בשנים האחרונות אני חוטא בחטא פרשנות היתר. לכל דבר וסימן אני נותן תפקיד, גם אם במציאות הם חסרי משמעות לחלוטין. ולמה זה? העידן המודרני גרם לנו לאבד את האינטונציה שלנו, או במילים אחרות - הפסקנו להתבטא בקול והתחלנו להשתמש באייקונים כאלה או אחרים כדי להסביר לאחר מה אנחנו מרגישים. מחברת דוגרי הפכנו לחברת סחור וסחור. במקום לבוא ולהגיד את המסרים שלנו כמו שהם, אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים את הסוגריים הנכונים שיבטאו בצורה המדוייקת ביותר את התחושות העמוקות ביותר שאנחנו מרגישים. אירוני, לא?
בשלוש שנים האחרונות מצאתי את עצמי בסחרחורת אחת גדולה שכללה אותי ועוד בחור, רון קראו לו. על היחסים שלי ושל רון יכולתי לכתוב על גבי עשרות כרכים, כשבכל אחד מהכרכים יש חלק נכבד לפרשנות שאני נתתי לכל אחת מהמחוות שרון עשה כלפיי, אלה שהוא לא עשה כלפיי ואלה שדמיינתי אותו עושה כלפיי. אך מכיוון שעלילות רון ועומרי בעיר הגדולה זה לא באמת ספר שיעניין אף אחד, אני אעשה זאת בקצרה - שלוש שנים, ארבע פרידות ושני ספסלים ציבוריים (בשתי ערים שונות) עליהם הלב שלי נשבר לאלפי רסיסים.
רון היה האהבה הכי ארוכה של חיי הקצרים. מעולם לא חשבתי שאני אכתוב עליו, כי זה בית הקברות של בני הזוג העתידיים שלי - אני כותב כשאני יודע את הסוף. עם רון, במשך שלוש שנים, לא היה סוף אי שם באופק או שהסוף היה כבר כל כך מאחוריי שלא יכולתי לראות אותו.
אחרי הפרידה השלישית לקחנו פסק זמן אחד מהשני. אני לא יודע מי המציא את קונספט פסק הזמן, אבל אני לא חושב שהוא ביקר בתל אביב. אם יש עיר אחת שבה אין לך אפשרות להימנע ממפגש עם מישהו שאתה מנסה להתחמק ממנו זאת תל אביב.עם הזמן והפגישות המקריות חזרנו שוב לדבר, ובמשך שנה היה לנו נוח עם מערכת היחסים ההיברידית הזאת שנוצרה - מעין חברות מאוד טובה עם מטען רומנטי איפשהו שם בעברה ומתח עכשווי שנכח בכל פגישה ופגישה.
אחרי שנה של ידידות-שתוביל-לאסון-ידוע-מראש-אבל-מתעלמים-מזה, ושיחה אקראית בה חשפתי בפני רון שמעולם לא טעמתי קובה, החלטנו לצאת לטיול ברחבי ירושלים כשבמהלכו אוכל קובה ירושלמית אמיתית. מעולם לא זכיתי לראות את ירושלים יפה כל כך כמו שראיתי אותה באותו היום. שתינו קפה של בוקר בשוק, ארוחת צהריים במושבה הגרמנית, קינוח של שעות ערב בעיר העתיקה ובירה של לילה בסמטאות הצפופות של ירושלים.
התיישבנו על ספסל באחד הרחובות הצדדים ונאחנו, היה יום ארוך. מעולם לא ביליתי כל כך הרבה שעות עם רון. התוודעתי לצד אחר שלו, איזשהו צד שבמהלך השלוש שנים האחרונות נעלם לי והזכיר לי למה אני כל כך אוהב אותו.
לפעמים צריך לצאת מתל אביב כדי לשמוע מחשבות שהרעש התל אביבי נוטה להחליש.
רון הניח את ראשו על כתפי. הנחתי את ידי על ראשו וליטפתי את שיערו. לא ידעתי אם זה הבסים החזקים מהבר ליד או הלב שלי שדפקו כל כך חזק. הראש שלי התמלא במחשבות והוכרח להישאר כך עד הבוקר. בלילה נסעתי בחזרה לתל אביב וקמתי לבוקר שישי אצל הפסיכולוג שלי. במשך שעה פירטתי כל ניואנס ומשפט בפגישה והבנתי את מה שניסיתי להימנע מלהבין במשך כל השלוש שנים האלה - אני אוהב את רון. חזרתי הביתה ונשכבתי במיטה, המחשבות שהציפו את ראשי התרכזו למחשבה אחת פשוטה והיא ההבנה שאני צריך להגיד לרון מה שאני מרגיש כלפיו.
החלטתי שכיאה לעת המודרנית אני אסמס לו את כל מה שאני מרגיש. הבנתי שזה אולי לא הוגן לבוא אליו עם מחשבה שגיבשתי במשך שעות, להגיד לו אותה ולצפות ממנו לתגובה בתוך שניות. ואולי האמת לאמיתה היא שפשוט פחדתי לעשות את אותו הצעד פנים מול פנים. שלחתי את הסמס, הדלקתי סיגריה ושקעתי מול הטלווזיה.
הערב שלי המשיך במסיבת יום הולדת בדירה של חברים. אחרי כוס היין השלישית שלי ראיתי הודעה חדשה מרון. בהודעה היה בדיוק מה שציפיתי שיקרה - סיום. אחרי שלוש שנים של תהייה אחת גדולה קיבלתי את הסוף לו ייחלתי, וזה לא במובן של סוף שמח או עצוב, אלא במובן של סגירת מעגל הכרחית שהייתי צריך לסגור.
לקחתי איתי את כוס היין ויצאתי למרפסת. הסתכלתי על אנשי דרום תל אביב כשהם מתחילים את חגיגות שישי בערב ובכיתי. בכיתי כי הוקל לי, כי המחשבה הזאת שיום אחד זה יהיה איתו הסתיימה, ושיש לי אישור מלא להמשיך הלאה.
את היומיים שבאו לאחר מכן ביליתי במיטה. שידורים חוזרים בפרקים של "הישרדות" האמריקאית ואכילת ג׳אנק פוד היו חבריי הטובים ביותר.
יום שני הגיע ואיתו ערב חג הפסח. לקחתי תיק קטן ונסעתי להורים בנס ציונה. אחרי שעה של חיתוך פירות בשביל הסלט המפלצתי שאמא שלי הכינה כדי ״שלא יקרה מצב שלא יהיה למישהו סלט פירות לאכול!", יצאתי למרפסת שלהם והשקפתי על גבעות הכורכר. בצידה המזרחי של נס ציונה ודווקא שם, איפשהו במשולש המוזר הזה שבין תל אביב-ירושלים-נס ציונה השלמתי עם זה. השלמתי עם זה שאת רון אני תמיד אוהב, ושזה בסדר שאין שם הדדיות, והדבר הכי חשוב שלמדתי - למדתי שאפשר להמשיך הלאה כשעדיין זוכרים את מה שהיה לפני. שיש אפשרות שאני אוהב שוב ועדיין אמשיך לאהוב את רון. וזה, חברים, השחרור מעבדות האמיתי.
עוד ב-mako גאווה: