>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
לא קל להיות הומו בישראל. על אף שינויים שחלו בשנים האחרונות והתקדמות לא מבוטלת, עדיין הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים הם חלק ממיעוט, עדיין מוגדרים שונים. להיות הומו מבוגר בישראל זה כבר הרבה יותר קשה.
דווקא בעולם הומואים כבר מזמן לא מפחדים לגדול. ציפור הנפש ממשיכה לעוף גם כשהשנים חולפות. הם חווים את הפן החיובי של ההתבגרות, את הצד השלם של הגוף. הם פעילים חברתית, יוצאים למסיבות, נוסעים לנופשים גאים ורוקדים במצעדי הגאווה. העולם בעולם כבר מזמן לא שייך רק לצעירים, להפך.
קבוצה חברתית להומואים בגיל השלישי
בישראל מצבם של גייז מבוגרים עדיין קשה. לעתים קרובות פעמיים: גם כלפי הסביבה הכללית וגם בתוך הקהילה הגאה – שם עדיין לא מתייחסים להומואים מבוגרים בכבוד. צוחקים עליהם כשהם עומדים בתור למסיבות, מתבוננים בהם במבט מזלזל, משפילים אותם באתרי היכרויות ונוהגים בהם כנטע זר. אז איך הם יכולים להרגיש שייכים?
לפני פחות מחודש נודע לי על קיומה של "קשת הזהב". קשת הזהב הינה קבוצת גברים הומוסקסואלים בני גיל הזהב שנפגשת פעמיים בשבוע במרכז הגאה בגן מאיר. את הקבוצה מלווים שחר מיכאל ואהוד רקיע, שני סטודנטים לעבודה סוציאלית מאוניברסיטת ת"א. במהלך הפגישות יכולים אותם גברים להיות מי שהם מבלי לחשוש: הומואים מבוגרים.
הם מפתחים שיחות, מעלים רעיונות, משחקים, אוכלים, יוצאים לפעילויות תרבות מחוץ למתחם ויכולים לכמה שעות להרגיש שייכים.
הקבוצה הוקמה לפני כשנתיים וחצי במסגרת טיפולית הכוללת עו"ס ואנשי מקצוע. תחילה היה ניסיון לעשות את הקבוצה מעורבת - נשים וגברים בגיל השלישי ביחד. עם הזמן הנשים הפסיקו להגיע. במקביל חשו הגברים בקבוצה לאחר תקופה של פעילות בצורך האנושי לקבוצה אינטימית יותר, בה יוכלו להרגיש יותר בנוח ובנוסף למלא את שעות הבוקר הפנויות.
"גורמים לנו להרגיש לא רצויים"
נכנסתי אל החדר בתום ארוחת הבוקר שארגנה הקבוצה. שחר ואהוד הציגו אותי בפני כולם, התיישבתי במבוכה שמהר מאוד התפוגגה לה. "אנחנו צריכים כאן חברה' צעירים כדי לעורר אותנו, לתת לנו חשק לחיות"- היה המשפט הראשון ששמתי לב אליו.
הגעתי אל הפגישה עם כמה שאלות מוכנות מראש, מהר מאוד הבנתי שאני שם לא כדי לשאול אלא יותר על מנת להקשיב. כך, כל התחושות נפרשו מולי רק מלהאזין לשיח שנוצר ולראות את המבטים בעיניים.
המוטיב המרכזי שחזר בכל דיון שהתפתח הוא יחס הקהילה אליהם. פתאום נדלקה לי נורה אדומה ונהיה לי קצת עצוב. "מזלזלים בנו, גורמים לנו להרגיש לא רצויים, בחורים צעירים תופסים אותנו כפדופילים שרק מחפשים ילדים בגנים כל היום".
אני מביט בהם ואינני רואה פדופילים או אובייקט מאיים אחר, אני רואה אנשים שגדלו אל תוך ערכים של כבוד הדדי וחברות אמיתית. כמה מהם חברים כבר המון שנים, חברי אמת שיעשו הכול אחד בשביל השני.
"כשתל אביב יצאה מהארון, אנו נדחקנו אליו חזרה". בראש ובראשונה לפני היותם הומואים, הם בני אדם, שמתמודדים מדי יום עם תחלואי הזקנה בדיוק כמו סבא וסבתא שלכם. המאבק היום יומי להמשיך את החיים כסדרם עם שינוים גופניים ונפשיים כה גדולים הוא מעייף לכשעצמו, בייחוד כשהם נזכרים בעבר ומתרפקים על תמונות מתקופות צעירות שלהם.
בצעירותם, להיות הומו היה לגמרי לא ברור מאליו והנה הם סוף סוף נמצאים בעידן שבו הומואים ממלאים מדי יום כל אמצעי תקשורת בישראל וכל פינה שקטה בתל-אביב, אבל מה זה משנה להם אם כשהם מגיעים למועדון כדי קצת להשתלב הם שומעים בצורה כל כך חדה "הנה, בית גיל הזהב הגיע" או "מה הוא עושה כאן הזקן הסוטה הזה?".
אולי לא כולכם בוטים כל כך, אבל יקום האדם שמחשבה זו לא עברה אי פעם בראשו כשהוא נתקל ב"אחד מהם" במועדון או בבר. גם אני, מודה באשמה.
מרגישים זרים במועדוני גימלאים אחרים
הפלייה כפולה היא עקב אכילס שלנו, בראש ובראשונה כבני אדם ושנית, כהומואים צעירים. לגברים בקשת הזהב יש עוד מרכזים בעיר ללכת אליהם, מפגשי גימלאים, אך ממה שהם אומרים אין להם ממש מה לחפש שם, השפה לא תהיה משותפת והם לא יוכלו באמת להשתחרר.
"גם אני כשיש לי זר פרחים נבול, אני זורק אותו לאשפה". צחק אחד החברים, בי עברה צמרמורת. תוך כדי הקשבה, בני, אחד מחברי הקבוצה מראה לי תמונות שלו לפני כמה שנים, אהבה אמיתית שהייתה לו ולבן זוגו שנפטר בשיבה טובה, התרגשתי.
בני חוגג היום 73 שנים, אז חברי הקבוצה קשרו בלון לכיסאו. דני, חבר טוב של בני מספר איך התנכלו לו בעבר בעבודה רק כי חשדו שהוא הומו והוא מצידו, לא אישר ולא הכחיש. דני אדם גאה ודעתן, התאלמן כבר פעמיים, כל פעם מגבר אחר. הוא מספר איך הוציאו לו את הנשמה עד שקיבל את הזכויות המגיעות לו בבית המשפט לאחר שאהובו נפטר. "כן, בני מחפש רק גברים מבוגרים עם רגל אחת בקבר", הם מתלוצצים.
תוך כדי הם מעלים זיכרונות מ"החוג חברתי תרבותי" שרובכם ודאי לא יודעים עליו. בין השנים 82' ל-86' התקיימו מפגשים חברתיים בבתים פרטיים ואח"כ במועדון של "מרצ". המפגשים האלה הם חלק מהתפתחות הקהילה שלנו היום. אותם מפגשים הם הקרקע הוורודה, עליה אנו כל כך גאים לדרוך היום.
>> נישואים גאים מחסנים מסיבוכים בגיל השלישי
"פעם היה יפה יותר, אולי לא הייתה פתיחות אבל הייתה חברות אמיתית וזה חסר לנו היום". הם מביאים כדוגמא את סטפן בראון, אחד המעצבים הגדולים שידעה ת"א, לאחר מותו ניהל בן זוגו אליעזר, מאבק עיקש על הצוואה שהוריש לו. כמה מהם הכירו את אליעזר והיו עדים להקרבה היוצאת דופן שלו כלפי בן זוגו, "כבר לא רואים היום דברים כאלו".
עם כל התקדמות טכנולוגית מתעצם הפער בינינו לבינם. הם לא מסוגלים להיות מעורים כמונו בכל המתרחש בחוץ, אך אין זה אומר שאין בהם את הצורך לדעת, להתעניין, להכיר.
זקוקים למפגשים עם ח'ברה צעירים
הכמיהה לאינטראקציה חברתית עם קבוצות אחרות בקהילה מאוד מורגשת והם זקוקים לה כדי להרגיש שהם בחיים. "היינו רוצים לפגוש קבוצות צעירות מהמרכז הגאה, אפילו פעם ב... לשמוע על מה הם מדברים, ואני בטוח שגם לנו יש מה לתרום להם".
תוך כדי הם מספרים שהם ראו את "תמיד אותו חלום" וזה ריגש אותם, שהם אוהבים את מופעי הדראג באוויטה ואני בעצם מבין שצריכת התרבות ההומוסקסואלית חשובה גם להם. תחושת הדחייה העמוקה שלהם הפכה למועקה קטנה בתוך הלב שלי. גם בהיבט המיני הם מרגישים מובכים "יש לא מעט אנשים שאוהבים להיות עם בני גילינו, אבל הם מתביישים בזה, כי לאהוב מבוגר זה משהו שאתה צריך להתבייש בו".
המפגש שינה בי משהו. מאותו יום אני מסתכל על החיים מנקודת מבט קצת אחרת, יותר בוגרת אולי.
אני רוצה להאמין בעולם אחר, בו רוכשים כבוד לאדם מבוגר, בו בני אדם אשר חוו את תחושת הדחייה הנוראית על בשרם ידעו לא לחזור על כך בעצמם, בו המראה שבחדר האמבטיה תחייך אלינו עם כל שנה שחולפת , שנאזין לשנים שפוסעות מעלינו ונאהב אותן. נאהב את ההתבגרות שלנו, כך נדע להעריך את המבוגרים מאיתנו, שראו, חוו ויודעים קצת יותר.
קשת הזהב היא קבוצה המורכבת מגברים מעל גיל 60. הקבוצה נפגשת מדי שני וחמישי בשעות הבוקר ומזמינה גם אותך לבוא, לשתף, להכיר, לצחוק ובעיקר להיות חלק מאיתנו.