אביעד שטיר ויוסי ויינשטוק לא ישכחו לעולם את הדייט הראשון שלהם. הוא התחיל בכיכר שנקראה אז "מלכי ישראל", בהפגנה גדולה שהתקיימה במקום. משם חתכו לקולנוע "גת" הסמוך כדי לראות את הקומדיה הרומנטית "האיש שעלה על גבעה וירד הר" עם יו גרנט. הסרט לא הותיר בהם חותם, אבל כשיצאו גילו מהומת אלוהים: ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בסיום אותה עצרת. "עד היום אני מתפלא שלא עצרו את הסרט באמצע", אומר אביעד.
הדייט עצמו היה מוצלח מאוד. אביעד הוא מתרגם ונגן צ'מבלו, אז עדיין סטודנט באוניברסיטת תל אביב; יוסי היה עורך דין בתחילת דרכו, עולה חדש שעלה לבדו מקנדה כדי לממש את ציוניותו. כעבור ארבע שנים הם כבר טסו לגור בבלגיה כדי שיוסי ילמד לתואר שני, ואז ללונדון, שם הם התחילו לדבר על ילדים. נושא הפונדקאות היה אז בתחילת דרכו, אביעד גילה באינטרנט שבארצות הברית יש סוכנות ראשונה שמתמחה בזוגות חד מיניים, והוא הציף את הרעיון.
"האמת היא שלא הרגשתי איזה דחף עצום, ובכל מקרה התחלנו בכלל לחפש דרכים לאמץ ילד", נזכר יוסי. "אבל התברר שזה כמעט בלתי אפשרי".
אודי לדרגור, ממקימי העמותה "אבות גאים", מסביר שבישראל זוגות חד מיניים יכולים כביכול לאמץ אבל למעשה זה כמעט בלתי אפשרי. "בארץ אין כמעט ילדים שמועמדים לאימוץ, ומה שמרגיז זה שהמדינה מאפשרת לאמץ רק מרוסיה וסרביה, ועם שתי המדינות האלה נחתם הסכם שהאימוץ לא יהיה פתוח להומואים", אומר לדרגור. "כך שתכלס, הומואים לא יכולים לאמץ". לפני מספר שנים הוגשה בנושא עתירה לבג"ץ בנושא והמדינה כמובן הבטיחה לטפל בזה. העתירה הוסרה, המדינה לא עשתה דבר.
כשיוסי ואביעד חזרו ארצה הם החליטו ללכת על פונדקאות בארצות הברית. הסבירו להם שזה יעלה בסביבות 100 אלף דולר, והם נשמו עמוק והחלו בסדרת בדיקות גנטיות. אז גילו שהפונדקאית תיאלץ לטוס בכל רחבי ארצות הברית כדי לעבור את הבדיקות האלה, ואחר כך התברר גם שיש איזה ביטוח ששכחו להזכיר בפניהם. בסופו של דבר עלה התהליך כולו 200 אלף דולר. "אם היינו יודעים מראש כמה זה יעלה", אומר יוסי, "היינו מוותרים על להביא את הילד. איזה מזל שלא ידענו".
יוסי ואביעד לא התעניינו כל כך בפוליטיקה גאה, אבל בדיעבד גילו שהם זוג ההומואים הישראלי הראשון שהביא ילד לישראל לאחר תהליך פונדקאות (כדי לדייק ממש צריך לומר שהיה לפניהם זוג שעשה פונדקאות בקפריסין, אבל באופן שמכופף חוקים, וזוג ישראלי שחי בניו יורק והחל בתהליך לפניהם, אבל לא חזר ארצה). כך, כשנולד מתן שטיר ויינשטוק, הוא הפך למעשה לילד הפונדקאות הרשמי הראשון של הקהילה הגאה בישראל.
במקום אמא ואבא כתבו הורה
היום הוא בן 15, נער מקסים שלומד בבית ספר למחוננים בהרצליה. בחדרו יש ספינת חלל מקוביות לגו על פי דגם מ"מלחמת הכוכבים" שהוא אחד הגדולים בעולם, עם יותר מ-5,000 קוביות. ילד כמו כולם,
אבל כשהוא נולד, אף אחד לא ידע מה עושים איתו. "לא היה אז שום נוהל בכלל", אומר אביעד. "יש לנו תעודת לידה ששנינו רשומים בה בתור ההורים, למעשה בגלל זה בחרנו בשעתו בקליפורניה. התעודה שם הייתה ידנית, פשוט מחקו את המילים אמא ואבא וכתבו הורה, Parent. היום זה כבר לא ככה, צריך להוציא צו הורות לפני הילדה".
גם להביא את מתן לארץ לא היה קל. יוסי נזכר: "באנו לקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו. הייתה שם אישה מאוד נחמדה ומבוהלת שפלבלה בעיניים על תעודת הלידה ולא כל כך ידעה מה לעשות. היא אמרה שהיא צריכה להתקשר לארץ. במשרד הפנים אמרו לה חד משמעית שלא תכתוב כלום. הם אמרו לה, 'שיחזרו לארץ והתינוק יהיה תייר ונראה'. אבל זה נראה לי ממש מסוכן. משרד הפנים, כמו היום, היה שייך לש"ס ופחדתי שזה יסתבך לשנים. שמעתי על זוג ישראלי שגר בניו יורק, יצרתי איתם קשר, הם הסבירו שבקונסוליה בעיר נתנו להם תעודה בלי בעיה. אביעד קצת פחד, אבל אמרתי, מה יש לנו להפסיד. אז נסענו באוטו לניו יורק עם מתן, הגענו לקונסוליה, וסגנית הקונסול שהכירה את המקרה הקודם מיד הסכימה לרשום. ככה קיבלנו תעודת זהות ודרכון, וטסנו לארץ".
אביעד: "הטיסה לארץ הייתה מאוד קלה ונעימה. אף אחד לא שאל שאלות. בביקורת הגבולות התינוק ישב עליי, על המנשא והכול. כשיצאנו החוצה, האישה שלוקחת ממך את הפתק מהדרכון הביטה עליי, הצביעה על הילד ואמרה: 'זה לא נוח לו ככה'. אז הרגשתי שהגענו הביתה".
מיד אחריהם הלכו בדרכם רבים וטובים. כמה מהראשונים, כמו דורון ממט וגיא טצה, פתחו בהמשך סוכנויות מוצלחות ומצליחות כדי להקל על הבאים בתור. המדינה מצדה מיהרה לסדר את החוקים והנהלים כדי להקשות על הומואים להביא ילדים לארץ; עד לאחרונה, ובמשך שנים, היה צורך לאשר בארץ בבית משפט את האבהות לפני החזרה לארץ, בזמן שההורים נמצאים בחו"ל - תהליך שיכול לקחת חודשיים ויותר וכמובן שאינו נדרש מסטרייטים.
לפני 11 שנה, לאחר לידת בתם הבכורה, החליטו בני הזוג איתי פנקס ויואב ארד לפנות לבג"ץ כדי שיורה למדינה לאפשר פונדקאות בישראל גם להומואים והורים יחידנים. בעזרת העורך דין חגי קלעי, ומול קשיים רבים, הם חזרו לבג"ץ שוב ושוב כשכל פעם המדינה מוצאת תירוץ למזמז את זה. בדרך הוקמה ועדה, הוגשו המלצות משונות, וארגונים פמיניסטיים שמתנגדים לתהליך באופן כללי ניצלו את ההזדמנות לתקוע מקלות בגלגלים. יעל גרמן, אז שרת הבריאות, החלה להעביר חוק פונדקאות מתוקן בתמיכתו של בנימין נתניהו, אבל הממשלה ההיא לא החזיקה מעמד והחוק נשאר על רצפת הכנסת.
לפני שלוש שנים, במהלך משונה, הוחלט לשנות את החוק כך שיאפשר גם לנשים יחידניות לקיים פונדקאות. התיקון עבר ורק ההומואים נשארו בחוץ. הפעם קמה סערה ציבורית גדולה שהסתיימה בהפגנה של 80 אלף איש בכיכר רבין, ובתמיכה של כל החברות המסחריות הגדולות בישראל. פנקס וארד, שלאורך הדרך הצטרפו אליהם גופים נוספים, חזרו לבג"ץ והפעם קיבלו פסק דין מנצח: בג"ץ קבע שאפליית ההומואים אינה חוקית, והקציב למדינה שנה אחת לתקן את הפגם לפני שבג"ץ בעצמו יבטל את החוק. מאז המדינה דוחה כמובן שוב ושוב את התיקון (פנקס: "אנחנו מצפים מהכנסת שנבחרה לאחרונה לקחת אחריות, להתנער מהביזיון, להסיר את הכתם מספר החוקים ולא להשאיר את עבודתה לבית המשפט העליון").
במסגרת תהליך הפונדקאות הקפיאו אביעד ויוסי כמה עוברים נוספים. מידי שנה היו מצלצלים אליהם מהמעבדה ומסבירים שצריך לשלם שוב עבור שמירתם, וגם שעם השנים איכות העוברים והסיכוי שאפשר יהיה להפוך אותם לילדים יורדת. מתישהו הם החליטו שבמקום לשלם ולדאוג, פשוט הגיע הזמן להביא למתן אח או אחות. כך הגיעה לעולם איילה, היום ילדה יפה ותבונית בת כמעט 12.
פתאום התקבלנו למועדון של הסטרייטים
יוסי, אביעד, מתן ואיילה גרים כיום בהרצליה. הם לא מצליחים להיזכר בקשיים גדולים שנתקלו בהם כמשפחה, חוץ מזה שהיה פעם בעל בית שלא הסכים להשכיר להם דירה. מערכת החינוך, לעומת זאת, תמיד האירה להם פנים. "אני לא זוכר שהיו לי תלונות", אומר אביעד. "הפעם היחידה שהרגשתי צורך להתלונן על משהו זה כשמתן בא הביתה מהגן והתחיל לדבר על אלוקים וביאת המשיח. הלכתי לגננת והסברתי שאם הייתי רוצה שהוא יתעסק בזה, הייתי שולח אותו לגן ממלכתי דתי".
מתן ואיילה לא ממש מכירים ילדים אחרים שנולדו בתהליך פונדקאות. ההורים ניסו להפגיש אותם, לקחת אותם לפיקניקים של עמותת אבות גאים, אבל מתן היה מבוגר משאר הילדים ואיכשהו לא נוצר חיבור. "בבית הספר של איילה יש זוג של שתי אימהות, אבל הילדים לא כל כך מתעניינים בזה", אומר אביעד.
אולי גם בגלל שהם לא גרים בתל אביב, במעגל החברים שלהם יש בעיקר משפחות סטרייטיות. אביעד: "יש קטע כזה שכיש לך ילדים, אתה נהיה סטרייט. ותדע לך, זה בא לי בהפתעה. אבל עם השנים, החברים החדשים שאני פוגש הם הורים לילדים מהכיתה, מהחוגים. זאת חוויה מאוד מוזרה".
יוסי: "החברים שלי תמיד היו סטרייטים".
אביעד: "אז אצלי לא. לא הייתי חיית מסיבות, אבל גרתי בתל אביב וכל החברים שלי היו גייז. פתאום אתה נהיה עקרת בית משועממת מהרצליה, זה היה לי מאוד מוזר. אבל כיום כבר התרגלתי לזה".
לא נשמע לי נורא.
אביעד: "תראה, הרבה פעמים מאשימים את הזוגות של הגייז שהם עושים ילדים כדי להיות כמו כולם. בעיניי זאת האשמה מאוד דוחה".
כן, המילה המטופשת הזאת, הטרו-נורמטיביים.
"זה חוסר דמיון משווע, וזה הומופובי. לא מאשימים סטרייטים שהם עושים ילדים כי הם רוצים להיות כולם. בכל מקרה, בלי שתכננו יצא שפתאום אתה מתקבל למועדון אקסקלוסיבי, או לא אקסקלוסיבי בכלל. המועדון של הסטרייטים".
יוסי: "כשעשינו את מתן דיברתי עם חברה רווקה במשרד עורכי הדין שעבדתי בו, והיא אמרה לי: 'אתה הרבה יותר מקובל בחברה הזו ממני. אתה אמנם גיי אבל יש לך ילד, אני רווקה ואין לי ילדים'. אני חושב שזה נכון, לפחות בישראל זה הכרטיס כניסה שלך לחברה".
ואיך באמת המפגשים עם הורים אחרים?
אביעד: "היה מקרה אחד שרבתי עם גברת אחת שלא הסכימה אף פעם שהילד שלה יבוא אלינו. הילדים היו חברים טובים, וגיליתי שהיא מפחדת שהוא יבוא אלינו ומסכימה רק שמתן יבוא אליהם. צעקתי עליה, אבל לא גילינו לילד, והילדים באמת נשארו חברים. הייתה גם פעם שלא הסכימו להביא הרצאה של חוש"ן (ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הלהט"בית) לבית הספר של הילדה. מישהי זרקה לי, 'למה אני צריכה להסביר לילד שלי על דרך החיים שלכם?'. מיד עניתי לה, 'ולמה אני צריך להסביר לילד שלי שאת גרושה וחיה עם בן זוג שאת לא נשואה לו?'. היא קצת התעצבנה, איימה בתביעת דיבה. אבל שטויות".
יש לכם דיונים על החסך בדמות אם?
אביעד: "זה משהו שעובר בראש, אבל אף אחד לא אמר לנו על זה כלום. יש שתי סבתות, יש דודות".
יוסי: "כל מערכת החינוך היא מאוד נשית כמובן, והמורות פה מאוד חמות. יש קשר יותר הדוק, לא כמו בארה"ב".
אביעד: "יש עוד משהו מדהים. כשזה שני אבות בלי אמא, אז האבות נהיים יותר חמים ומחבקים. כשיש אבא ואמא, אז יש באופן טבעי חלוקה כזו שאמא יותר אימהית ואבא יותר אבהי. עם שני אבות, גם האבות נהיים אימהיים. אתה משתנה, המוח משתנה. אני לא חושב שהייתי אימהי במיוחד לפני זה. אני מרגיש את זה אצלי, שאתה מפתח את המיומנות הזו".
הייתי רוצה שאבא ייכנס איתי לשירותים של הבנות
בשלב הזה מצטרפים לשיחה מתן ואיילה, שקוראים לאבות שלהם אבא ודדי. מתן עולה תיכף לכיתה י', היא בכיתה ו'. אני מבקש מהם שיספרו על החיים במשפחה שלהם.
מתן: "מה יש לספר? אנחנו די משפחה סטנדרטית, אני לא יכול לחשוב על שום דבר יוצא מהכלל חוץ מזה ששני ההורים זכרים.
זה משהו שילדים שואלים עליו בבית הספר?
"ביסודי הייתה מישהי ששאלה כל הזמן אם אני מאומץ, אבל שם זה עצר. אני חושב שפונדקאות היה רעיון מסובך מדי בשבילה. זה אף פעם לא הרגיש מוזר או שונה, לא לי או לאחד החברים שלי".
אף פעם?
"לא, אבל אנחנו גרים במרכז הרצליה וזה די מקום מתקדם חברתית. לא?".
מה היתרון הכי גדול בזה שיש שני אבות? ומה החיסרון הכי גדול?
"היתרון הכי גדול זה שיש לי חסינות לבדיחות 'אמא שלך' שילדים אצלנו מאוד אוהבים. חיסרון? אני לא באמת יכול לחשוב על אחד. המשפחה שלי מתפקדת, אני לא יודע איך זה עם אבא ואמא ואני גם לא מרגיש שונה מול איך שאני רואה משפחות עם אבא ואמא בסרטים".
ומה חושבת איילה?
"לפעמים אומרים לי שיש לי מזל כי אין לי אמא שכל הזמן תגיד לי 'תנקי את החדר, תעשי את זה'. אבל זה לא כל כך נכון. הם פשוט רגילים שזה האמא, שזה התפקיד שלה לומר להם לעשות כל מיני דברים ומטלות, אבל גם לי אומרים".
שניהם תלמידים טובים מאוד. לאיילה יש כמה עמודי טיק טוק, מתן מצדו שונא רשתות חברתיות; הוא גיימר. ההורים קצת מבועתים מהרשתות החברתיות וממה שהן יכולות להביא, אבל לא באמת עושים עם זה שום דבר.
איילה מתלוננת שאחיה לא אוהב כל כך לשחק איתה ולהסביר לה דברים. פעם הם היו רבים הרבה, אבל עכשיו יש לכל אחד מעגל חברתי משלו. מתן: "הרבה יותר קשה לריב כשאתה לא מתקשר". אבא אביעד ממהר להגן על הסיטואציה: "פעם בכמה זמן, כשהכוכבים ככה מסתדרים בשורה, פתאום הוא משחק איתה או מראה לה איך עושים דברים. ואלה רגעי אושר".
איילה נזכרת: "פעם הייתה חתולה שליטפתי, והוא ראה שהיא עומדת לנשוך אותי והרחיק אותי ממנה".
יוסי: "נכון, בסוף החתולה נשכה אותו במקום לנשוך אותה".
אני מנסה לחזור איתם לשאלה אם חסרה להם אמא בבית. אביעד אומר שהוא מצטער כשהוא לא יכול לעשות לאילה צמות סיניות; היא דווקא לא ממש חושבת שזה נורא, אבל נזכרת: "דבר אחד שאולי פעם עצבן אותי זה שהייתי בים, והייתי קטנה מאוד, ורציתי להחליף בגד ים. ומה, אני צריכה להחליף בגד ים לבד? הייתי רוצה שאבא שלי ייכנס איתי לשירותים של הבנות, אבל הוא לא רצה להיכנס. הייתי צריכה להיכנס לבד".
הילדים עושים סימנים שקצת נמאס להם, בכל זאת שבת בבוקר. ואנחנו נפרדים.