>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

רועי יולדוס רוזנצוייג
שכחתי את המחאה הפרטית שלי | צילום: תומר ושחר צלמים

לפני עשר שנים זה הכה בי: אין שום סיבה שאתחבא ממי שאני באמת, אין לי סיבה להתבייש. החיים שלי לא שווים פחות משל אף אחד אחר. אולי גם לא יותר, אבל בהחלט לא פחות. מאז שיצאתי מהארון, מקפידה המדינה להזכיר לי עד כמה בעיניה אני עדיין שווה פחות. לא בחובות, כמובן. בעיקר בזכויות.

לאחרונה פורסם סיפורם של זוג הומואים, המופלה לרעה במימון בדיקות פוריות וייעוץ לקראת הליך פונדקאות. לפי כתבה שפורסמה ב-YNET, קופת החולים סירבה לממש לזוג גאה ייעוץ פוריות והקפאת זרע לצורך הפרייה חוץ גופית שיבצעו בהודו.

"אם אתם מעוניינים בהחזרים כספיים, רצוי שלא תציינו במפורש כי אתם הומואים המבקשים לעשות טיפולי פוריות לצורך פונדקאות", מסר הרופא האדיב. כמי שעומד בפתחו של התהליך בעצמו, כעסתי, התאכזבתי אבל לא הופתעתי.

במדינה בה אינני יכול להתחתן עם בן זוגי וצריך להיאבק על זכויותיי הבסיסיות, מהם 270 ש"ח שקופת החולים לא מממנת? כשחברי הכנסת משתלחים בהומואים, לסביות, בי וטרנס במקום לשמור עליהם ורואים בחברי הקהילה הגאה חזירים או מסכנים, באמת אפשר לצפות לקבל יחס הוגן ממוסדותיה?

ובכל זאת, אני לא יכול שלא לחשוב "מה איתי?". יותר מדי מחאות חברתיות, הותירו אותי מבולבל בנוגע למחאה הפרטית שלי. בחודשים האחרונים כבר שילמתי עשרות אלפי שקלים על ייעוץ והכוונה בדרך לתינוק– וזה עוד לפני שנבחרה פונדקאית. כמו הומואים רבים אחרים לפניי, הבנתי שכדי להפוך לאבא, אני אצטרך לנפץ כל תכנית חיסכון ולקוות לטוב, להיות נתון לחסדיהם של אנשים ולשנן את המילים "מה שיהיה, יהיה" כמה שיותר מהר. אבל למה, בעצם?

הומוסקסואליות אינה גזר דין עקרות

שנים רבות התמודדתי עם נטייתי המינית והיותי מיעוט. למדתי לקבל את העובדה שאינני יכול להגשים את חלומי במדינה בה נולדתי וגדלתי. "בכל זאת, הומו", חשבתי. כנראה שאני טוב למיסים, לצבא, לתרום לחברה ולמדינה – כל עוד אני עושה הכל בתנאים שהם מכתיבים, מתכופף כשצריך ומוותר על מי שאני. מי אמר דת ומדינה ולא קיבל?

כמי שגדל ועיצב את נטייתו המינית בעידן בו השאלה הראשונה אחרי היציאה מהארון הייתה "אבל מה עם ילדים?", חוויתי חרדה קיומית יומיומית באשר לעתיד העץ המשפחתי שלי. כבר בגיל 3 תהיתי מה יהיה בלכתי מכאן, מי ישאר. הייתי תופס את הוריי מדי יום ומתעקש: "אני אשאר בסופו של דבר לבד, אחרון". ברור, עוד לא הבנתי דבר בנושא מיניות, אבל החשש היה שם. חי - שלא יוותר ממני כלום אחריי. כנראה אני לא כל כך שונה מכל הסטרייטים, שבסופו של דבר חוששים מאותו הדבר בדיוק.

ההבנה לפני מספר שנים שהומואיות אינה גזר דין עקרות, גרמה לי להחליף את החרדה הקיומית והבסיסית בחרדות אחרות, ולקבל החלטה: אני אהיה אבא בחיים האלה, ולעזאזל עם כל הבניזרים והמנחם בנים למיניהם.

נכון, בדרך עוד צפויות אי אלו בעיות וקשיים, שכנועים והסברים, נסיעות, פחדים, חרדות ובעיקר אי ודאות, אבל אף אחד לא יקבע בשבילי למה אני ראוי ולמה לא. במיוחד אלה שמגדלים עשרה ילדים ומשאירים אותם סגורים באוטו בלי חלון. בלי הכללות.

רועי יולדוס רוזנצוייג
אם אני מספיק טוב להיות חייל, אני מספיק טוב להיות אבא | צילום: תומר ושחר צלמים

המצב שנוצר אבסורדי. בהיעדר אפשרות לקיים את הליך הפונדקאות בישראל באופן שווה לכל אזרח, נאלץ כל מי שמבקש לעבור את ההליך בחו"ל, להוציא סכומים אדירים המגיעים עד 150,000 דולר, ללא יכולת מעקב או שליטה, תוך הסתמכות על גורמים שונים – שאת מרביתם אינו מכיר.

כך קורה, כי תהליך ההיריון המסובך לכשעצמו נותר נתון לחסדיהם של רופאים פרטיים הודיים, אמריקנים, דרום אפריקאים, אוקראינים, גיאורגיים – וללא כל עזרה כספית. בדיקות גנטיות, בדיקת זרע, הטסת זרע, תרופות לפונדקאית, בדיקות במהלך ההיריון – כל אלה עולים כסף רב – ואין מי שיעזור. שנים של תשלומים לקופות החולים ומגני זהב לא רלוונטיים. אתה נותר לבדך במערכה. אם זו לא אפליה, מה כן?

המדינה צריכה להחליט אם היא מקבלת הומואים ולסביות או לא. אם כן, המשמעות ברורה: שוויון זכויות - כן או לא. אין חצי שוויון כמו שאין חצי היריון.

מה עם עזרה מקצועית?

אך מעבר להחזרים הכספיים ולקושי הכלכלי העצום והבלתי נתפס, אסור להתעלם מהקושי האחר והמהותי לא פחות. אותה מהמורה המכבידה עוד יותר על כל המסע, והיא היעדר תמיכה מקצועית וייעוץ. את ההחלטות הגדולות של חייהם, נאלצים הומואים כמוני לעבור בהסתמך על פורומים קיקיוניים יותר או פחות ומתוך טוב לבם של אחרים ש"מכירים אמא של חבר שעובדת במרכז לפוריות ואולי תוכל לעזור". כיצד זה יתכן?

תקופת ההיריון – לפניו, במהלכו ואחריו – הנה תקופה מלחיצה וקשה, רוויית מתחים והפתעות בלתי צפויות. בכל ההליך הלא פשוט הזה, זונחת המדינה את אותם גברים הרוצים להפוך להורים בטענות שונות ומיושנות. אותם גברים ששירתו בצבא, השקיעו בלימודיהם ותרמו לחברה לפחות כמו האזרח הסטרייט הממוצע. אגב, גם ועדת מור יוסף, שהייתה אמורה להביא בשורה חדשה להומואים שמעוניינים להפוך להורים – עשתה בדיוק ההיפך והרחיקה את חלום ההורות עוד יותר.

גייז
גם המדינה לא תמנע זאת ממני (אילוסטרציה) | צילום: Thinkstock

היעדר תמיכה ויעוץ משירותי הבריאות במדינה מותירה הומואים חסרי אונים, מתוסכלים, מיואשים ונתונים לחסדיהם של רופאים אותם מעולם לא פגשו, פקידות אותן לא ראו וחוויות קשות ולא הכרחיות בדרך להגשמת החלום. אך על אפה וחמתה של המדינה אני עוד אסתובב עם עגלה ברחוב.

הקושי לא מסתיים בלידה

חשוב להדגיש, כי עבור הומואים שבוחרים בדרך זו, הקושי לא מסתיים בלידה. במובנים רבים, הוא רק מתחיל. בחודש שלאחר הלידה נאלצים הומואים לשהות כחודש במדינה בה החליטו לבצע את ההליך, לבדם, בבירוקרטיה מתישה, בתנאים לא פשוטים, רחוקים מתמיכת ההורים והחברים. וכל זאת, כשהם אוחזים בידם תינוק בן יומו ומתרגלים לבדם לחוויית ההורות. יודעים כל הורים טריים עד כמה הרגעים האלה - מרגשים ועוצמתיים כשיהיו - הנם קשים ומתישים – ובהם זקוקים יותר מכל לסיוע מחברים ומשפחה.

הקושי אינו עוצר שם. עם הגעתם לארץ, יעברו הומואים מסכת לא פשוטה בדרך לגיור הילד. על אף שמדובר באב ביולוגי, עצם לידת התינוק מבטן ומלידה של אם פונדקאית לא יהודייה, מצריך גיור ותלות בלתי נסבלת באורתודוקסיה, שלא ממהרת לגייר את הילד ומערימה אי אילו קשיים.

די להיכנס לפורומים ולקבוצות השונות בפייסבוק, כדי לחוש את אותו תסכול וחוסר אונים עמם מתמודדים הומואים, שאחרי שכבר עברו את ההליך המסורבל והקשה, פתחו קופות חיסכון והקדישו את עצמם לטובת העניין, מתחילים בהליך המסובך והקשה לא פחות בארץ – מול המוסדות, הרבנות והחוק.

המדיניות הפוגענית והמשפילה של החוק בישראל כלפי הומואים בדרך להגשמת חלום ההורות אינה מפליאה אותי. וגם אלף פוסטים ורודים בעמוד הרשמי של משרד החוץ לא ישכנעו אותי אחרת.

לא מכבר כתבתי על החשיבות שבקיום מצעד הגאווה. הסברתי שהצורך החשוב ביותר הוא בנראות, בכך שיבינו כי מדובר באוכלוסייה עם כוח, שלא ניתן לזלזל בה ולדחוק אותה לפינה. אך על אף המצעדים והקרנבלים ברחובות, העבודה האמיתית שנותרה היא מול החוק. מדינת ישראל מפגרת בצורה חסרת תקדים אחרי החברה, שנראה שמצליחה לקבל את הקהילה הגאה יותר מבעבר. המשימה האמיתית היא להגן עלינו באמצעות חוקים שיעזרו לנו להיכנס למיינסטרים ולא ידחקו אותנו לפינה.

שבירת המשוואה "הומוסקסואליות = עקרות" שינתה את אורח החיים של הומואים רבים, אך היא טובה לא רק עבורם, אלא גם עבור המדינה, שצריכה לעזור לכל אדם שמעוניין להקים משפחה. מעבר לאיום הדמוגרפי מסביב, להיותנו מיעוט, לשואה שחיסלה 6 מיליון מאיתנו ולסיבות לאומיות אחרות, מדובר בדבר ההומאני הבסיסי ביותר. להיות אבא. אני מצפה מהמדינה שתעשה הכל כדי לעזור לי בדרך. אני גאה במדינה, הגיע הזמן שתהיה גאה גם בי.

לא אוכל לסיים טור זה מבלי להתייחס לכל אותן מוסקונות-לרמניות, שיזדעקו כנגד העוול שנעשה לאותן נשים "אומללות" ו"מסכנות". אותן פמיניסטיות דמיקולו שמבקשות לעשות קריירה על גבן של הנשים האומללות וחשבוני.

אלה טוענות, כי בעזרתן לי, אותן נשים יהרסו את חייהן שלהן. באופן קצת מוזר, אותן "לוחמות צדק" מנציחות את הסטריאוטיפ לפיו נשים אינן מסוגלות לקבל החלטה בעצמן ולעמוד מאחוריה, כאילו אינן ברות דעת דיין. תקנו אותי אם אני טועה, אבל האם אינן מנציחות בדיוק את אותו הדבר שהן מטיפות כנגדו? אותן פונדקאיות מספרות שוב ושוב, כי בחרו בכך באופן אישי, הן מקבלות תגמול כספי ופיצוי ועוזרות לזוגות שאינם יכולים להביא ילדים בדרך הטבע מתוך שיקוליהן שלהן, ועדיין אותה פטרונות מרימה את ראשה המתנשא. כמו גשם אחרי השרב - הטוקבקים יגיעו, בזה אני בטוח.

>> למה צריך את ערוץ הגאווה?

>> הבייבי בום שלך הגייז