>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

בית. המקום בו למדת ללכת, לדבר. אותו מקום בו הוריך קיוו לגדל אותך, לדאוג ולאהוב אותך ללא תנאים. מעין ברית שנחתמה בינך ובינם בין ארבעה קירות וגג אחד. אף אחד לא יכול היה לצפות אותך מראש, לדעת איך תיראה, את מי תאהב ומה יהיו היכולות שלך.

אדם רובין
עבר דרך ארוכה. אדם רובין | צילום: תומר ושחר צלמים

אל הבית שלך הגעת טהור, עטוף בבדים לבנים. לא ניתנה בידך אלטרנטיבה אחרת. אך לעיתים תקוות מתמוססות ובריתות מופרות. אדמת ביתך רועדת ואינך בטוח עוד בין כתליו. אתה כבר לא תינוק, רגליך התארכו והן מסוגלות לרוץ. אך האם יש בך את הכוח לברוח? האם תוכל למצוא בית חדש בכוחות עצמך? ומה יהיה אם לא, אתה מוכן לשאת על כתפייך את הסיכון?

אדם רובין היה מוכן לצאת לדרך, אל הדרך אשר הייתה ספונה בליבו. כבר בגיל צעיר, הוא ידע שהאמת שלו לא תוכל להשתלב בחיים שהיו לו. לכן החליט לקטוע אותם ולצאת אל מסע סבוך ומלא פיתולים גם כשאף אחד לא יכול היה להבטיח לו שהסוף יהיה טוב. מכיתה א' הסתכל על גברים, אז עוד לא ממש הבין מה זה אומר.

ההתנסות הראשונה בגיל 10

כשאדם ואמו עלו על מטוס מרוסיה לירושלים הוא היה רק בן 3. פרט לנתק מאביו, שנות ילדותו עברו עליו בשלווה. עד גיל 10, אז התנסה לראשונה עם החבר הדתי מהקומה התחתונה. "זו בעצם הייתה שנה מכוננת בחיי. הרגשתי לראשונה מה עושה לי נעים, במקביל אמא שלי החליטה לחזור בתשובה, מה שלימים היה קצת פחות נעים", הוא אומר.

מה שהתחיל ב"התחזקות" המשיך להתחרדות של ממש. כיסוי הראש, השרוולים הארוכים והתפילות המוקדמות בכותל הובילו אותו כעבור שנה לישיבה חרדית." הריחוק מהבית באיזשהו מקום עשה לו טוב והוביל אותו למקום יותר שלם עם עצמו. הישיבה האירה את הזהות המינית של אדם בקרני שמש בוהקות שלא הותירו מקום לבלבול נוסף. "אתה חושב שלא עושים שם סקס? בוא רק נגיד שאני צריך יותר מיד אחת כדי לספור את מספר האנשים שבאו איתי במגע מיני".

לשאלה אם ידעו כיצד להגן על עצמם כבחורים מאוד צעירים בישיבה בירושלים, עונה אדם: "לא בדיוק הלכנו לסופר-פארם לקנות קונדומים, אבל היו תחליפים. כשאין לך ברירה, הכל אפשרי".

בגיל 13 מגיעה השמועה אל הרב הראשי בישיבה. מעשי ה"סדום ועמורה" של אדם לא עברו בשתיקה והוא מוצא את עצמו על מפתן הדלת עם התיק ביד. "ידעתי שזה הזמן לספר לאמא, אין מה למשוך את זה עוד. כשאתה בן יחיד ואמא שלך עולה מרוסיה וחרדית טרייה, הסיכויים שלך לצאת מזה בשלום לא גבוהים במיוחד".

"אתה לא הבן שלי יותר"

ובכל זאת, תגובת אמו הותירה אותו המום וכואב. "אמא התחילה לבכות, הלכה מצד אל צד ואחזה בפניה ואז הגיע המשפט העכור הזה: 'אתה לא הבן שלי יותר'. שתקתי. היה לי ברור שהכול הולך להשתנות".

עבור ילדים בגיל הזה, תחושת השייכות היא די קריטית, מעצבת אישיות, בייחוד בתוך הבית, בחיק המשפחה. "במשך שנה שלמה אמא כמעט ולא דיברה איתי. גרנו באותה דירה אבל חיינו בנפרד. היו לנו כלים נפרדים, משחת שיניים  נפרדת, מצעים. היא פחדה ל"הידבק" במחלה שלי, רק תבין את רמת החשיכה, זה כמו כישוף".

אדם רובין
סוף טוב. אדם רובין ביום חתונתו | צילום: תומר ושחר צלמים

אדם הרגיש כמו רוח רפאים בביתו שלו, הצעד הבא היה פשוט נר זיכרון לזכרו ודי. הניכור והזרות שאפפו אותו התעצמו עד כדי כך שבגיל 14 הוא לקח שק שינה וברח מהבית. "הרגשתי שאין לי יותר מה לעשות שם, ברחתי לגן הבוטני, ככה עם הכיפה והציציות. כעבור יומיים הגעתי אל סף הרעב ורק כדי לשרוד מצאתי את עצמי חוזר אל המקום שפעם קראתי לו בית".

אימו של אדם פנתה בינתיים למשטרה, הרגש האימהי עדיין לא מת. "הבריחה פקחה מעט את עיניה,היא פתאום קלטה שבנה היחיד עלול להיאבד לה, לתמיד. אז הייתה בה חרטה והיא הבטיחה לנסות לקבל אותי, לא שזה גרם לי להרגיש פתאום קרוב אליה".

אמו הציעה שיטוס ללונדון, חודש אצל קרובי משפחה, על מנת לעשות הערכה מחדש, לקחת אוויר. "שם קרה לי סוג של נס", הוא אומר. "הכרתי משפחה יהודייה באחת התפילות בבית הכנסת והתקרבתי אליהם. כעבור כמה ימים אמרתי לאמא שאני רוצה להישאר איתם, כך לא אהיה עליה לנטל כלכלי ואוכל להתחיל מחדש בישיבה בלונדון, שם אף אחד לא מכיר אותי. הייתה הסכמה הדדית בין אמא ובין המשפחה המאמצת שלי. כמובן שהם לא ידעו דבר על זהותי המינית והיא וודאי קיוותה שאולי שם אוכל לצאת מזה ו'להירפא'".

אדם ניסה לשים את העבר מאחוריו. הקשר עם אימו היה רופף למדי, מדי יום שישי היא התקשרה וכשיכול היה להתחמק מהשיחה, היה עושה זאת. נדמה היה שנמצא המקום אליו הוא שייך. בנוסף לכך, יותר נוח לקיים את משכב הזכר בישיבה בלונדון. מדהים כמה אפשר להרגיש כשלא מכניסים את אלוהים למיטה.

מתגייס לצה"ל וחוזר בשאלה

בגיל 17 צה"ל מגיע ללונדון, צו גיוס. "היה לי טוב שם, לא רציתי לחזור לאחור. אהבתי את החבר'ה, את זה שמי שלא צריך לדעת לא יודע ,לא מתעסקים לי בתחתונים ובדמיוני הזיתי את עתידי שם. הזהות החרדית כבר הייתה חלק ממני, עשיתי הפרדה מוחלטת בינה ובין הידיעה שתמיד אעדיף גברים."

כעבור שנה מוצא את עצמו אדם נטול נסיכים בריטים, בחזרה סביב האבנים הירושלמיות. אמביוולנטיות עטפה כל קצה של מחשבה ובעיקר את הלב. הכיפה השחורה עודנה על ראשו, העיניים בוחנות כל עלם חן אשר עובר בסביבה, הוא חוזר אל העבר או מקבל הזדמנות שנייה? מה בעצם קורה עכשיו?

לאימו הוא שלח מסר חד משמעי שהוא מעדיף לשמר את הריחוק, גם כשהוא בארץ. "הרגשתי שהיא לא באמת תוכל לקבל אותי אי פעם, מה גם שלא הייתי אותו אדם שונה לחלוטין לא היה בי המקום להכיל אותה מחדש".

הוא מצא דירה ועבודה בי-ם והתגייס ליחידה קרבית. אט אט הפך צבע כיפתו בהיר יותר ורקמתה סרוגה. "באחת מארוחות שישי בטירונות עלה הדיון של 'בן הומו'. אמירות כמו 'הייתי הורג אותו',  "הייתי מעיף אותו מהבית" נזרקו בחדר האוכל. אני זוכר את כולם צוחקים כשאני מתבונן מהצד ונאטם. ידעתי ששוב אינני יכול להיות מי שאני באמת".

אדם רובין ותומר
אדם רובין ובן זוגו | צילום: תומר ושחר צלמים
בשנה השלישית כשהכיפה נשמטה מעל ראשו החליט אדם לספר לסביבה הצבאית את האמת וכמו בכל מקום אחר התגובות היו חצויות לכאן ולשם. שירותו הצבאי כבר כמעט הגיע אל קיצו, ואדם מצא עצמו מברמן בסופשים בבר היחיד לגייז בירושלים דאז, השושן.

"אלוהים נשאר איתי. לא הפסקתי להאמין בו. הבנתי שהדרך לאמונה מגיעה מהלב ולא מלשמור שבת, הערכים בהם דבקתי כשהייתי חרדי לא הובילו אותי אל האמת שלי, אלא לאומללות. יש לא מעט דברים שפשוט לא הגיוני שאלוהים ירצה שנעשה או לא נעשה, אני רואה ומרגיש אותו במימד שונה לחלוטין. כיום אני לא מצליח להבין הומואים דתיים, אני לא חייתי בשלמות, זה פשוט מאוד, אתה לא יכול להרגיש שייך לקבוצה שלא מקבלת אותך אליה מלכתחילה."

עם השלמות, מגיעה האהבה

_OBJבאחד מסופי השבוע האחרונים כחייל, הגיע אדם לת"א עם עוד שני חברים הומואים שהכיר. "עלינו על כיכר דיזינגוף ואחד מעוברי האורח בצדה השני תפס את עיני. ישר אמרתי להם, תראו איזה חתיך עובר פה. עוד לפני שאני מסיים את המשפט בזווית העין אני קולט שהוא מסתכל. הייתי מובך אבל אז הסתובבתי והוא שוב הסתכל. איכשהו אספתי את כל האומץ שהיה בי בחצי דקה, רצתי אחריו. בגמגום קל הטחתי בפניו את העובדה שהוא מוצא חן בעיני ושאלתי אם הוא בכלל בעניין. כשהבנתי שכן, הזמנתי אותו לבירה וסנוקר ומשם הכול כבר היסטוריה...".

כמה שבועות של פגישות חד שבועיות הובילו למעבר הסופי של אדם לעיר הגדולה. כעבור 4 שנים של מגורים משותפים החול לחשוב על עתיד משותף. "מבחינתי אם מצאת את אהבת חייך, מה יש לך עוד לחפש בחוץ? הרי אם הייתי נשאר בלונדון, כבר היה לי שידוך, הייתי מתחתן, חי בשקר ומוליד ילדים. ידעתי שאני רוצה את תומר לתמיד ונותר בי הרצון להתמסד, עוד מתקופתי כאדם חרדי. אולי משום חוסר היציבות שידעתי כל ילדותי, השתוקקתי להגיע אל המקום המוחלט שלי, מקום בו אני רוצה להיות ובו רוצים להיות איתי".

בטיול משותף לניו-יורק הציע לבן זוגו שלימים הפך לבעלו, נישואין. כשחזרו הזוג לארץ, תומר כבר קנה לו טבעת.

בטקס צנוע ביפו העתיקה עמדו אדם ותומר מתחת לחופה, את הכתובה הם כתבו בעצמם ונשבעו שהאהבה והחברות בינם אמיתית. ההפתעה של הערב הייתה ללא עוררין הגעתה של אימו לטקס החופה. "ההורים של תומר התעקשו שהיא תבוא ויצרו עימה קשר. היא הופיעה לרבע שעה רק לטקס עצמו והלכה. זה היה הלם מוחלט עבורי ולא כל כך ידעתי איך לאכול את זה. המשקעים ככל הנראה לא יעלמו לעולם, אך אין לדעת אולי זו הייתה פרצה קטנה למגע עתידי איתה, אני לא פוסל ומצד שני גם לא חושב שאיזום בעצמי.

כיום אדם חי את חייו כפי שהם. הוא ממלצר, חושב על לימודי אומנות עתידיים ומפצה על הזמן האבוד. יש  לו בן זוג מקסים, דירה, תקליטים וכלב. בגיל 25 זה לגמרי לא מובן מאליו.

>> הראל סקעת: אני רוצה להיות אבא"

>> צפו: חייל מארינס מנשק את בן זוגו

>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה