בתחילת החודש חל פסח שני, יום שמצוין על ידי ארגוני הקהילה הדתית הגאה כחג הסובלנות הדתית. בתגובה לאירוע פסח שני בהשתתפות ראש המועצה אפרת, בערוץ 20 פורסמה כתבה נוטפת שנאה, מלאה ביטויים כגון "הטרור הלהט"בי", "הרס המשפחה" ו-"תועבה". בערוץ 20 אף בחרו לשמש שופר לארגוני "חותם" ו-"בוחרים במשפחה" (מבית משפחת נעם), ארגונים שבוחרים להפיץ ולייצר שיח דה-לגיטימציה כלפי הציבור הלהט"בי בקמפיינים ארציים שנועדו ללמד את הציבור הישראלי מהי משפחה וזהות "נורמלית".
השימוש בשפה אלימה כלפי הקהילה הלהט"בית לא זר לנו, להט"בופוביה נחווית לפעמים כמעט כאגבית בחיינו, אנחנו רגילים לכך שאנשי ציבור נוטים לפגוע בנו, לא מופתעים מהכפשות נגדנו בגופי תקשורת "דתיים" כאלה או אחרת, מניחים מראש שקיימים מרחבים דתיים מסוימים בהם לא נוכל לחיות באופן חופשי ומלא. כשגדלתי, היה לי את המנהג המצער לתכנן את המשך החיים, אחרי שהמשפחה שלי "תגלה עליי" ותבחר להתכחש לי. למזלי, לא הייתי צריך להתמודד עם החוויה הזו (לצערי, רבים אחרים כן).
היום, ה-17 במאי, מצוין היום הבינלאומי למאבק בלהט"בופוביה. להט"בופוביה ממשיכה להתקיים ביום-יום: בדרך בה אנחנו תופסים את המיניות שלנו, בהתכחשות של קהילות דתיות לחבריהן הלהט"בים, באפליה אל מול החוק, בפגיעות נפשיות ופיזיות בחברי הקהילה. מטרת יום זה היא העלאת מודעות כלפי האלימות אותם חווים חברי הקהילה הלהט"בית, וקריאה לשינוי המצב הקיים.
המאבק הדתי הגאה בישראל מעורר השראה. תוך תקופה קצרה התחוללו שינויים מרחיקי לכת, יותר ויותר קהילות מבינות שהיחס ללהט"בים צריך להשתנות. אך העבודה לא הסתיימה, ההצלחה שלנו מעניקה מוטיבציה לתקן את מה שעדיין מקולקל ומעוות מוסרית. השנה, בחרנו לשמוע משני צעירים שמשתייכים לקהילה הלהט"בית-דתית על הדרך בה הם חווים להט"בופוביה בחייהם.
ליאור, בת 21 מפתח תקווה, בוגרת אולפנית בנ"ע ישורון ומדרשת לינדנבאום
החינוך הדתי כיוון אותי למסלול מסוים: אולפנה, מדרשה, שירות לאומי (במקרה שלי, צבאי). תואר. חתונה. ילדים. משפחה דתית קלאסית. הערכים האלה הונחלו מגיל צעיר: תחשבו על אבא ואמא של שבת. על פעולות בבני עקיבא. על שיעורי בית חינוך ומשפחה באולפנה או בישיבה התיכונית.
כל חריגה מהנורמה מסומנת בצבע. אפילו אם היא רק שלך כלפי עצמך, בניצני ההבנה שאת מי שאת. היכולת לזהות בעצמנו משהו שחורג מהנורמה הכללית קיימת אצל כולנו. לי, כמו לרבים מהלהט''בים הדתיים, פשוט לא הייתה האפשרות להכיל את הידיעה הזו בשלבים מוקדמים יותר של חיי. גדלתי בידיעה שתמיד יסתכלו עליי, על המשפחה שלי. יתלחששו מאחורי גבנו. אולי לא יהיה לנו יותר מקום בקהילה ובבית הכנסת שלנו, ובקהילות שמרניות יותר רבים מאיתנו חוששים מפגיעה והדרה גם כלפי ההורים והאחים שלנו. מפחידים אותנו שזה שלב שיעבור, שככה לא ניתן לחיות חיים דתיים. שאנחנו נפגע בתדמית של האהובים והקרובים שלנו.
אנחנו מנסים לשנות, להכחיש את הלהט''ביות שבנו מרגע שהיא מכה בנו; זו אחת הסיבות שטיפולי המרה נפוצים יותר בסביבות דתיות. החריטה העמוקה הזו בנפש, ההבנה הברורה שאתה טעות. שאת לא נורמלית.
ואז התבגרתי, והבנתי שאפשר. אפשר להיות בשאיפה לחיי תורה, לאמונה, לקיום דתי, וגם להיות עצמך. ''קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת''. ההומופוביה הגרועה ביותר היא שלנו כלפי עצמנו. אני מקווה שיגיע היום עבור כולנו בו נדע להשתחרר ממנה.
אחיה מינצר, חייל בן 22 מרעננה, בוגר תיכון אמי"ת כפר בתיה וישיבת מעלות
בתקופה שבה הייתי בארון כל פעם שהשתמשו במונח 'הומו' לידי כקללה הייתי חצוי, בכל פעם כאב לי מחדש. רק רציתי לענות, לומר משהו. מצד שני היה קיים בי הפחד הזה, שאם רק אעיר מישהו "יעלה" עליי. באופן די מפתיע, מאז שיצאתי מהארון, שימוש במילה 'הומו' ככינוי גנאי פוגע בי אפילו יותר. לא הצלחתי להבין למה עכשיו, כשאני חופשי ולא צריך לפחד יותר, התחושה הזו התחזקה.
במסגרת תפקידי בצבא, אני מעביר סדנאות בנות יומיים לקמינים ונגדים. לפני מספר חודשים פתחתי סדנה אותה העברתי לצוות חדש, צוות שהשתמש ללא הפסקה במילים 'הומו' ו'קוקסינל' כקללות יום-יומיות. אחרי 45 דקות הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך עם החומר, לא יכול לדבר יותר, למרות שהעברתי אותו עשרות פעמים לפני.
הבנתי באותו הרגע שהדבר הגרוע ביותר בעבורי בהומופוביה זה שהיא לא מאפשרת לי להרגיש לגמרי בנוח עם הזהות הלהט"בית שלי, שבסביבות בהן קיימת להט"בופוביה, אני לא יכול להתנהל כרגיל. אנחנו יצורים חברתיים, והסביבה שלנו מכריעה את היחס שלנו לעצמנו. למרות שרציתי שהיציאה מהארון שלי תהפוך אותי לחופשי, אני לא יכול להתכחש להשפעה של החברה עליי, לכך שאם תהיה הומופוביה מסביבי, אני לא אצליח לקבל את עצמי.
>> לפני שהפך לגיבור תרבות הוא התפרנס כנער ליווי
>> אסי עזר מגיב לדרישה להסיר את הפרסומת שלו עם בעלו
בסופו של דבר, הצלחתי לעמוד מול הצוות (ואפילו לנזוף בהם בצורה די חריפה לקראת הסוף). הייתי צריך בשביל זה את הנוכחות של המפקדת שלי בחדר. העובדה שהיה אדם נוסף בחדר שידעתי שתומך בי, נתנה לי את הכוח לזה. אני בוחר להסתכל על הסיפור הזה כקריאה לקיום חברה, שמאפשרת לכל אחד להרגיש בנוח ולשמוח בעצמו.