יותר ויותר נערים ונערות בגילאי התיכון, ואף צעירים מכך, נמצאים היום מחוץ לארון במעגלים שונים של החיים, החל מהחברים הקרובים, ועד הכיתה באופן כללי, תנועת הנוער ועוד. הגיוס לצה"ל מעלה שוב את הצורך להחליט האם אני 'חוזר לארון' בפני המסגרת החדשה? ואולי נכון יותר להיות פתוח כבר מן ההתחלה ולאורך כל הדרך?
כמו בכל שאלה אחרת גם כאן אין תשובת קסם אחת הנכונה לכולם. אנו מציעים לך לבחון שורה של שאלות הקשורות הן לארון והן לגיוס לצבא ולשאול את עצמך לגבי האופן בו תתמודד איתן.
השאלה הראשונה היא כמובן מה המחיר של 'חזרה לארון' בעבורך. בעבור חלקנו תחושת ההסתרה, הצורך לשקר, להתחמק, 'להמציא סיפורים' על בת-זוג או כיוצא בזה, היא קשה ביותר, ומהווה חזרה קשה מאוד לתוך הארון אשר במאמץ רב יצאנו ממנו. נסה להיזכר כיצד התמודדת עם הארון בעבר. האם הקושי שהוא יצר בעבורך היה משמעותי? מה המחיר האישי והנפשי ששילמת? ישנם מתגייסים שאומרים 'זה אני ואני לא חוזר לארון בשום אופן, ובשום תנאי'.
מן הצד השני חשוב לזכור שהגיוס לצבא בפני עצמו יוצר שינוי מהותי בחיים, משורה ארוכה של היבטים.
ראשית, במידה מסוימת הצבא מנתק אותנו מסביבת התמיכה שלנו. איננו יכולים להתקשר לחבר או חברים טובים בכל רגע שקשה לנו, איננו יכולים להיכנס אל החדר ולסגור את הדלת כדי לקבל 'זמן לעצמנו'. הצבא גם מנתק אותנו באופן מסוים מהמסגרת הגאה. לא תמיד אנו יכולים להגיע לתנועת הנוער הגאה אם היינו פעילים בה, לא תמיד השבת פנויה ליציאה למקום בילוי גאה. כלומר עליך לשאול את עצמך איך שינויים כגון אלו ישפיעו על היכולת שלך להתמודד עם תהליך של יציאה מהארון במידה והוא ילווה בקשיים.
שנית, הגיוס לצבא בפני עצמו, כמו כל שינוי, מעורר חששות, מתח, חרדה בפני הלא נודע. זהו מפגש עם מסגרת חדשה ועם אנשים חדשים, ולכן כדאי לך לשאול את עצמך כיצד אתה מתמודד עם מפגש כזה באופן כללי? האם אתה מסתדר בקלות במסגרות חדשות? יוצר שיח עם אנשים חדשים? האם יש לך חרדה חברתית? איך אתה מתמודד עם תנאים של חוסר ודאות, כשהמצב החדש עוד לא מוכר וברור? כיצד משפיע עליך לחץ? האם נכון בעבורך להוסיף מרכיב נוסף של לחץ אל המצב החדש הזה?
ואולי כדאי לחשוב על יציאה מהארון בצבא כחלק מתהליך שלם של הסתגלות. כאשר אנו מתגייסים אל הצבא אנו מסתגלים בהדרגה אל מערכת חדשה, עם חוקים משלה, אנחנו מכירים אנשים חדשים, ובהדרגה גם מתקרבים יותר אל חלק מן האנשים. ייתכן שנכון לחשוב גם על היציאה מהארון כחלק מתהליך כזה של הסתגלות, במסגרתו אנו לומדים על מי אנו יכולים לסמוך יותר ועל מי פחות, ויכולים לבחור גם את נקודת הזמן המתאימה לנו.
נקודה ראשונה היא בפני מי בוחרים לצאת מן הארון. לעיתים יש לנו נטייה לחשוב על יציאה מהארון כהליך של שחור/לבן. "או שאני בתוך הארון או שאני מחוצה לו". אולם למעשה כדאי לחשוב על היציאה מהארון כתהליך מתמשך, בו אני בוחר בפני מי לצאת, ואולי אף לומד מתוך התגובות, ומתוך היכולת שלי להכיל אותן, על המשך התהליך. כמובן ששאלות כגון אופי המסגרת הצבאית שבה אני נמצא הן חשובות. האם אני חלק מצוות מצומצם יותר, שאני סומך על חבריו? האם אני משתייך ליחידה גדולה שבה אולי יש גם להט"ב נוספים? האם אני מרגיש שבמידת הצורך אוכל לפנות אל המפקד/ת כדי לקבל סיוע?
גם נקודת הזמן היא חשובה. האם אהיה במסגרת הנוכחית פרק זמן קצר (למשל בטירונות קצרה של מספר שבועות), ואולי ניתן להגדיר זמן זה כתקופת הסתגלות; או אולי מדובר על פרק זמן ארוך (למשל מסלול הכשרה ארוך של חודשים רבים), במסגרתו אכיר כבר רבים מן האנשים איתם אבלה חלק גדול מן השירות? מה האופי של המסגרת בה אני נמצא? האם מדובר במסגרת שיש בה מגע הדוק עם החיילים הנוספים, נפשי וגם פיזי, כגון תנאי שדה בהם ישנים יחדיו באהלים?, מקלחות משותפות? האם מצב כזה משפיע על הבחירה שלי? האם נכון יהיה בעבורי לדחות את היציאה מהארון עד שאגיע למסגרת שבה המגע הדוק פחות?
אלו הן שאלות רבות ומורכבות, וההחלטה האם לצאת מהארון או לדחות זאת כדאי שתתקבל על סמך מחשבה על כל הנקודות הללו, ובעיקר מתוך השאלה כיצד אני מאפשר לעצמי להסתגל אל תקופה של שינויים וחוסר וודאות.
יש עם מי לדבר – קשב ותמיכה לקהילה הגאה | ימים א'-ה' בשעות 19:30-22:30 בטלפון 03-6205591 | בדוא"ל yesh@glbt.org.il או בצ'אט מאתר האגודה www.glbt.org.il