"נו, ומה ייצא לך מזה?", סבתא שלי שואלת אותי. אנחנו יושבות בבית קפה ליד הדיור המוגן שלה ואוכלות צהריים יחד. בעודנו מנשנשנות, הראיתי לה בסמארטפון תמונות מהטיול האחרון שלי לחו"ל. ואז היא שואלת עם מי הייתי, אני עונה לה 'חבר' ועיניה נדלקות 'חבר-חבר' היא שואלת בתקווה? אני לוקחת נשימה עמוקה ומחליטה לספר לה סוף סוף - "לא חבר-חבר. רק חבר. ואם כבר, אז תהיה לי חברה", אני אומרת לה.
"נו, ומה ייצא לך מזה?", היא אומרת לי לפני שהיא ממשיכה ואומרת לי שמצד אחד היא חשדה כבר זמן רב ושמצד שני, היא גדלה בדור שחושב שכל ילד צריך גם אבא וגם אמא ושהומוסקסואליות זה נגד הטבע. למחרת היא התקשרה בבהלה להגיד לי שאם היא לא הייתה ברורה אתמול, אז היא אוהבת אותי ומקבלת אותי תמיד, כמו שאני. וככה, צלחתי את אחת המשוכות היותר מפחידות שלהט"בים מתמודדים איתם: לספר לסבא ולסבתא. זה לא צעד פשוט, ורבים מאיתנו חוששים לעשות את הצעד הזה. הרי להורים שלנו היה קשה ומפחיד לספר, ולא אחת להורים שלנו היה קשה לקבל אותנו תחילה (ואצל חלקנו גם אחר כך). אז ברור שלסבא ולסבתא שלנו, שנולדו בכלל בדור אחר, יהיה קשה מאוד להבין ולקבל, לא? אז מסתבר שלא. מחקרים קובעים שאפילו להיפך - לבני גיל הזהב קל יותר לקבל. למרות הגיל, ואולי דווקא בגללו, בגלל שהם כבר ראו וחוו הכול, ואולי בגלל שמה שחשוב להם בסוף זה שהנכדים יבואו לבקר, ישנם לא מעט בני הגיל השלישי שמקבלים את נכדיהם בזרועות פתוחות ללא היסוס.
"לי אישית אין שום דעות קדומות. אני בן אדם בן 84, עברתי הרבה בחיים שלי, גם את מלחמת העולם השנייה. ראיתי במהלך החיים שלי הרבה מאוד דברים, ולמדתי הרבה דברים, ולמדתי להכיר אנשים ואין לי שום דעות קדומות", מספרת לילי, סבתא גאה לנועה גולני. "היו לי זוג חברים וגם בבניין איפה שאני גרה היה זוג נשים שהקימו משפחה. אצלי חשוב האדם עצמו. אני מעריצה את נועה ואת הבן אדם שהיא, היא בן אדם חיובי מכל הבחינות, אוהבת את המשפחה, כולנו גאים ואוהבים אותה וזה הכול", מרחיבה סבתא לילי.
לילי מספרת שהיא חשבה לראשונה שמא נכדתה לסבית, עוד כשנועה הייתה בתיכון. "בפעם ראשונה שראיתי שזה משהו כזה, זה היה בתיכון וראיתי שהיא שונה. אז מה? לא דיברתי על זה ולא הייתי מעוניינת לדבר על זה. אדם כשהוא מוכן ורוצה הוא בעצמו מגיע ומספר. אז חיכיתי", היא אומרת.
גולני מצידה מספרת שהיא זוכרת באופן מפורש את הפעם הראשונה שהיא דיברה על הנטייה המינית שלה עם סבתא לילי. "הפעם הראשונה שזה נאמר בה בקול היה פעם אחת לפני שבע שנים כשנסעתי עם סבתא באוטו שלה, זמן קצר אחרי שנפרדתי מבת הזוג הראשונה שלי. היא שאלה אותי על זוגיות ואמרתי לה שכרגע אין לי. סבתא שלי אמרה לי 'אבל כשתהיה לך תכירי לי? בן-בת לא אכפת לי, העיקר שתהיי מאושרת. אז אמרתי לה שהאמת היא שהיא פגשה את בת הזוג הקודמת שלי, והיא ענתה לי שהיא ידעה והרגישה את זה. סבתא שלי תמד קיבלה אותי וגרמה לי להרגיש בנוח והיא כבר מזמן הבהירה לי שהיא מחכה שאני אביא את בת הזוג הבאה שלי לאירוח", מספרת גולני.
גם במשפחות דתיות
גם הדס, שגדלה בבית דתי-לאומי, מצאה אוזן קשבת וקבלה רבה דווקא אצל סבתה, למרות שהייתה בחרדות רבות לפני שסיפרה לה. "אני באה ממשפחה דתית-לאומית והמשפחה המורחבת שלי היא דתית יותר וחלקה גם חרד"לית. יש לי קשר קרוב מאוד עם סבתא שלי, שחיה עם סבא שלי ביישוב דתי ומקיימת אורח חיים דתי לגמרי. עבורי סבתא שלי היא דמות מאוד משמעותית ומיטיבה עבורי. לאורך השנים, טפטפתי לה הערות על הומוסקסואליות ועקבתי אחרי התגובות שלה מקרוב. במהלך השנים היה נדמה לי שהתגובות שלה נעשו מתונות ומקבלות יותר. לפני שלושה חודשים חששתי שהמידע עליי עלול להגיע לסבתא שלי ממקום אחר, ולא רציתי שהיא תשמע על זה ממישהו אחר ולא ממני. אז החלטתי לספר לה", הדס אומרת.
ההחלטה לספר לסבתא היתה קשה עבורה ולוותה בחרדות רבות. "כבר מהיום שלפני שסיפרתי לה הרגשתי חרדה, הבטן שלי כאבה וממש חששתי. למרות זאת, אזרתי אומץ והרמתי לה טלפון ואמרתי לה שיש לי כמה דברים להגיד לה ואם בא לה שנשב לקפה. להפתעתי, היא ענתה 'כן! אפשר ממש עכשיו!' הייתי די מופתעת. הייתה לי תחושה שהיא כבר די חושדת במה מדובר ולתשובה כל כך נלהבת לא ציפיתי. הייתה שיחה ממש טובה, אני סיפרתי על עצמי, היא שאלה שאלות, והסתבר לי שהיא כבר חושדת זמן ממושך. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, שהיא שמחה שמצאתי את המקום שלי ושטוב לי, וממש לא אכפת לה מה הסביבה הדתית מסביב תגיד. נפרדנו בחיבוק גדול ואני נשארתי עם תחושת הקלה ושחרור", אומרת הדס.
הזרועות הפתוחות שנועה, הדס ואני נתקלנו בה הן לא מקרה פרטני, והוכחו גם במחקרים אקדמיים. במחקר שנערך באוניברסיטת רוטגרס בניו-ג'רזי ובדק את יחסם של בני הגיל השלישי לנכדיהם הלהט"בים, התגלה כי כמעט כולם נוטים לקבל את נכדיהם באופן מוחלט. המחקר הראה שבני הדור השלישי מדרגים בעדיפות הגבוהה ביותר את השמירה על הקשר עם הנכדים, ולפיכך, מגלים קבלה באחוזים גבוהים של נכדיהם - גם כשעמדותיהם האישיות כלפי הומוסקסואליות הן שליליות. יתרה מזאת, המחקר הראה שלעיתים רמת הקבלה של הנכד/ה היו גבוהים יותר משל ההורים, שנטו פעמים רבות יותר לקחת את 'האשמה' על מצבם של ילדיהם על עצמם ולפיכך להיות ברגשות מעורבים יותר כלפי הנטייה המינית של ילדיהם.
מחקר אחר שנערך גם הוא בארצות הברית מצא שהרוב המוחלט של הנכדים ובני הדור השלישי מדווחים כי הקשר ביניהם התחזק לאחר היציאה מהארון וכי הסבים או הסבתות אף סייעו להעלאת רמת הקבלה העצמית של הנכד/ה. מחקר שלישי אפילו הראה כי ככל שהגיל עולה כך תפיסת העולם של הפרט יכולה להפוך למקבלת ומרוככת יותר, מתוך תחושה 'שראינו כבר הכול'. לפיכך, המחקר קובע כי בני הגיל השלישי נוטים להיות מקבלים יותר ממה שנהוג לחשוב לתופעות שונות, כולל גם לנטייה מינית של מי מבני המשפחה.
גם במקרה של טרנסג'נדרים
הקבלה הזו מצידם של בני הדור השלישי לא שמורה רק ללסביות ולהומואים. לפני ימים אחדים סיפר מייקל אלרואי בפוסט מרגש בפייסבוק על הקבלה שהוא זוכה לה מצד סבתו: "במקום ללמוד למבחן מחר העדפתי לנצל את היום הזה לעלות לירושלים ולבקר את סבתא שלי, אותה סבתא מרוקאית בת 85 (בערך) שעד לפני כמה שנים התווכחה איתי על 'אנשים כמוני'. היום, אחרי שראתה את הכתבה עליי היא אמרה לי כל הכבוד ושאם היא הייתה יודעת שככה אני מרגיש מבפנים היא הייתה אומרת לי לעשות את השינוי מזמן! עכשיו אני יכול להגיד שהגעתי לפסגה", כתב אלרוי שנחשף בכתבה ב-mako גאווה.
אבל עדיין, למרות הכול, יש כאלה שעודם מתלבטים ומהססים אם לספר לסבא או לסבתא. נ' מאזור המרכז יצאה מהארון לפני משפחתה כשהייתה בת 21, לפני 11 שנה, אך עדיין לא אזרה עוז לספר לסבתא שלה, בין היתר בעקבות בקשה של אמא שלה. "סבתא שלי היא דמות משמעותית מאוד בעיצוב חיי ובאבני הדרך שלי. היא הייתה סבתא צעירה, אנרגטית, יפה מאוד, אישה מרשימה בחוזקתה, חדת לשון, דעתנית ומאד ישירה. במשך שנים היא הייתה מושא הפמיניזם שלי. היא יצאה נגד הפטריארכיה והאלימות שחוותה מאביה וגם מבעלה, שהוא סבא שלי. היא לעולם לא קראה לו בעלי כי היא תמיד אמרה: "אני בבעלותי בלבד, הוא גבר שזכה לחיות איתי..."
גם סבתא אומרת שצריך לספר
אבל באותה נשימה סבתא שלי היא אישה עם דעות קדומות, כל מה שלא בנורמה לפי הגדרתה צריך לנרמל ולהתיישר. יש לי איתה יחסים קרובים והרבה שיחות. מולי היא תמצא את המקום לפרוק, להתמרמר, להבין מה היא הפסידה בחייה, מה היא חוותה. תמיד היא אוהבת לשמוע את הסיפורים שלי מחו"ל או מהאוניברסיטה, היא תמיד מקשיבה לי. מצד שני, אני לא מספרת לה כי אני מרגישה שזה ישבור לה משהו מולי למרות שהיא תמיד אומרת לי: "רק תביאי לי נין או נינה, לא צריך בעל או חתונה..." ואלו הרגעים שאני חושבת שהיא יודעת ומבינה אבל פשוט אין לי אומץ לספר. אני גם יודעת איך אמא שלי לקחה את זה, אזי סבתא שלי זה כבר משהו כבד יותר", נ' מספרת על ההתלבטויות. אלא שכמו שכבר למדנו מהמקרים הקודמים ומהמחקרים נ' משקפת את החששות המוכרים שנעלמים לאחר היציאה מהארון כשבני הדור השלישי מפתיעים את הנכדים לטובה.
סבתא לילי מסכימה וחושבת שאנשים במצבה של נ' צריכים לספר לסבא ולסבתא והיא קוראת לנכדים לספר לבני דור גיל הזהב, "זה רע מאוד שלא מספרים. זה לא טוב. בסוף מה שחשוב זה רק הבן אדם שאתה", היא אומרת. בסופו של דבר, ייתכן שסבא וסבתא שלנו, רק רוצים שנבוא לבקר ולהרגיש שהם חלק משמעותי וחשוב מחיינו - ולא משנה עם מי ואיך נחליט לחלוק אותם.