עולם הדייטינג הוא עולם מתיש, ולפעמים מרגיש שהחיפוש אחר זוגיות לעולם לא ייגמר. לרוב מרגיש שרובנו כרווקים לא מעוניינים להתמסד, או לא מעוניינים להכיר במטרה לפתח זוגיות רצינית. מרגיש לפעמים שטווח ההזדמנויות לקשר רציני שטמונות בדייט הוא צר מאוד, על גבול הבלתי אפשרי. החיפוש היום מרגיש כמו צפייה בפרסומות לפני הסרט, רק שהסרט לא מגיע. כל הפרסומות נראות אחלה ומושכות את העין, אבל הגישה לצפייה בסרטים המלאים חסומה.

מצאתי את עצמי בסוג של מעגל מבלבל. מצד אחד אני יודע שאני מחפש זוגיות, אך מצד שני לא ברור לי מה זה בדיוק אומר. איך זה ייתכן שיש כל כך הרבה אפליקציות חברתיות, אך בו זמנית יש תחושה שיש יותר מדי אפשרויות וגם מעט מדי אפשרויות? איך זה יכול להיות שכשהיינו במרחק 400 מטר ודיברנו באפליקציה, הרגשתי כל כך קרוב אליך, אבל כשישבת מולי הרגשתי את אותם 400 מטר מפרידים בין הכיסאות שלנו?

ממחפש (צילום: יחסי ציבור,  יח"צ)
"זה באמת נורא קשה למצוא זוגיות בלי ראש על הכתפיים" | צילום: יחסי ציבור, יח"צ

400 מטר ביני ובין הבחור שהתכתב איתי במשך שלושה שבועות ולא הצליח למצוא זמן להיפגש; 350 מטר ביני ובין הבחור ששאל אותי "מה מחפש?", כששנינו רוקדים במסיבה; 10 קילומטר ביני לבין הבחור שנעלם אחרי שני דייטים מבטיחים ושלח הודעה לתמונה חסרת הפנים שלי בגריינדר. בעולם שבו האפליקציות הוסיפו לנו שפע הזדמנויות, צמצמנו את עצמנו ואת מי שאנחנו לדמויות חסרות פנים. וזה באמת נורא קשה למצוא זוגיות בלי ראש על הכתפיים.

מה זה שווה לחפש כשאתה לא מבין מה אתה מחפש?

הגעתי למצב שהשאלה "מה מחפש" תקפה אותי מכל מיני כיוונים. האם אנחנו באמת מחפשים קשר רציני? אולי אנחנו מעדיפים להעביר ערב עם "ממוקם לעכשיו" ולדחות את החיפוש למחר (שזה גם בסדר)? מהנקודה הזו יצאתי לפתח את פרויקט הגמר שלי, "מָמְחפשׂ", בתור סטודנט לתקשורת חזותית בבצלאל. כל מיני היבטים וחוויות בתוך הסוגיה המורכבת הזו הציפו את שולחן העבודה שלי בחודשים האחרונים: שידוכים, סטוצים, דייטים מוצלחים וכושלים ועוד. רציתי לתרגם את חוויית הדייטים המודרנית למרחב האפליקציות האינסופי.

מעבר לעיסוק בתחושת השפע האדיר, הפחד מהחמצה והשיטוט העיוור, מצאתי את עצמי בעיקר שואל שאלות על התקשורת שיש היום בין שני משתתפי השיחה - איך נהיה לגיטימי לא לענות להודעה של מישהו? איך זה לגיטימי לדבר עם כמה אנשים במקביל? כמה מפחיד זה לומר את האמת למישהו שהוא לא הטעם שלך, בעוד שהוא מחכה לתשובה ממך?

ממחפש (צילום: יחסי ציבור,  יח"צ)
"איך זה לגיטימי לדבר עם כמה אנשים במקביל?" | צילום: יחסי ציבור, יח"צ

עניין הפרסונה הווירטואלית-פיקטיבית שאנחנו עוטים על עצמינו מביאה אותנו להתמסר למשחק של זהויות. משחק שזולג לתפיסה העצמית שלנו כאינדיבידואלים. כשלא ענו לי הרגשתי פחות שווה, וכשאני לא עניתי, הרגשתי שיש שווים פחות ממני. ואז עולה השאלה - מה זה שווה? 

מה זה שווה לחפש כשאתה לא מבין מה אתה מחפש? מתי מסתיימות הפרסומות ומתחיל הסרט? אנחנו נמצאים בתקופה בה מושג הזוגיות מקבל עיצוב מחדש או אפילו מיתוג מחדש. בעידן שבו הטכנולוגיה מצמצמת את המרחק בינינו, אנו נדרשים לצעוד עם קצב עדכוני הגרסה שהמאה ה-21 מספקת לנו. זה כבר לא פשוט להכיר בחור פנים אל פנים מבלי להיות מושפע מהפרופיל שלו בפייסבוק או באינסטגרם.

>> זר לא יבין זאת: 25 ממים שרק להט"בים יבינו

>> לזה נעם לא ציפה כשפגש את ההורים של בן זוגו

>> 9 דרכים לא להיות בהיסטריה על הגוף שלך הקיץ

מצאנו את עצמנו בסוג של מטווח מטרות, שולחים חיצים לכל הכיוונים. אולי כדאי לעצור רגע ולראות לאן יורים? עולם האפליקציות זימן לנו שאלות מאוד טובות, שאולי כדאי פעם אחת להפנות אותן אל עצמנו - מי אני? מה אני? מה אני מחפש?

אמיר כהן יצר את "מָמְחפשׂ" עבור תערוכת הבוגרים של בצלאל, שנערכה בקמפוס הר הצופים בירושלים.