לפני כשנתיים החליטה הקהילה הטרנסג'נדרית להפסיק לשתוק אל מול ידיעות בעלות גוון מזלזל, לועג ונוטף טרנספוביה. זה החל לאחר טורים שנכתבו במספר עיתונים גדולים, מה שהוביל אף להפגנה מול משרדי העיתון ולהידברות בין עורכיו לבין נורה גרינברג, ממנהיגות הקהילה הטרנסג'נדרית.
מאז קמה לה קבוצה בפייסבוק בשם "די לטרנספוביה בתקשורת", ששמה לעצמה למטרה להילחם בתופעה ובבורות, וכן להעלות את המודעות לחשיבותה של הרגישות כלפי הקהילה.
כיום פגיעה בטרנסג'נדרים לא תעבור בשקט
ועדיין, רק לפני מספר ימים סערה הקהילה הטרנסג'נדרית פעם נוספת, בעקבות פרסום כתבה ב"ידיעות אחרונות" על טרנסג'נדר שנכנס להריון. לדברי ראשי הקהילה, "העיתון פגע בחיסיון הרפואי שלו וביזה אותו". שוב מצאה את עצמה הקהילה הטרנסית חסרת הגנה או כל אמפתיה מצד התקשורת.
"אני חושבת שהדבר הכי חשוב שקרה הוא שהיום עיתונאים יודעים שהם עדיין יכולים לכתוב באופן משפיל על טרנסג'נדרים, אבל שזה לא יעבור בשקט", מספרת אחת הפעילות, לילך בן-דוד. "במקרה מזעזע ביותר, בדיווח על ניסיון רצח אכזרי של טרנסג'נדרית בדרום תל אביב באחד העיתונים הגדולים, פורסמה הכתבה תחת הכותרת: 'שירותי מין מהמין הלא נכון'. מעבר לעובדה שהכתבה נפתחה בקלישאה המאוסה: 'זה לא גברת זה אדון', הפנייה אל הקורבן הייתה בלשון זכר, והטון של כל הידיעה היה משועשע, כאילו מדובר ברכילות חדשה על בר רפאלי ולא על מקרה שבו כמעט שיספו לאישה את הגרון".
במקרים רבים, טוענת בן-דוד, ההתייחסות המזלזלת כלפי טרנסג'נדרים, מלבד ההתעקשות להשתמש בלשון זכר כאשר מדובר באישה טרנסג'נדרית, היא כתיבה על אלימות בנימה מבודחת. "זהו זלזול מאוד עמוק בזכויות המאוד בסיסיות שלנו, לרבות הזכות לחיות", מסבירה בן-דוד. "פעמים רבות הכתבות מפגינות סקסיזם בוטה הגובל במיזוגיניה (שנאת נשים, ד.ז)". בדיווח על נשים טרנסיות ברב אמצעי התקשורת, כאשר המילה "טרנסית" מופיעה בכתבה, מצמידים תמונה של דראג קווין.
"אף עורך לא ייתן ביטוי למילים כמו 'כושי' או 'פרענק'"
נורה גרינברג, לשעבר יו"ר אגודת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנס ובי), חיברה לפני כשנתיים כללי כתיבה על טרנסג'נדרים, שנועדו להילחם בבורות של עיתונאים כלפי הקהילה. "הבעיה הבסיסית היא לא הטרנספוביה של עיתונאי כזה או אחר, אלא באמת חוסר ההבנה או חוסר הרגישות", היא אומרת. "זה לא עניין של חופש ביטוי. זה כמו שאף עורך לא ייתן ביטוי למילים כמו 'כושי' או 'פרענק' או שאף אחד לא ייתן ביטוי להסתה".
אכן, נראה כי עיתונאים פחות נזהרים כאשר מדובר בקהילה הטרנסג'נדרית. "הייתה תקופה שעיתונאים יכלו לכתוב כותרות כמו 'ערבי נעצר בגין שוד בתחנת דלק'. כיום עיתונאים יודעים שאין להתייחס למוצאו של אדם אם אינו רלוונטי. לגבי טרנסג'נדרים אין מערכת החסמים הזאת. עדיין עוברים בשתיקה על דברים שהם חמורים מאוד, הגובלים בהסתה לאלימות והשפלה של אנשים. אם זה היה נכתב על אוכלוסיה אחרת, שיש לגביה הסכמה חברתית שאין לפגוע בה, זה מזמן היה עושה רעש או שאפילו זה לא היה עובר".
לדבריה של גרינברג, האצבע המאשימה היא לא כלפי הכתבים, אלא כלפי העורכים, שמאפשרים לדברים להתפרסם. "מי שקובע את המדיניות, מי שמשמש הפילטר, תפקידו לומר לכתב: 'את זה אנחנו לא שמים' ו'אני לא מסכים שתכתוב דברים כאלה'", אומרת גרינברג.
גם לירידה ברמת העיתונות, אומרת גרינברג, יש השפעה על הטרנספוביה בתקשורת. "אנחנו כבר מזמן לא חיים בעידן שבו בתקשורת עובדים כותבים קבועים שמקבלים הכשרה ועובדים על פי מדיניות אחידה", היא אומרת. "היום יש פרילנסרים, אתרי אינטרנט שמחפשים לכתוב מהר ותחרות קשה. השוק רווי – ואין זמן להשקיע בהדרכה של עיתונאים. העיקר שאנשים יצחקו ושיהיו המון טוקבקים".
אין ספק, כי "צריך גם לזכור שמדובר באוכלוסיה חלשה. אין לנו הרבה יכולת לסנקציות, אנחנו לא ציבור חזק. השינוי מאוד איטי, אבל יש הצלחות. עדיין יש אמצעי תקשורת, שכותבים על טרנסג'נדרים בנימה מכבדת ושומרים על המגדר הנכון".
גרינברג מדגישה, כי גם בתכניות הומור וסאטירה אין מקום לבדיחות על הקהילה הטרנסית, כשם שאין מקום לבדיחות על מיעוטים וקבוצות אחרות. "זה בעייתי כשצוחקים על כל ציבור שהוא. אותי בדיחות על פרסים בתוכנית סאטירה מקוממות לא פחות מבדיחות על הומואים או טרנסג'נדרים. הדברים הם פסולים בעיניי גם ככה וגם ככה. אבל הם פסולים בעיקר כאשר הקבוצות הללו הן מוחלשות. הצחוק הזה רוכב על סטריאוטיפים, בורות, אותם מקומות שאנחנו מנסים לפרק".