שנותרה ואשר מוכנה להתראיין בגילוי לב ובגילוי שמה. "הדתיות שלי היא חלק מרכזי ממני ואני תובעת אותה ונלחמת עליה, מבקשת הכרה מהממסד הרבני האורתודוקסי - ולא מקבלת אותה. יש פה שוליות כפולה, את נמצאת בתחתית של כל שרשרת מזון. גם של הקהילה הדתית, גם של הקהילה הלהט"בית ואפילו של הקהילה הטרנסית שהיא ברובה מאוד חילונית. מכבש הלחצים הוא הרבה יותר גדול. זה מקום מאוד בודד להיות בו".

במגזר אין גישה לאינטרנט, את לא יכולה פשוט ללכת ולחפש 'טרנס'

יעל, בת 39, נולדה בצרפת כזכר, שלישית מתוך ארבעה אחים, כשהגדולים בהם מבוגרים ממנה בעשר שנים ומעלה. אחרי לידתה, אמה החלה תהליך של חזרה בתשובה, וכשהיא הייתה בת שלוש המשפחה עברה לשכונת גילה בירושלים. "אמא שלי שלחה אותי ללמוד בתלמוד תורה חרדי", היא מספרת. "הייתי מאוד מופנמת ודחויה, רוב השיעורים הייתי בחוץ או שהמורים היו מרביצים לי, צינורות, סרגלים, אלימות פיזית ברמה הכי קשה שיכולה להיות". כשהייתה בת שמונה נפרדו הוריה ואביה חזר להתגורר בחו"ל, "לא ראיתי אותו מאז פרט לפעם אחת שהוא בא לבקר לראות את הנכדים שלו. הוא מאוד מבוגר, ניצול שואה".

יעל והדר רשלין
"הדייט השני שלנו היה דייט דוסי לגמרי" | צילום: יונתן בלום

בגיל 12 היא נזרקה מתלמוד התורה ונשלחה על ידי אימה לפנימיית בנים חרדית בבני ברק. משם המשיכה להטלטל בין ישיבות ופנימיות רוב נעוריה. "זו הייתה תקופה נוראית שאני לא מאחלת לאף אחד לעבור, הייתי חוזרת הביתה פעם בחודש, וגם אז אמא שלי לא הייתה בבית והייתי צריכה לגדל את עצמי. מאחת הישיבות זרקו אותי כי מצאו אצלי בתיק ספר מדע בדיוני ואמרו שאני מטמאת את המקום. בפנימיות היה נורא, המון אלימות, המון עונשים פיזיים מהרבנים אבל גם התעללויות מהתלמידים האחרים. הייתי נכנסת לחדר ואנשים היו מסתכלים עלי במבט שאומר, מה את עושה כאן, למה את מתנהגת ככה, למה את מדברת ככה?".

הבנת למה את "מתנהגת ככה"? היו לך מחשבות או התלבטויות לגבי הזהות המגדרית שלך?
"מאז ומעולם היו בי מחשבות על הזהות שלי, אבל זה משהו שאת לא יודעת איך לגשת אליו. במגזר החרדי אין גישה לאינטרנט, את לא יכולה פשוט ללכת ולחפש 'טרנס'. יותר מזה, בגלל שאני טרנסג'נדרית ונמשכת לנשים, אז כילד בעצם הייתי סטרייט, אז הכל כאילו בסדר. אבל משהו לא התיישב לי, את מרגישה כאילו משהו אצלך לא בסדר".

ידעת בכלל משהו על טרנסיות, על הקהילה?
"באותה תקופה הדמות הטרנסית היחידה שהייתה בתקשורת זו דנה אינטרנשיונל, שהיא סוג של טווס ואני ממש לא טווס. בדימוי, זה או דנה או כל מני רוצחים וחולי נפש בסרטים. את מסתכלת על זה ואומרת, אני אישה, אבל אני לא רוצה להיראות ולהתנהג ככה".

ואיך כל זה מתחבר למקום האמוני?
"מלמדים אותך מגיל צעיר שלנשים וגברים יש את התפקידים הספציפיים שלהם בכל אלמנט בחיים. את קמה בבוקר וצריכה להגיד 'ברוך שלא עשני אישה' וזה הכי גרוע כי את אומרת, למה אני מברכת את זה? בבית הכנסת אני לא מבינה למה מכריחים אותי ללכת לעזרת הגברים, אני לא שייכת לשם. הכל אפור ושחור וחום, ובנשים הכל ססגוני ואני הרבה יותר מזדהה עם זה". 

בגיל 15 הגיעו המשברים הגדולים והכואבים, שבדיעבד דחפו אותה להתבונן עמוק יותר לתוך הנפש. "בכיתה ט' עברתי מהישיבה לפנימייה של הציונות הדתית ופתאום הייתי צריכה בגדים רגילים, אז לקחתי את הג'ינס הראשון שראיתי, שהיה במקרה של אחותי. ג'ינס מגניב עם כוכבים. לא היה לי מושג שיש דבר כזה גזרה לבנים וגזרה לבנות, שיש הבדלים בנעליים. לא היה לי מושג שיש הליכה ודיבור וישיבה שאני צריכה לאמץ. כשהגעתי לשם ישר תפסו אותי לשיחה, 'את דפוקה בשכל, מה את הומו? תראי איך את מתלבשת?'. ניסיתי להיות דומה לסביבה שלי, קניתי את כל הבגדים שאמרו לי שאני צריכה ללבוש אבל לא הצלחתי, נדבקה לי הסטיגמה של אדם מוזר".

יעל והדר רשלין
"מאחת הישיבות זרקו אותי כי מצאו אצלי בתיק ספר מדע בדיוני ואמרו שאני מטמאת את המקום", יעל רשלין | צילום: יונתן בלום

מאיפה בכל זאת שאבת תמיכה? מה עם הבית?
"באותה תקופה אמא שלי התחתנה מחדש, עברה לגור עם בעלה והשאירה את הבית עם כל החפצים. הוא הפך לסוג של מחסן ושם גרתי. בסוף י"א היה לנו ריב קשה, לקחתי את כל הכדורים שהיו לי בבית וניסיתי להתאבד. במקום זה מצאתי את עצמי חולה שלושה ימים, צמודה לאסלה. אחרי שזה עבר קמתי והחלטתי שאני ממשיכה הלאה". 

בדרכה הלאה חיכתה לה עוד מסגרת עם כללים ברורים, צה"ל, שבה דווקא הרגישה שהיא יכולה לתת דרור לכמה מחשבות חדשות. היא הוגדרה כחיילת בודד ושירתה כמש"קית דת, ולקראת סוף השירות אף הורידה את הכיפה לתקופה קצרה. "אני יכולה להבין את מי שעוזבים את הדת בגלל המעבר, אבל אני לא רציתי. לקח לי המון זמן להבין שאני בסדר ולא חולת נפש, אלא פשוט טרנסית ולסבית".

"כל המניירות האלה של גבר שעומד בראש לא עניינו אותי"

אחרי השחרור רשלין הרגישה שהחיים תופסים תנופה. היא החליטה להשלים בגרויות ונרשמה ללימודים באוניברסיטת בר אילן. "בבר אילן הסתדרתי מצוין, הייתי כוכבת כי הייתי ממש טובה בלימודים. העוף-מוזריות שלי לא פגעה בי". באותן שנים היא פוגשת ובהמשך נישאת כדת וכדין למי שלימים תהפוך להיות אם ילדיה, ובהמשך גם גרושתה.

היו לך מערכות יחסים לפניה?
"היו לי המון מערכות יחסים עם נשים עד אז והייתי הכי מאושרת בעולם, פשוט לא הייתי בתפקיד של הגבר. תמיד שאפתי שנהיה זהות מבחינת התפקידים בתוך מערכת היחסים, ובתוך מערכת שהיא דתית זה מאוד קשה. כל המניירות האלה של גבר שעומד בראש לא עניינו אותי. כל הזמן קיבלתי ביקורת על זה שאני רכה ורגישה מדי. היו לי המון קשרים שנהרסו כי בנות הזוג שלי אמרו לי שהן רוצות 'גבר גבר' בחיים שלהן, ולא הבנתי למה זה ככה? למה שהן תרצנה דבר כזה?".

ההבנה הגדולה הגיעה בגיל 25. "למדתי מחשבים במרכז האקדמי לב (לימודים אקדמאים לגברים בעלי רקע תורני) ורק אז נחשפתי לאינטרנט, זה משהו שלא הייתה לי כל כך גישה אליו עד לאותו זמן. לקח לי המון זמן עד שהיה לי את האומץ ללכת לבדוק אם יש דבר כזה לסבית וטרנסית, פחדתי שיש צנזורה על האינטרנט או שיראו מה אני מחפשת, בכל זאת, מכון דתי. עד שיום אחד התגברתי על הפחד וחיפשתי: האם אפשר להיות טרנסית וגם לסבית? וגיליתי שאפשר".

יעל והדר רשלין
"יעל אמרה לי, 'זה שאני חושבת שאלוהים שונא אותי לא אומר שאני חושבת שהוא לא קיים", הדר רשלין | צילום: יונתן בלום

הקלה?
"הבנתי שאני לא דפוקה בשכל. שיש לזה הגדרה ושיש עוד כמוני בעולם וזה בסדר. אבל מהצד השני רציתי למות כי באותו רגע גם הבנתי שאני לא במקום שאני אמורה להיות בו. לא רציתי לאבד את החיים שלי. אבל הפסקתי להגיד 'ברוך שלא עשני אישה' ועברתי להגיד 'ברוך שעשני כרצונו'". 

למרות הגילוי, יעל החליטה להישאר בארון. "רציתי לראות כמה אני יכולה להמשיך", היא מסבירה. "חיפשתי עזרה בבית הפתוח בירושלים ובמקביל הצטרפתי לקהילות אינטרנטיות של טרנסים וטרנסיות. הייתי גולשת דרך הניידים ישנים, ברשת הישנה, לכל פוסט היה לוקח שעה לעלות. הייתי מדברת עם אנשים מהקהילה בטלפון ומגיעה מאוחר הביתה, אבל עוד לא היה לי אומץ לפגוש אף אחד, הרגשתי שאני בוגדת בחיים שלי. באיזשהו שלב מתחיל להיות לי ממש קשה, אני מבינה שהזמן עובר, אני לא מאושרת ומשהו בתוכי מת. הילדים הם מה שנתן לי את הכוח להמשיך ולהחזיק את הבית למרות הכל".

באותם ימים היא פוגשת את מאי פלג, טרנסג'נדרית המתגוררת בסמוך אליה בהתנחלות אפרת ונמצאת בהליך של יציאה מהארון וגירושים. מאי עוזבת את הישוב, מתחילה הליך הורמונאלי ומאבדת את המשמורת והקשר עם ילדיה. יעל, שנחפשה למלוא הסיפור, התמלאה חרדה. "אני רואה מה קורה בחיים שלה, שומעת את הרכילויות ומתה מפחד. זה לא משהו שרציתי שהילדים שלי והמשפחה שלי יעברו. מאי הייתה המנטורית שלי, היא הייתה יו"ר הבית הפתוח ופתחה בר גאה. אבל היא שילמה מחיר שלא הייתי מוכנה לשלם בשביל החופש".

"הילדים היו הסיבה היחידה שלי להישאר בארון"

המשא ומתן שניהלה עם עצמה על החופש שלה נפתח מחדש אחרי כשנתיים. יעל, בת 34 כבר ועדיין בגלגולה הפיזי כגבר, יצאה מהארון הטרנסי מול גרושתה והשתיים מחליטות לסיים את הקשר. "אז התחלתי לקחת חוסמי טסטוסטרון", היא משחזרת. "עוד לא רציתי לקחת הורמונים, אבל כן רציתי להרגיש פחות חרא עם עצמי. לקחת קצת שליטה על החיים שלי".

מפחד שזהותה המינית והמגדרית תפגע בה אם יפנו לבית הדין הרבני, היא פותחת תיק בבית הדין לענייני משפחה. בינתיים, עוד ועוד אנשים סביבה גילו את הסוד, מה שדווקא נתן לה כוח. "לא היה לי מה להפסיד יותר. התחלתי לעבור עם עצמי הליך שכלל בעיקר הורדת שיער בלייזר וגישושים, אבל כלפי חוץ ברוב המקומות עדיין חייתי כגבר. מצד שני לא פחדתי כמו קודם. הרגשתי חופשיה יותר להגיד לאנשים שאני טרנסית, בעיקר אנשים מארגונים להט"בים דתיים" .

ומה עם הילדים?
"איבדתי את הקשר איתם. הצלחתי לשמור רק עם אחת מהם ונאלצתי לפגוש אותה תקופה ארוכה ב'מרכז קשר'. זה מקום של הורים מתעללים, אלימים מסוממים ומסוכנים. אני לא היחידה שזה קורה לה, המון טרנסיות וטרנסים שיוצאים או מוצאים מהארון מאבדים קשר עם הילדים, ואם הם רואים אותם זה רק במרכזי קשר". 

"אז החלטתי שדי", היא לוקחת אוויר. "אין לי יותר מה להפסיד, אני יוצאת סופית מהארון. הדבר היחיד שעוד החזיק אותי זה הילדים שלי, אבל אם גם את זה לוקחים לי רק בגלל הזהות שלי אז אני אלך עם הזהות עד הסוף. הילדים היו הסיבה היחידה שלי להישאר כהורה בתוך תא משפחתי ובארון, עבורם הייתי מוכנה לסבול. עכשיו כבר לא היה לי בשביל מי להסתיר יותר".

יעל והדר רשלין
"היו לי המון קשרים שנהרסו כי בנות הזוג שלי אמרו לי שהן רוצות 'גבר גבר' בחיים שלהן" | צילום: יונתן בלום

את זוכרת את הפעם הראשונה שלך במרחב הציבורי כאישה?
"בטח. זה היה ביום ההולדת שלי שהפך גם ל'טרנסולדת'. הייתה לי אז חברה דתייה לסבית שדירבנה אותי לבטא את הזהות המינית שלי, נתנה לי ללבוש כיסויי ראש מהארון שלה וחצאיות ואמרה כמה זה יהיה לי יפה. ביום ההולדת היא אמרה לי, 'יאללה, היום את יוצאת כאישה' ויצאנו לבר בירושלים. זה היה ערב נפלא. חופשי". 

היא יוצאת מהארון גם במקום העבודה שלה, חברת הייטק בירושלים בה מועסקים גברים דתיים רבים, ומתחילה לסבול מיחס עויין, בעיקר מצד הקולגות השמרנים. "קיבלתי איומים ברצח, אנשים התחילו לדבר אלי באופן דוחה בתור 'זה' או כזכר, אנשים שמחבקים אותי או יושבים לידי כדי להדגיש שאני 'לא אישה' בעיניהם ואומרים את זה שתדעי. עושים דווקא. אמרתי לעצמי שאני לא אתן להם להפיל אותי, אני בונה את החיים שלי מחדש. מתחילה להיות פעילה, הולכת לוועדות בכנסת לדבר על טרנסיות וגאווה, מספרת את הסיפור שלי. הופכת לשליחה".

"טסטוסטרון זה הורמון מאוד אלים, יותר קשה לך לבטא רגשות"

בחלק השני של חייה, יעל הכירה את הדר, ביסקסואלית דתייה בת 26. הן התוודעו אחת לשנייה בפייסבוק ובמסגרות של הקהילה הלהט"בית הדתית בירושלים, ובדייט השני כבר התחילו לתכנן את החיים המשותפים.

"הדייט השני שלנו היה דייט דוסי לגמרי", הדר מספרת בחיוך. "איזה חינוך את רוצה לילדים? איך נראה שולחן השבת? כמה ילדים את רוצה? בשיחה הראשונה שלנו שאלתי את יעל על דת שאלתי אותה אם היא מאמינה בקדוש ברוך הוא והיא אמרה לי 'זה שאני חושבת שאלוהים שונא אותי לא אומר שאני חושבת שהוא לא קיים'. אבל אני לא חושבת שאלוהים שונא אותה".

תוך חודש השתיים התארסו ועברו לגור יחד בהתנחלות דתית, ואחרי חודשיים נוספים הדר נכנסה להיריון. "אנשים לא יודעים מה עברנו בשביל להביא את ירדן לעולם", הדר ממשיכה, "יעל הפסיקה עם ההורמונים והייתה לה רגרסיה מגעילה ממש, ואני עברתי הזרעות ו-IVF. מהצד גם ראו את זה, זה הרגיש כאילו משהו אונס או משתלט על הגוף שלה. טסטוסטרון זה הורמון מאוד אלים, הוא עושה לך כאילו את כל הזמן בלחץ ויותר קשה לך להביע רגשות, אזורים שהתרוקנו מתחילים להתמלא, שיער צומח, העור שלה - שהוא הדבר הכי קטיפתי בעולם - נהיה גס פתאום. זה לא נורמלי, תופעות גופניות שהיא שמחה שהיא נפטרה מהן חזרו. גם בשירות הציבורי היחס אלינו היה מחריד. בנק הזרע בהר הצופים ביקש מיעל איזה חמש פעמים בדיקות איידס, למרות שהיא הביאה כבר ולא באמת הייתה צריכה עוד אחת. כל יומיים ביקשו בדיקה. הן היו ממש מרושעות, אז עברנו לפרטי ושם התייחסו אלינו מקסים, הרופא לקח את הטופס של ה-IVF, מחק את 'בן הזוג' ורשם 'האישה'".

היום כאמור הן מתגוררות בצור הדסה, ישוב חילוני שבימים אלו מתהווה בו גם קהילה דתית ליברלית ופתוחה. "היחס מהסביבה מדהים, זו אחת הסיבות המרכזיות שעברנו לפה. הקהילה מאוד ידידותית ומכילה את כולם, אנחנו גם לא הלסביות הדתיות היחידות שגרות פה", אומרת הדר. "כשגרנו בהתנחלות היו צועקים עלינו ברחוב. לא הלכתי לבית כנסת שנה בגלל היחס. אנשים שם מאוד שמרנים ואין פתיחות בכלל. פה לעומת זאת, לא משדרים לנו שאין לנו מקום כי אנחנו שונות, לא חוויתי את זה במקומות אחרים".

יעל: "בהתנחלות ניסיתי ללכת לבית הכנסת, אבל הואשמתי שאני מתגנבת לעזרת הנשים כשאני 'לבושה בבגדי נשים'. אז הפסקנו ללכת לבית הכנסת".

על פניו נראה שיש התקדמות גם מצד חלק מהרבנים בכל הנוגע ללסביות והומואים. יש התייחסות, וגם פסיקות מתקדמות.
יעל: "נכון, רק לטרנסיות וטרנסים הממסד הדתי ממשיך להפנות עורף. אני מרגישה שהם פשוט בורחים מהעיסוק בשאלה הזו, אז אין בה התעסקות בכלל וזה משאיר את החלל באינטרנט והעיסוק לאנשים מאוד מאוד רעים. את נכנסת לשו"תים באינטרנט ומקבלת תשובות מזעזעות ורעות ממש. מפחידות אפילו"._OBJ

עלעול זריז בחלק מהשו"תים שפורסמו באתרים הדתיים לאחרונה מלמד עד כמה המגזר רחוק מלקבל את הקהילה. לדוגמה, אחד הגולשים שואל האם צריך לטהר מת שהוא טרנס, תשובתו של הרב היא שאין צורך. במקום אחר גבר טרנס שהחל הליך לשינוי מין לזכר שאל את הרב האם עליו לשמור נגיעה מגברים או מנשים – תשובתו של הרב הייתה, מכולם. רב נוסף נשאל על ידי תלמידי תיכון כיצד להתייחס למנקה בבית הספר שהחלה הליך מעבר לאישה, תשובתו הייתה להמשיך לדבר אליה בלשון זכר ולהתייחס אליה במין בו נולדה גם אם ביקשה אחרת.

"נוער דתי שנמצא בארון מחפש באינטרנט, מגיע לתשובות האלה ופשוט רוצה למות", אומרת יעל. "איפה המנהיגים והרבנים? תגידו שהתשובות הללו לא מייצגות, תעשו משהו. כל מה שהנוער קורא זה, 'אתם מפלצות, מכוערים, צריך להתרחק מכם'.

הדר: "מישהי שלומדת בישיבה תיכונית, בתיכון של בנים, רוצה להתחיל הליך, מה היא עושה? עוברת לאולפנה? כמו שנמצא פתרון לכל נושא אחר, שעון שבת ופלטת שבת - ואני לא רואה שדיברו על זה בגמרא, הרבנים צריכים להתחיל להתייחס למציאות. הבעיה היא שהם מפחדים שזה יפגע באורתודוקסיות שלהם. לא אכפת להם שבבית הכנסת יעלה לתורה ילד שההורים שלו נוסעים בשבת ואוכלים בבית שרימפסים, אבל אוי ווי אם זה יהיה טרנס או טרנסית".

למה בעצם לא לחבור לקהילה הטרנסית החילונית?
הדר: "הלהט"בים אומרים 'את לא מספיק להט"בית', הדתיים אומרים 'את לא מספיק דתיה'. כאילו שאי אפשר להיות גם וגם. אנשים לא מבינים את המורכבות. גם כשיעל עומדת מול הקהילה טרנסית אומרים לה את לא שייכת אלינו כי את לא טבעונית מספיק, את לא שמאלנית מספיק, את ציונית, דברים כאלה, והקהילה שלנו היא רדיקלית, אנרכו-קווירית. ויעל היא בינארית, היא אישה, היא לא על רצף מגדרי כלשהו. אנחנו בכל זאת דתיות, יש לנו תפיסה מסורתית, אנחנו מבינות מורכבויות וזהויות ומקבלות את כולם, אבל יש לנו תפיסות שהן מסורתיות יותר ואנשים לא מבינים את זה. אנחנו לא הולכות למצעד בתל אביב, הוא לא צנוע ולא נעים לנו. זה משהו שגם לחברה הלהט"בית קשה לקבל. ובקהילה הדתית, יעל היא הטרנסית היחידה מחוץ לארון אז אין מה ליצור קהילה ולדבר על זה יותר מדי".