מוניקה הינג’סטון מאוסטרליה הפכה לנזירה בגיל 21, ושנים לאחר מכן "התפכחה מהאשליה", ועל המסע שלה היא כותבת בטור אישי לגרדיאן. בשנות הקדשתה לנזירות בכנסייה הקתולית, עלתה בפניה הזדמנות לנסוע ולעבוד במוסדות בצ’ילה, והינג’סטון קפצה על ההזדמנות. שם, בשנת 1983 הכירה את אהבת חייה פג, נזירה פרנציסקנית מאמריקה, שעבדה מזה 17 שנה בצ’ילה. "זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון", מספרת הינג’סטון, "אבל חודשים אחר כך כבר התאהבתי בה בכל ליבי".
הינג’סטון סיפרה שהיא רצתה לצעוק לכל העולם על האהבה שלה, אבל "העולם לא רצה לדעת" עליהן או על הקהילה הגאה, ועוד בשיא מגפת האיידס והניכור המתגבר כלפי הקהילה. השתיים, חברות במסדרים שונים בכנסייה הקתולית, בהם המסדר הפרנציסקני הנחשב לקשוח במיוחד, שלחו מכתב לוותיקן בבקשה לשחרר אותן מנדריהן להקדיש את כל חייהן לאל.
הוותיקן קיבל את החלטתן, והשתיים נשארו בצ’ילה לעבוד בתחום הרווחה, עבודה שעשו בהיותן נזירות, במשך תשע שנים נוספות. הן עברו לאוסטרליה, ומשם ראו את התנודות בדעת הקהל ובעמדת הכנסייה הקתולית בנוגע לזכויות להט"בים. באהבתן זו לזו, נדרו שאם אי פעם יתאפשר להן להתחתן, יעשו זאת בו במקום ויארגנו מסיבת חתונה המונית.
עד שהגיע השוויון בנישואים לאוסטרליה, השתיים כבר לא יכלו לקיים את הבטחתן. פג הלכה לעולמה שש שנים קודם לכן, בעקבות סרטן בכיס המרה. "הדמעות שלי זלגו, מצד אחד על כל אותם אנשים שהשינוי בחברה יכול להיטיב איתם, ומצד שני בעצב רב, בגלל שמעולם לא יצאנו החוזה בטקס פומבי והכרזנו בפני כולם – תראו את האהבה שיש לנו זו לזו!”.
"אינני יכולה לתאר במילים עד כמה אני מתגעגעת למגע ולעדינות שלה מדי יום", הינג’סטון מוסיפה.