מתעורר באמצע הלילה. לא מיוזע מחלום בלהות, אבל גם לא מרגיש את האוויר נכנס מהחלון. אין בי מזג אוויר. מחפש שאריות מהשלווה שליוותה אותי בשעות הקטנות, כשהייתי מחויך על הכרית. לא נותר דבר. את מי אני מעיר עכשיו? בודדים החברים שאני יכול באמת לפרוק מולם את הבדידות החדשה הזאת. גם להם כבר אין כמעט מה לומר. כי כמה אפשר לנסות להיכנס אלי, לרכך אותי, להגיע יחדיו לתובנות "מנחמות", ובסוף לקבל אותי ביום למחרת עם אותו מבע עגמומי, עם אותו כאב שההתחלה שלו חד סטרית, אבל הסוף שלו מתפתל כמו תמנון ענקי במעמקי האוקיינוס. תמיד פחדתי ממים עמוקים מדי. התשתי את עצמי עד כלות. האבלות הזו הייתה אמורה כבר לדעוך. העצבות הזו פג תוקפה לפני חודשיים לפחות. אז איך אני פאקינג אצליח להסביר לאנשים, שארבעה חודשים אחרי שזה נגמר, אני עדיין בוכה כמעט כל יום? ששום דבר כמעט לא מצליח להאיר את הפנסים הכבויים שבי? שאני לא מתרגש כמעט משום דבר? איך אני עושה את זה מבלי להרגיש פתטי, אובססיבי, מוגזם, משוגע? מדוע זה השפיע עלי כל כך? איך אני מפסיק, ולו לכמה שעות בודדות, פשוט מפסיק לחשוב עליו?
עד אותו רגע באותו לילה סוער מכל כיוון שהוא בפברואר, אפשר היה לומר שאני יודע מה אני רוצה. שנתיים וקצת של שיכרון חושים. מעולם לא הרגשתי כל כך טוב בתוך המיניות שלי. אף פעם לא הרגשתי מוחמא כל כך, מחוזר כל כך, לא חשבתי שארגיש מושך ככה. ממרום שנותיי, לא זכרתי שהרימו לי ככה. אולי כל זה לא היה קורה לולא העבודה החדשה דאז, שלקחה אותי לכמה מקומות חדשים בעולם ומיקמה אותי במקום "אקזוטי" יותר על מפת הגריינדר הבינלאומית. הביטחון העצמי שלי עלה פלאים. הבטתי ישר בתוך העיניים בלי לפחד. הרגשתי שאני יכול לכבוש, הרבה יותר מבעבר. חתיכים, בכל מיני צורות וגוונים, כמעט כל אחד שרציתי. בעולם הסקס/דייטינג יש משמעות רבה לתדרים בהם אנו משדרים. אם נהיה מציאותיים – בתחרות מלכת היופי הגאה של ניו יורק לשנת... וואטאבר, זה לא שהייתי מתקבל אפילו. אבל התחושה הייתה וואו. דבר אחד ידעתי בוודאות – אף אחד, אבל אף אחד לא מתקרב ללב שלי. כל איבר אחר היה לרשותם של כל אותם גברים שנקלעו לדרכי. רובם גם לא באמת חיפשו את האיבר הפנימי המטורף הזה, כן? אבל היו כמה שכן, בניכר ובעיקר פה, בתל אביב, עירי שלי. דמיינו את המחסום הכי גדול בפתחו של איזה חלום רחוק שלכם, את הגדר שגם הג'ירפה הכי גבוהה לא יכולה לראות מה קורה מעבר, את הים שלא רואים בו השתקפות, את היער שלא תוכלו לצאת ממנו ו... אולי זה מספיק על מנת להבין עד כמה חשבתי לפחות, שאי אפשר להגיע אלי. עד אותו הלילה.
אז חיוך אחד גדול ישירות לעיניים שלי. אחד כזה שאני לא שוכח עד עצם הרגע הזה. חיוך שהוביל לסמול-טוק על זה שכבר דיברנו, אבל אני כמובן לא ממש זוכר באותו רגע עמום. המוזיקה כהרגלה מנגנת את הצבעים אל תוך הגוף ושולחת את הידיים להתקרב. החיוך עדיין היה שם, למעשה הוא כמעט ולא נשמט ממנו כל הלילה הזה. מתקרבים ונוגעים ומביטים ומריחים, וכמובן שמנשקים, וזה סופר טעים וענוג ולוהט ונעים. עשרות מסיבות בכל השנתיים האחרונות, כמעט בכולן הכרתי אדם אחד או יותר. לא תמיד היכרות מעמיקה מדי, תלוי איך משחקים עם המילה עומק. כמעט תמיד, ידעתי שגם אם ממשיכים מכאן – את הלילה שלי אני רוצה עם עצמי. כמות הבובות שיש לי בחדר, גדולה משמעותית מכמות הגברים להם הקדשתי באמת את כל הלילה. אי אז בשנות ה-20 הצעירות שלי, הבנתי שאני חייב חיבור ייחודי עם בחור לו אני מקדיש את ההירדמות והחיבוק שלי בלילה.
למרות כל מה שקשקשתי כאן למעלה – במקרה המאוד ספציפי הזה, ידעתי שאיתו אני הולך לישון הלילה מאותו שבריר שנייה בה הצטלבו הלשונות שלנו. לא הייתה טיפת ספק, שהלילה – זה אני והוא.
באותם ימים הרגשתי שמצאתי את החיבור של כפות הרגליים שלי אל האדמה, תוך כדי שאני מרחף בגובה אליו עוד לא נדדה שום ציפור. האיזון המושלם. דיברנו בשתי שפות שיצרו שפה אחת משותפת שהייתה רק שלנו. מצאתי בו את מה שאפילו לא ידעתי שחיפשתי. כנראה שחיפשתי. הייתה שם איזו רגיעה בינינו בחדר. תחלופה מהירה של אוויר צלול מהול בעשן הסיגריות שעישנו יחד. הוא זה שהזכיר לי עד כמה אני אוהב להתנשק בבוקר. כשהמיטה הייתה טובה אליך וכל הגוף חם מהלילה. כמה רומנטי להניח ספריי מנטה על השידה שליד. לא היה בוקר אחד שלא רציתי להתעורר לצידו. בייחוד בבקרים בהם התעוררתי לבדי, בשעות אחרות ובמזג אוויר סוער. הספייס הוא טוב, הוא גורם לנו להעריך ולהתגעגע. אם כי הוא עלול גם לגרום לקצרים בתקשורת, לריחוק.
כך מצאתי את עצמי "בודד" יותר בשהיות שלי בחו"ל, אף גבר לא מצא עצמו אצלי בחדר – חיבקתי את כל הכריות על המיטה כדי להרגיש שזה קצת הוא. הוא היה מחכה לי בזרועות כל כך פתוחות כשהייתי חוזר. היינו מתחבקים בפתח הבית שלו, וזה כל מה שרציתי לחזור אליו גם בפעם הבאה ולאחר מכן. כמה חיכיתי כל פעם להודעות שלו, כשהייתי נוחת ביעד. הוא היה מסתכל בדיוק איפה אני בשמיים בכל שלבי הטיסה. כזה מתוק. השילוב הזה בין ילדותיות וגבריות מאז ומתמיד היה נקודת התורפה שלי. רק שהפעם, זה היה השיא. בזמן כל כך קצר הוא הצליח לגעת בי בכל כך הרבה מקומות, כאלו שהיו חשופים וכאלו שרק חיכו שמישהו יראה אותם. החיבה לדמויות מצוירות, היכולת לצחוק עלינו ועל העולם ועם זאת לא לפחד להתעמק בנבכי המחשבה והקשיים הבלתי פוסקים שלנו כבני אנוש, בלי לשפוט. ההקשבה הזו וההבחנה בפרטים "השוליים" שהם בעצם המרכז של הלב שלי. המוזיקה שליוותה כמעט כל רגע יקר איתו, מהרגע שהיינו מתעוררים בבוקר, תמיד הייתה שם מוזיקה. כמו פסקול שלא הפסיק להתנגן בינינו. הוא היה מאזין ליוצרים שאני אוהב שלא הכיר ומזכיר לי איך אפשר להתנתק מהמילים ולהתמסר רק למוזיקה. אני הייתי גורם לו להקשיב לתוכן. הסנכרון הזה הרגיש כמו שיר חדש, מלודיה שהייתה רק איתו.
שלוש מערכות יחסים רציניות קדמו לו, כולן ארוכות מזו בהרבה – אף אחד מעולם לא התייחס אלי כך. פתאום הבנתי איך מערכת יחסים יכולה להרגיש. איך דברים יכולים כל כך לזרום כבר בהתחלה. רצונות משותפים, לילות מלאים בניצוצות שבהקו מתוכי אחר כך. לעבור משטויות ודגדוגים לנושא הכי חשוב בעולם ברגע. לרצות להכיר אחד את השני תוך כדי שאנו חולקים את התשובות על עצמינו, כל אחד בתורו בתוך ספר עם 1,000 שאלות "על עצמי". אני זה שנפל על השאלה ששאלה - "מיהו אהבת חייך?". לדעת שאני נמצא במקום שאני הכי רוצה להיות בו בעולם, ללא שום קשר למדינה או לגשם שאולי יורד בחוץ. להרגיש הכי טוב ובטוח שהרגשתי בזמן כה קצר, אי פעם.
"כל כך רציתי לגרום לו לחייך"
אני לא נוטה לצוף. אבל אם הייתי צף לי על פני מים שלווים – לא הייתי צופה מערבולת אימתנית שתסחף אותי אליה בין רגע ותגרום לי לשכוח מהנשימות הסדירות ששאפתי אל גופי הרוגע דקה קודם לכן. לכן כשהיא הגיעה, הרגשתי כאילו אני צריך להתמודד עם תופעת טבע בלתי מוסברת. כזו שאף מדען או פסיכולוג לא ידעו להסביר. גם לא האנשים הקרובים אלי ביותר. כזו שהאצבעות מתפתלות על קצוות השיער בראש בחוסר אונים וכל פיסת מחשבה היא סימן שאלה ענקי שמחזיק סכין חדה שעוד תדקור בזמן שיגיע ממש עוד מעט – איך לכל הרוחות זה קרה עכשיו?
אבל זה קרה. בזמן מאוד קצר, בלי הרבה הכנה מראש. עד ניו יורק היה ניתן לחוש בשינוי המהיר. רק שלא היו חזאים להאשים על הטעות בתחזית. אני זוכר שהתבוננתי בפנים שלו דרך מסך הטלפון, לעיניים יש יכולת להיות כה נוכחות, בייחוד לשלו. אבל הן היו במקום אחר. לא שלחו את הבזק הגעגועים שקיבלתי ממנו בשהיות קודמות בכל מיני פורמטים. לא דיברו כמעט. רציתי להאמין שזה קשור להתמודדויות שדיברנו עליהן לא פעם, מהמורות בחייו . כשחזרתי דיברנו על הדשא. הוא התוודה שמשהו בו מרגיש לא מחובר, ושהוא לא יודע אם זה קשור לזמן שאני לא פה, או למערכת היחסים שלנו בכללותה. אחרי השיחה הזו התחבקנו הרבה, דיברנו על הטיול הקרוב שלנו יחד לניו יורק ואיזה כיף יכול להיות. אותו לילה היה בעצם הלילה הראשון בו ישנו יחד בחדרי החדש, בו הוא בנה את כל הרהיטים לבדו והדביק את כל הטפטים בתוך הארון. היה לילה ארוך שקרו בו המון דברים טובים. השיחה במרפסת הייתה מרתקת, אחר כך היינו על ענן במיטה והיה מדהים. גם בבוקר. לכן הרגשתי שאני יכול לומר לאנשים הספורים איתם דיברתי על כך, שהנה הכול מסתדר.
בסוף השבוע נפרדנו.
בתוך ליבו התקבלה החלטה שהוא לא יכול היה לשאת עוד. לא היה שום קשר בין אותו לילה צבעוני באמצע השבוע, לחושך שהגיע בסופו. אבל משהו בו הרגיש שאני לא האיש שיישא את התרמיל שלו, כשהוא מתחיל להיות קצת כבד על כתפיו. בין אצבעות כפות ידיו כבר לא עבר החום שכה הרגיע אותי. יכולתי להרגיש את זה עוד בלילה שקדם לפרידה, אפילו שהוא כבר לא החזיק לי את היד. בבוקר, שאלתי אם הכול בסדר. צריך היה להיות מאוד כהה חושים על מנת לא לחוש בניתוק הפתאומי הזה, שלא היה לו הסבר אחד הגיוני. הוא התיישב על המיטה ובמלמול חרישי הוציא מתוכו כמה משפטים על כך שהוא פשוט מרגיש לא מחובר, ושהוא לא רוצה להיות במקום שהוא לא מרגיש בטוח בו, שמשהו בו פשוט כבה. אני ישבתי על ידו, חלקיקים של מילים ועשרות רסיסים של מחשבות – שום דבר לא יצא בדיוק כפי שעבר לי בראש. כן, הכנתי את עצמי קצת כמה ימים קודם לכן. אבל לא הכנתי את עצמי בשום דרך לכאב, שהגיע מיד לאחר מכן. אני חושב שהבנתי עד כמה אהבתי אותו, עד כמה הרגשתי מחובר אליו והאמנתי בנו, רק אחרי שהוא נפרד ממני. לא האמנתי. מימיי לא האמנתי שארבעת חודשי אהבה בודדים, יכולים לגרום לי להרגיש כך אחר כך. אולי יש פעם בהמון שנים מישהו שמגיע כדי לטלטל לנו את הלב וללכת? עד כמה הזמן חסר משמעות, או שהייתי תחת השפעת כישוף, אני לא יודע – אבל התחושה בחודשים שאחרי, עד עצם הרגע הזה, היא כל כך קשה וכואבת, כל כך.
גם האסטרולוג הכי מוכשר לא יוכל להסביר את המסתורין של הלב. זה לא מופיע בשום מפת כוכבים, אין ישות אלוהית שמכוונת אותו מלמעלה. הוא חמקמק, עקלקל, מתרועע עם יותר מדי רצונות וחשקים, ולעיתים חולפות שנים עד שהוא נותן לגוף מנוחה אמיתית. משום כך היה לי חשוב להבחין בתוך עצמי בין כעס לאכזבה. לא היה בי כעס. גם עכשיו אין. רציתי נורא שיחלחל אלי איכשהו. ישבתי עם עשרות צדפים בים והתחננתי שאוכל לכעוס עליו, כדי שתדהה ולו במעט את התחושה האיומה הזו. אבל הכעס לא הגיע, גם לא לאחר מראות קשים באחת המסיבות לפני יותר מחודש. הרגשתי את הלהבות חורכות את אדמת המועדון ומבעירות לי את האצבעות ברגליים.
לפני שנפרדנו, התחלתי לכתוב טקסט על איך זה להיות מאוהב דווקא בימי "מצעד הגאווה". אהבתי את ההתחלה הנאיבית שלו הרבה יותר משאני אוהב את כל מה שכתבתי כאן. כל אותן הניסיונות לידידות לאחר מכן, היו נדונים לכישלון. חיפשתי תשובות במקומות שלא הייתה אפילו אחת הגיונית. זה פשוט נגמר. מחוות קטנות כאילו מרגשות, לא יעזרו פה – אבל כל כך רציתי לגרום לו לחייך. רציתי שייזכר במה הצית את הגפרור בו בהתחלה, אפילו שהיא הייתה ממש עכשיו. היו חיוכים וחיבוקים והוא אכן התרגש קלות, אבל אם האהבה היא יער גשם בוער, צוותי ההצלה כשלו בכל ניסיונות ההצלה.
"אינסוף שאלות שיישארו בלי תשובות"
שבועיים אחרי שנפרדנו, אני טסתי לניו יורק שהייתה אמורה להיות של שנינו באותם ימים. למזלי הרב, הצטרף אלי אחד מחבריי הטובים, שהקפיד לחבק אותי ברגעים הכי קריטיים באותן מסיבות גאווה. באחת מהן הרגשתי לכמה שעות על גג העולם. לא יודע מה שידרתי באותו לילה, אבל נחיל של גברים מאוד שווים התגפפו משני צידי גופי כל הלילה. אך כמו שעליתי על אותו גג, כך נפלתי במהירות אל הקרקעית. קרקעית ששום גבר לא גורם לה להיות רכה יותר. חיפשתי את הגחלילית הקטנה בתוכי שתחזיר לי את החיוך האמיתי שלי, אבל לא מצאתי אותו באמת בשום מקום. שנאתי את זה שזה השפיע עלי כך, שנאתי את זה שאני לא מצליח להתרגש כמעט מכלום, לא להתפעל מנופים ולא לרצות לשמוח. שנאתי את זה ומעולם לא שנאתי אותו. להפך. אני עדיין חושב שהוא אחד האנשים הכי ייחודיים שהיקום הזה העניק לעצמו. אני רואה בו את נקודת המפגש בין הטבע הפראי לעיר הסואנת, בין דממה חרישית במדבר לנקודה בה עומדים על יד הרמקול בהופעה של מרלין מנסון. אני חושב שהוא מדהים. גם אחרי כל הזמן הזה, ולמרות שאני יודע שהוא הפסיק לאהוב אותי.
השורה התחתונה של כל הנחמות בתקופה הזו הייתה – "נו, תראה כמה אתה מוכן לאהבה". אבל האם זה נכון? התהיות הללו מתנגשות בי כמעט מדי לילה. הן צפות גם באור היום.
אם הייתי כל כך מוכן לזה, אולי זה לא היה נגמר כל כך מהר? כן, זה לא נגמר מהצד שלי, אני יודע. אבל להגיד שזה לא קשור אלי בכלל ושזה משהו שלו ושייך רק אליו, לא מרגיש לי נכון. אני לא מאשים את עצמי בשום צורה. אולי לפעמים קצת כן, אבל אז אני מתעשת ומנכס קצת יותר היגיון אל הפגיעה. האם שווה לעבור שוב את אותו תהליך של פתיחות והיחשפות עם מישהו חדש בידיעה שיכול מאוד להיות שזה שוב לא זה? או שאפשר לחזור אל אותם ימים מאושרים שהיו בשנתיים קודם לכן, עם אותן התרגשויות ארעיות וכל כך הרבה גבולות שריחפתי מעל ונכנסתי בתוך. אך אולי עייפתי גם מכל זה? אולי הביטו בי כבר יותר מדי גוונים של עיניים, ואני רק רוצה להביט באלו שרוצות אותי ככה, בלי תנאים. אבל אף אדם הוא לא כלב (וקצת חבל שכך) ואין דבר כזה "בלי תנאים".
האם אני מוכן יותר לפגיעה הבאה? מה יקרה אם אהיה בצד השני, אם אתאהב עד השמיים ואז אצטרך לתת הסברים? והרי אין הסבר אחד הגיוני לתת באמת. הלוואי שהייתי יודע אם אני בכלל מאמין באהבה אמיתית. אם לא הכול זה בעצם רצף של התחלות טובות וכימיה נכונה ואח"כ כוחו של ההרגל, הפחד משינוי והתפשרות. האם באמת נבחר לקום אחד עם השני, גם אחרי שהגלים כבר לא מתנפצים בינינו וכבר שאלנו את כל השאלות המעניינות?
החוסר בשעמום הוא אחד הדברים שכה אהבתי במערכת היחסים הזו. תמיד היה על מה לדבר, במה להתעניין, את מה לחקור. אני יודע שזה לא ככה לנצח, אבל אני כן חושב שצריך לשאוף להתרחק מהשעמום כמה שיותר. אני כן יודע שלא אהיה מוכן להתפשר על פחות ממה שהרגשתי עכשיו. נכון שכל אדם הוא סיפור אחר לגמרי בשפה שונה. ידוע שלכל אחד המגע שלו והתבונה שלו והיכולות שלו, וחשוב להתרחק עד כמה שניתן מהשוואות למה שכבר לא יחזור. אבל אחרי שאני יודע שקיימת כימיה כזו, גם אם היא למעט מאוד זמן, קשה לי לחשוב על משהו שיגרום לי להתרגש פחות. זו בעיה. האיבר המשוגע הזה יצר רף ציפיות גבוה, ועכשיו לך תמצא מישהו שיתמודד עם זה. האם אני בכלל רוצה למצוא? אני לא מוכן להיפגע כך שוב בקרוב. אבל אני גם לא רוצה להיות לבד. אז מה עושים? במה מאמינים? מעולם לא הייתי אדם מאמין כל כך, אבל אולי דווקא היא זו שתיתן לי הסברים אחר כך?
>> 13 מצבים ממש מטרידים שרק הומואים חווים
>> "ניהלתי רומן עם סלב ישראלי בארון במשך שנתיים"
>> תמר ומיכל נפרדו בגלל המשפחות - ובסוף נישאו בחתונה דתית
אינסוף שאלות שיישארו בלי תשובות. אני חושב שמה שהיה, ועודנו הכי חשוב בתקופה הזו, הוא לדעת שלא אדע באמת לענות לעצמי. להמתין. גם אם זה סוער ושובר ופוצע, אין משהו אחר. לדעת להכיל את עצמי כמו שידעתי גם קודם לכן רק ביותר עצוב, לקבל את זה עמוק פנימה, וכל הזמן לטפטף שמתישהו ואולי לא מאוד רחוק, ארגיש יותר טוב. את זה לעשות עם כמה אנשים שאפשר להיתמך בהם, כמה זה חשוב. אני לא יודע איך הייתי עובר את זה אחרת. בסופו של דבר אותם אנשים הם כמו חומת מגן, מכל אותן רקטות שלא מפסיקות לנחות. אבל, וזה אבל גדול מאוד, ההגנה האמיתית היא אותו מוטיב שחזר על עצמו כבר יותר מדי בין כל המילים הללו. ההגנה האמיתית זה הוא – המדמם , השולח אותי לעשות את זה או את זה, שגורם לי לקלל אותו ולרצות שהוא יניח לי לנפשי. אבל אני יודע שהוא כאן, לא עוזב אותי, מחרב את השכל הישר ומלא בהמון המון כוח. הוא מגן עלי והוא – בסוף יידע לאן.